מה כל כך נורא לי בחיים?
מה נורא עכשיו?
התקופה של הצומות והנסיונות הכושלים להקאה והדמעות מאחורייך.
אז מה לא טוב לך עכשיו? למה את מתגעגעת לזה?
למה את רוצה להיות מופרעת אכילה בכוונה?
זה נעים לך שאנשים קוראים לך אנורקסית מזוכיסטית?
זה נחמד לך לראות את המבט המאוכזב של אמא שלך?
זה כיף לך להרגיש את הראש מסתחרר, זועק למזון, ואת הבטן מצטמקת?
זה טוב לך לחיות בבועה שכשתרזי יהיה לך טוב ותיהי מאושרת, אפילו שאת יודעת שזה לא נכון?
זה בסדר מצידך לנתק את עצמך מכל העולם ולחיות בבועה מזורגגת?
אוף. אוף. אוף. אוף. אני רוצה לחזור ולא רוצה לחזור ביחד.
ואני שונאת אותה לעזאזל.
לא אציין את שמה, כי זה לא יהיה יפה. ונותרו בי שרידי מצפון.
אבל ואו, כמה שהיא עיצבנה אותי היום.
היא רוצה להיות מופרעת אכילה בכוח בהשראתי! היא רואה מול העיניים את המידה 32, ואת הקידומת 4, ואת המבנה השלדי, אבל לכל הרוחות, שימי לב לדברים שמתחת לפני השטח. מה עם השיערות שנושרות? והמחזור שנפסק? והאיברים שנהרסים? והפצע בקיבה? והמזוכיזם שבא בעקבות זאת? והכאב העצום? וההסתרות הבלתי נמנעות, התמידיות? והקרע שתביאי אל ביתך כמו סופה ביום קייצי? אלו כלום בעינייך?
היא רוצה לרזות מהר. זה התירוץ שלה.
זה כל כך העלה לי את הפיוז. עדיף להרזות בשלבים, לאט אבל בטוח, ולשמור על המשקל, מאשר לגרום לעצמך צלקת לכל החיים בגלל תאווה טיפשית ורגעית.
וכן, אולי זה יישמע צבוע מצד מופרעת אכילה לשעבר\בהווה (באמת שאני כבר לא יודעת) לומר דברים כאלו, אבל זו האמת. אני אומרת את זה מניסיון.
אה כן, ולבעיות האחרות בחיים שלי.
אני לא מצליחה להפסיק לפצוע את עצמי. זה משחרר, וזה טוב, והדם בכלל לא מרתיע אותי. גיליתי שאני מפחדת מדם של אנשים אחרים, לא מהדם שלי. אם כי אני חייבת לציין שלא, זו לא דרך, ואני מתחמקת מהכל. היה לי אתמול בלילה חלום בלהות, ואני מתפלאת שלא התעוררתי ממנו בצרחות. אני עומדת מול המראה, הקרקפת שלי מדממת לחלוטין, השיער רטוב ואדום מדם, והמבט בעיניים כל כך מת. כל כך אדיש. כבר לא אכפת מכלום.
זה היה החלום הריאליסטי ביותר בחיי.
זה באמת יהיה ככה אם לא אעשה משהו בקרוב. חצי מהקרקפת הארורה שלי כבר מכוסחת. כל פעם שגלדים צצים לי על הקרקפת אני תולשת אותם באכזריות, מביאה עוד מפל של דם. לא יודעת כבר למה. אוטומטית.
ולבעיה שמככבת אצלי: אבא שלי, מלאך עלי אדמות. כזה מלאך, שהשאיר לי מזכרת. כשאני מסתכלת אל תוך כף היד שלי, אני רואה צלקת זעירונת, כמעט בלתי נראית. הסיגרייה הלוהטת שהתחככה בעור החשוף שלי בגיל תשע. ממש בלתי נשכח.
אז בכל מקרה, הבן האדם החביב הזה החליט שזהו הזמן האידיאלי ליצור איתי קשר.
מיותר לציין שלא הצליח לו.
נמאס לי מהכל לכל הרוחות.
אני רוצה שיגיע יום, ואוכל ללחוש את זה לעצמי. אני רוצה שהקיץ יגיע באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
