ז'אנר: רומאנס.
שיפ: נווילונה.
דירוג: PG13.
פאנדום: הארי פוטר.
דיסקליימר: מוותרת לרולינג על הזכויות ליצירה, ולכריסטינה אגילרה על השיר "Beautiful". אינני מתכוונת להפיק שום רווחים מפאנפיק זה.
~
"לונה. לונה. תסתכלי עליי," ביקש נוויל, תחינה בקולו הרך. הוא יישר את סנטרה הרועד של הנערה הבלונדינית שישבה מולו.
"אל תסתכל עליי," מלמלה לונה, מסלקת בעדינות את ידו של נוויל. "אתה יכול לחזור לטירה, אני... לא רוצה לעכב אותך." היא קיללה את עצמה על כך שקולה נשבר במילה האחרונה.
הוא נאנח, נושך את שפתו התחתונה בכאב. "למה את נותנת להם להשפיע עלייך? הם אומרים כל כך הרבה שטויות..."
"הם צודקים ככלות הכול, לא?" לונה ניסתה לגבש חיוך, אך הוא נרעד והתרסק. תלמים של דמעות נחרטו בלחייה החיוורות, וקווצות שיער בהירות נדבקו אל לחיה הימנית. היא הייתה כל כך מרוסקת, עד שליבו של נוויל הצטנף. "כל יום, כל הזמן... ואתה יודע, אם אומרים משהו מספיק פעמים, הוא אמת."
"איזה דבר מטופש להאמין בו, לונה," אמר נוויל, ועווית של חיוך מריר ריצדה בפניו לנוכח האירוניה שבדבריו. לונה היישרה אליו מבט, אור ירח כסוף משתבר על פניה היפים. כן, הם היו יפים; עיניים גדולות וחיוורות בעלות מבט חכם ופיקח, אף קטן, סולד, ומושלם, פה קטנטן ואדום, עור חרסינה רך, ריח אפרסקים נודף מן השיער הבהיר, וגזרה של בובה מצועצעת. דמעות עגולות ונוצצות זלגו מעיניה.
"אתה חושב שזה מטופש?" לחשה לונה, שביב תקווה בקולה. מישהו באמת מכיר אותה, כמו שהיא, מישהו בכלל יודע חצי ממנה בכדי לקבוע את זה?
"כן, זה מטופש. את..." הוא נעצר במבוכה, לא יודע מאיפה להמשיך.
"אני מה, נוויל?"
"את יפהפייה." הוא לחש בקול מוקסם, נותן למילים לפלס את דרכן, ורוח קרירה נישבה במקום. סומק פרח בלחייה של לונה. החמיאו לה... החמיאו לה, החמיאו לה לראשונה בחייה. זה הרגיש כל כך נפלא.
"נוויל," מלמלה לונה, חצי נבוכה וחצי מרוצה. היא הביטה בפנים העגולים של הנער שישב מולה, על הדשא הרך. פתאום הם נראו לה כל כך מתוקים, וההבעה שלו נראתה לה הכי יפה בעולם. עיניו נצצו בחשיכה. היא נאנחה והסיטה שיערות דקות מן העיניים.
הוא השפיל את מבטו, מפרק זרדים לגורמים. סומק עצבני עיטר את לחייו. "כאילו.. את.. את.. אני לא יודע, את, יותר טובה מכל אחת אחרת ששמה איזה שלושים אלף תכשירים בשיער וכל היום שקועה במגזין 'למכשפה' ומרכלת על כל דבר שזז. וחוץ מזה, עגילי צנוניות זה הדבר הכי חמוד שראיתי."
היא צחקה, מנערת בעדינות את העגילים הייחודים שהשתלשלו מאוזניה. "אתה באמת אוהב את זה?" היא שאלה בלחש. היא הייתה יכולה להחליף את שתי המילים האחרונות ב'אותי' והמשמעות הייתה היינו הך.
הוא פגש במבטה, וחיוך התפשט על פניו. "כן... אני חושב שזה יפהפייה. זה ייחודי, וטוב יותר מכל דבר אחר. בחיים לא ראיתי דבר כזה... זה הדבר הכי יפה בעולם."
היה קל לשכוח שמדברים על עגילי צנוניות.
"אני יפהפייה," לחשה לונה, מתקרבת אל נוויל. "לא משנה מה הם יאמרו."
"את יפהפייה," הסכים נוויל. "בכל דרך אפשרית."
"מילים לא ידכאו אותי." היא סגרה על המרחק ביניהם.
במשך שאר הלילה לא היו יותר מדי מילים.
אני מתה על הזוג הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
