כינוי:
yoyo. בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
אי אפשר לבשל מבלי לטעום
ובכן, אני יכולה להגיד שאני מיואשת טוטאלית מעצמי. אחרי שבוע של החזקה עצמית וחיפוף בסופש, נשקלתי אתמול ושקלתי 63.2 ומאז לא הפסקתי לאכול.
החלטתי שממחר אני מתחילה לחזור למכון לשעתיים. כל יום. בלי להחמיץ אף יום. היום אני כבר לא אוכל יותר כי אכלתי יותר מידי.
אני מתכוות לרדת 6 קילו החודש. ויהי מה.
עדכון בהמשך.
עוד מעט פגישה עם ההורים, ואני לחוצה.
| |
שונאת הכל
המצב הנוכחי לא מאפשר לי לשמוח. אני מושפעת מכל הסביבה, והסביבה דואגת שכשטוב לי להוריד אותי לקרקעית- וחזק.
כואב לי הלב, על כל ההתנהגות המשפחתית כלפי, אני מיואשת ואני לא מקנא, נמאס לי שאומרים לי את זה, נמאס לי, אני מסוגלת לשחוט הכל, להרוס, לכאיב כשאומרים לי את זה, כי אני לא מקנא. פשוט נמאס לי, נמאס לי שאני תמיד לא אהיה בסדר, בגלל משהו שפעם עשיתי. למה לעזאזל לא יכולים להסתכל על הווה ולהוציא את האשמה ממני? מה כל כך קשה? כוס אמק!
אני מאני שונאת הכל.
אני שונאת את החברים שלי, אני שונאת את ההורים שלי, אני שונאת את אחות שלי, אני שונאת את עצמי. אני שונאת הכל ולא בא לי להמשיך. נמאס לי, נמאס לי מהכל. בא לי למות. אני יודעת שאני בכיינית, לא אכפת לי! אני מוותרת על הכל, אני לא אוהבת את זה גם ככה. רע לי. אני לבד, אין לי אף אחד בעולם הזה, כמה שתמיד דואגים להראות לי שאני לא לבד, אני כן. אני שונאת את כולם.
בא לי להרוס את עצמי, אבל לא יכולה, כי אחר כך אני אצטרך להתמודד עם זה.
אני מכוערת, אני שמנה, אני רעה, אני מכשפה, אני אגואיסטית, אני מפלצת, אני לא יודעת להתנהג, אז הלוואי אני אמות כבר.
| |
שיגעון
לפעמים, עולה בי השאלה של המודעות. הרבה דברים נמצאים תמיד בראש שלי, אך לא תמיד נמצאים בראש של הסביבה. הכוח הנסתר והבלתי אפשרי, של לדעת מה האחרים חושבים כל הזמן, כל כך מסקרן אותי!
אני מנסה לחשוב, מאיפה באה, המחשבה שכל מה שאנשים חושבים עלי כשהם רואים אותי, שלילי. אני מניחה שמחוסר ביטחון, אף על פי שאני דואגת להראות שיש לי.
אני לא מסוגלת ללכת למכון, ולהרגיש בנוח אחרי שהעלתי מינימום 7 קילו. לא יכולה שמסתכלים עלי שוב בעיניים "רואים שחגגת" או "זה מה קורה שאת מפסיקה" או "הנה חזרת להיות שמנה" או "ואוו!! איזה שמנה". סביר להניח, שאלו העיניים שרק אני רואה.
כשאני נמצאת עם אהוב ליבי, המחשבה הראשונית שלי, היא שאני נראית יותר גדולה ממנו. כביכול, זה לא נכון, אבל אני לא יכולה להפסיק להרגיש כל כך שמנה וגדולה לידו. אני מסתכלת במראה כשאני לידו ופשוט מאפקת שלא לשבור לו אותה לרסיסים או לפחות מתאפקת לא להוציא מילה של אני מכוערת, כדי לא לצאת מגוכחת.
