המון זמן לא כתבתי פוסט מכובד, והאמת שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הנוכחי עם המון רגשות מעורבים. 

יש לי המון ומנגד כלום לכתוב. אני לא יודעת מה אני אמורה לרשום, למרות שאני מרגישה צורך לפרוק לפחות חלק מהמחשבות שלי.

התקופה האחרונה הייתה מעולה מבחינה חברתית, יצאתי ונפגשתי הרבה, החייתי קשרים מהעבר ובסה"כ נהניתי מהחיים. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי יוצאת כמעט כל יום לפאב או מסעדה, או אפילו סתם נפגשת בתדירות גבוהה עם חברים למרות שאני עייפה ומתה לישון (המוטו שלי היה: ננוח בקבר).

אפילו, מצאתי את עצמי מודה שבוע שעבר שמזל שעברתי את תקופת המיזנטרופיות שלי, כי בסה"כ אנשים הם אחלה, והם הרבה יותר עדיפים מהצג של המחשב בחדר המבולגן והחשוך שלי. (אם אני לפני שנה הייתי קוראת את זה, לא הייתי מאמינה למראה עיניי).

הדוגמה הבולטת במעבר ממיזנטרופיות לנורמליות, זה ה"שידוך" שהציעו לי. הפתעתי את עצמי כשעניתי בחיוב והאמת שגם בקצת התלהבות להצעה להכיר מישהו חדש. to make a long story short כי זה לא העניין פה, אנחנו מדברים וזה בתהליכים חחח :)

אני לא יודעת האמת אם אני כבר מוכנה לקשר רומנטי נוסף (אחת התיאוריות החשובות שלי היא שהתחלתי להתאבל על ההוא עוד מהקיץ, ולכן לא כל כך קשה לי עכשיו כמו שציפיתי שיהיה). נעניתי להצעה בחיוב כי באמת שאין לי בעיה להרחיב את מעגל המכרים שלי, אולי אפילו ידידים, בקשר לרומנטיקה- איני יודעת. יהיה מה שיהיה..... נראה עם הזמן

לא כתבתי בסוף פוסט ארוך וחופר כמו שרציתי, כנראה שאני במוזה רק כשאני בדיכאון מטורף ()

אני הולכת לסדר את החדר עכשיו, הבלגן מציק לי בעין.

עריכה:

אין, אני פשוט חולה על הקטעים המטורפים האלו שאני לא יודעת אפילו איך להסביר אותם...

אני חושבת שצדקתי בקשר לתיאוריה שלי שהקשר הקודם נועד למתן אותי והרחיק אותי המון מהאופי והטבע האמיתי שלי, ושעכשיו לאט לאט אני לומדת את עצמי מחדש 

זה נשמע כל כך חנוני אבל זה מטורף לגלות תיאוריות נכונות 

(מזל שכשאני קוראת את זה אני מבינה על מה אני מדברת)