לא עידכנתי פה הרבה, יחסית. כדי שתתחילו להתרגל לזה. אני לא מהאובססיביות לבלוג שלהן בישרא. הבלוג הזה הוא בשביל לפרוק ותו לא. כשיש לי מה לפרוק אני פורקת.
אני שונאת אותה. שונאת אותה שונאת אותה שונאת אותה! אנה מזורגגת שכמותה. היא מפוררת לפעמים את כוח הרצון שלי לאבק. השבוע נאבקתי בה כל כך הרבה, לכל הרוחות. היא מרסקת אותי לרסיסים כל כך קטנים שאף אחד לא שם לב אליהם, ואז כולם חושבים שאני בסדר, אבל אני התנפצתי. אני ריקה כל כך מבפנים. סערת רגשות משתוללת בי ומותירה אחריה חלל ריק, כמו אחרי אסון טבע. אני מסתכלת על עצמי מהצד, ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. אני כל כך פתטית שזה עצוב. אני לובשת על עצמי מסיכות רבות כל כך, צבעוניות כל כך, והן מתחלפות בהתאם לבנאדם איתו אני מדברת. אני כבר לא יודעת להבדיל בין שקר לאמת, בין טוב לרע, בין שפיות לטירוף. נהייתי שבר כלי, לעזאזל. הייתי ילדה כל כך כשרונית פעם. הייתי שמחה כל הזמן, חיוך מרוח לי על הפרצוף. נלחמתי בעבר שלי כל יום ויום, ולא נתתי לו לדכא אותו. ועכשיו אני נותנת לו לפרוץ את הסכרים מבין הזכרונות, להכות אותי שוב ושוב, להשאיר פצעים מדממים בכל חלק בגוף שלי, לחרוט את הנוכחות שלו על הלב שלי.
אחד בלילה. הם בטוחים שאני ישנה. אבל אני שומעת, אני שומעת הכל.
תמיד שמעתי הכל. תמיד ידעתי הכל. תמיד הייתי עדה להכל. מאז שאני זוכרת עצמי.
הם שוב רבים. היא צועקת עליו,בקול חנוק מדמעות. ברור שזה לא עוזר. הוא צורח עליה חזרה. רעש חד מתגלגל בסלון. משהו נשבר.היא מתחילה לבכות. אני מריחה עשן סיגריות דרך הדלת הפתוחה. היא מאיימת שתזמין משטרה. הוא צוחק לה בפרצוף, אבל זה צחוק היסטרי, מפוחד. היא צורח עליה שהיא לא תעיז, מאיים עליה שהוא יעשה דברים שלא עולים על הדעת. משתרר שקט לדקה אחת בסלון. ואז אני שומעת אותה בוכה, מתייפחת, והלב שלי נשבר בקרבי.
למה ילדה בת תשע צריכה לשמוע דברים כאלו?
אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת.
"משטרה," הם אומרים, ופוסעים לעברם.אני מרגישה את הדמעות זולגות לי על הלחיים, אני מרגישה את הפחד מכרסם בקרבי. אני פוחדת כמו שלא פחדתי מעולם.
"קחו אותו ממני," היא מתחננת, בקול בוכים. הוא לא אומר כלום. "בבקשה... בבקשה! אני מפחדת כל כך."
אני מתחילה לבכות בקול, אבל אף אחד לא שומע.
כמו תמיד.
"מה קרה פה?" שואל אחד השוטרים בקול קשוח. היא בוכה שוב.
"לא עשיתי כלום. אני לא יודע על מה היא מדברת," הוא עונה בקול מכני, רובוטי. "היסטרית."
"אני לא היסטרית!" היא צועקת, והדם שלי קופא. "בבקשה - תעשו משהו איתו -"
"גברתי," אחד השוטרים מנסה להרגיע אותה בקול רך. "גברתי, בבקשה תירגעי. אני חושב שאנחנו נלך."
"לא!" היא צורחת, קולה מלא פחד. "אל תלכו... בבקשה, אל תלכו..."
בזמן האחרון אני יכולה ממש לשמוע את הקולות האלו שוב, מצלצלים ברורים באוזניים שלי, לזכור בבהירות את הכל.
בגיל תשע חשבתי על סכין מטבח שיסיים הכל.
בגיל עשר שמעתי אותו צורח עליי "שמנה, שמנה, שמנה!" ועוד קול, קול שיכולתי לדמיין אותו - שק עצמות, דמות רזה בצורה מחרידה - קול רך, קול שלא ידעתי שהיה שייך לאנה, לוחש: בואי, בואי אליי.. אנחנו נוכיח לו שאת רזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