ברור לי שבשבילו אני נראית מעולה, אבל זה לא מספיק לי. אני צריכה להיות רזה, משמע רזה בשבילי זה להיות עדינה, קטנה ושברירית. לא מתקבל אצלי פחות מזה.
לא פלא שאני מצליחה לא להישקל למרות שהצלחתי לשמור (טפו טפו) מיום ראשון. כמובן, לא מדובר באיזו הצלחה אבל זאת בהחלט התחלה. עצם זה שחזרתי למכון מחזקת אותי. בעבר לא הייתי יכולה לעבור יום בלי להישקל, גם אם זה אומר לראות שהעלתי מ54 ל54.200, אבל היום אני לא מסוגלת לחשוב שאני משקיעה שלושה ימים ועדיין הקידומת 6 תהיה מופיעה במשקל שלי! בלתי יאומן איך אני תמיד עושה את המהפכים האלה, וכל פעם שאני כבר יורדת אני אומרת לעצמי, אין מצב שאני רואה שוב את ה6 המזורגג הזה.
בצבא, זה היה קטסטרופה רצינית, כל המעבר הזה מחופש לרצינות וחוסר גמישות, עזרה לי אך טמטמה אותי לגמרי. בצבא הצלחתי להגיע בשנתיים, ממשקל 60, למשקל 69 ועד ל50. באמת שיגעתי את עצמי, ועד עכשיו זה לא מרפה.
אני לא מיואשת, להפך יש בי מוטבציה, למרות שהבטן שלי ממש רעבה עכשיו והשעה רק רבע לשש. אסור לי לשכוח, שעוד פחות מחודש וחצי אני צריכה להוריד מינימום 9 קילו.
| |
אין צל של ספק.
אני נוטה להיצמד לשלילה שבדברים שלה. תמיד מפחדת מהביקורת, עוד מלפני שהיא הגיעה. הרבה פעמים, הדעות שלי לא מחודדת כי אני יודעת, מה תהיה התגובה שלה. היא לא מודה בביקרתיות שלה, אבל פשוט נמאס לי לשתף אותה בדברים, כי אני יכולה להיות כולי מלאת בתרגשות והיא ע"פ המילים שלה - "פותחת לי את העיניים".
ואני עדיין משתפת, כי אין לי את מי לשתף. עד שאני סוף סוף מאושרת, אני עסוקה כל כך במחשבות הסביבה ולא מצליחה להתמסר ולהינות לגמרי, שזה מתסכל אותי עוד יותר.
אני צריכה להיות חזקה, מכל הבחינות האפשריות. יש בחיים כל כך הרבה מפולות ואני מרגישה שהגיע הזמן שלי להתגבר על הנפילות העצומות האלה בחיים. אני שונאת את המשפט "אמרתי לך" , אבל אלו עדיין החיים שלי, ואני כמו תמיד צריכה לחיות אותם.
מבחינה של אוכל -
600 קל שרפתי.
אכלתי ארטיק גלידה - 168
סלט עם קוטג' וגבינה לבנה- 200
מרק- 10 קל
התכנון הוא לצאת עכשיו למשמרת ולאכול רק עוד 50 קל.
שיהיה בהצלחה.
| |
אני אוהב אותך כמו שאת
"קניתי שמלה אבל אני לא אלבש אותה עד שארזה"
"תפסיקי לקחת את זה קשה מידי, את לא שמנה, את רבע עוף!"
"בסדר בסדר"
"חוץ מזה, אני אוהב אותך כמו שאת"
האין זה ה"מארק דרסי" שכל כך רציתי למצוא? כל הזמן הזה, שתמיד אמרתי, שעוד אמצא אותו, הנה הוא מופיע בשיא תפארתו. אני כל כך מאוהבת. 
אם אסתכל על הצד החיובי שבחיי, כעת יש שני דברים שמעסיקים אותי, אהוב ליבי והמשקל. אהוב ליבי נקשר למעשה למשקל שלי בסופו של דבר (בראש שלי כמובן) כי הרצון העז שלי להרזות, הוא בשביל להרגיש בנוח לידו עם הגוף שלי. דבר לגיטימי וחשוב בהחלט.
לילה טוב 
| |
פעם אחרונה לפני.
לפני כמה דקות הוא הלך, ואולי אלו היו דקות ארוכות, פשוט רק עכשיו סיימתי את בילויי במקרר. כואבת לי הבטן ואני צריכה לקום עוד ארבע שעות, ובתכנון יש לי יום עמוס וקשה.
החלטתי לפתוח היום בשלוש כדורי שוקולד, להמשיך עם כריך עטיר שוקולד רותח ולסיים בטוסט עם מלא גבינה מותחת.
זאת בטענה כי מחר אני מתחילה באמת. וכולי מלאת תקוות.
הוא אחד האנשים היותר מדהימים שפגשתי, המתיקות שלו מקסימה אותי, הוא מתחשב, מצחיק והכי חשוב, צוחק מדברים שאני אומרת. לא האמנתי שאפשר להרגיש ככה עם בן אדם שאני יוצאת איתו בסך הכל חודש וקצת.
כל יום אני צריכה לתכנן לעצמי את היום על מנת שהכל יהיה מולי ואני אהיה חייבת לדייק.
קמה ב9 בבוקר.
10:30-ראיון עבודה.
12:00- פרי
13:00- מתארגנת
13:20- במכון
15:30- בדרך הביתה
16:00- שניצל תירס, תפוח אדמה בינוני וסלט ירקות.
16:20- מסדרת את הדירה
17:30- לומדת
19:00- שתי פרוסות לחם קל, 3 כפות גבינה לבנה וסלט ירקות.
שיהיה בהצלחה
 עריכה (14:13) כמובן, הייתי חייבת לדפוק הכל, אבל לא לגמרי. וויתרתי על הראיון עבודה, שום תירוץ שבעולם לא יתקבל, במיוחד כי לא רציתי לצאת מהבית אחרי הבולמוס המטורף הזה בלילה. אז המשכתי עד 11 וחצי, הערתי את היפה שלי והתחלתי לסדר את הדירה, נשאר לי רק לשטוף אותה אחרי שאני אטאטא אותה. בכל אופן, פיניתי לי את השבוע הזה- להשגת מטרות. אני מאמינה שהמשקל שלי עכשיו עומד על 64, ואני רוצה את יום ראשון הבא להתחיל ב60. אני לא אוותר היום על המכון. ואני צריכה להתמיד כל השבוע כולל הסופ"ש, שזה הכי קשה. למזלי אהובי עובד כל השבוע, ועד כמה שאני אתגעגע אליו, זה יפנה לי זמן להשקיע במכון, והאמת היא, שככה אני לא אצטרך להגיד לו על כל הצעת אוכל, לא לא לא. אכלתי בנתיים שני שניצל תירס לייט (200 קלוריות) תפוח אדמה ממש קטן (150 קלוריות) עגבניה + מלפפון (לא סופרת אותם). תה ירוק עם שתי כפיות סוכר (30 קלוריות, לא?). אני מתה ללכת לדפוק עכשיו איזה עוגיות וכדורי שוקולד, אבל אסור לי. אני אצליח ואני יכולה! אני מתביישת כל כך ללכת למכון אחרי ה- 10 קילו הנוספים שאני באה איתם, אבל אני אאלץ להתגבר על זה, אחרת אני בחיים לא ארד. הוא לא מפסיק לרצות ללכת לים, ואני מרגישה כל כך מבאסת. אבל אני לא מוכנה ללבוש את הבגד ים עם אני שוקולת יותר מ55. (19:04)
שרפתי 600 קל. היה לא קל להכנס למכון אחרי חודשיים של הכחשה, אבל זה נתן בי מרץ ושאיפות לחדש את עצמי, לעצב את עצמי ולטפח. אני מתה כבר לבזבז כסף על בגדים, מתה כבר למדוד ג'ינסים במידה 34-36. מתה כבר שכולם יסתכלו ויראו שחזרתי לעצמי. שאני נורמאלית. שאני רזה. אני מתה לזה שעוד חודש וחצי אני אלבש לחתונה של אחותי שמלה מהממת. שכל הריבים האלה עם לחכות עד הרגע האחרון עם השמלה יהיו שווים. שכל המאמץ יוכיח את עצמו.
אני לא מתכוונת להישקל עד שבוע הבא, אסור לי. זה ישבור אותי, זה יראה לי כמה אני רחוקה. אבל אני יודעת שכשאני ארד מה-60 המזורגג אני אתחיל להצליח. אני יודעת ויש בי תקווה.
אכלתי ארטיק משונה כזה (132 קלוריות) ופה אני מתכננת לסיים את היום. אולי אני אשתה מרק. אבל חוץ מזה המטרה שלי להיום היא להפסיק עם השטויות האלה, ולשתות הרבה.
סך הכל להיום- 542 קלוריות (שתיתי עוד תה משם עוד ה-30 קל)
שרפתי- 600. אין ספק שאני צריכה להמשיך כך. 
תכנון למחר- 9:00- מתעוררת 10:00- במכון 12:00- עבודה 14:00- אוכלת בחוץ אבל דואגת שזה לא יהיה מעל ל- 300 קלוריות. (סביר להניח סושי) 17:00- חוזרת הבייתה, וחוזרת ללמוד. 18:00- סלט קטן 19:00- ארטיק. | |
כניסה לתוך עצמי
הגילוי המסעיר, החל כבר כמה שנים לפני כן, שנשאבתי לתוך מערבולת מתישה שלא מאפשרת לך לוותר על עצמך ולא לעצמך. ניסיתי למשוך בהרבה חוטים, ומשכתי, לא תמיד הצלחתי לטפס ליכולות שלי, אבל הרבה פעמים נגעתי בנקודות שהאירו לי את הדרך בחיוך, בביטחון, וכל זה, נאמר כשאני בקרקעית.
משהו בתוכי גורם לי אף פעם לא להיות מסופקת.
אני מודעת לעצמי, אני מודעת למראה שלי, לכך שאני לא מרוצה ואף פעם לא אהיה, מהגוף שלי. אני לא מחפשת להשלים עם עצמי, וזאת כנראה עוד טעות בדרך להצלחה, הרי זה ברור שמה שכביכול התת מודע שלי קובע הוא-
אם תרזי תיהי מאושרת. אבל איך אפשר לתלות את האושר במשקל?
אין ספק שעם השנים גיליתי הרבה צורות וגוונים למחלה הזאת. מחלת ההרס העצמי הזה. ככול שטוב לי בחיים האמיתיים כך הרצון הנסתר גובר עלי ואני חייבת להרוס את עצמי, את הגוף שלי ואת ההרגשה שלי.
אני מחפשת תרופה, ולא איזה דיאטה, אני מחפשת שליטה. שליטה על האוכל. שליטה בידיים, שליטה במחשבות, שליטה בחיים. הרי אוכל הוא ללא ספק סמל לחיים. ללא אוכל לא יהיו חיים. כעת אני יותר במצב של החיים זה רק אוכל. אני חייבת לשנות את הגישה הזאת.
התחלתי למצוא כל מיני פינות אור, אבל ההצלחה תמיד הובילה אותי לכישלון. אף פעם לא הצלחתי לשמר ולשמור את הדברים הנכונים, וכעת מה שנשאר זה רק סימני מתיחה, שומנים בכל חלקי גופי, עור חולה ושיער נושר.
הפעם מצאתי משהו קצת שונה, הגעתי לקבוצה שההשתקמות שלי שם לא בשיאה, אבל בהחלט הייתה לי נקודת מפנה רצינית אתמול. כעת הגורל הוא בידיים שלי, אין פה הסרת אחריות, הרי הכל תחת ידיי. פשוטו כמשמעותו.
וכאן מתחיל המסע שלי, שליטה בחיים. שליטה בידיים. שליטה במחשבות. שליטה באוכל.
לצערי כך החיים שלי, סובבים סביב אותו מעגל אינסופי שרק שואב ממך את הכוחות, את האהבה העצמית והכי גרוע, את עצמך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
