Addictions

אני שונאת אותה

אני כל כך שונאת אותה..

כל מי שנתקל בדרך שלה היא פשוט רומסת אותו.

אני שונאת את המחשבה שהיא אמא שלי.

היא כלבה.

אני שונאת את עצמי.

שונאת את עצמי שהדרך שלי לפגוע בה, היא לפגוע בעצמי.

אני שונאת את עצמי ואת עצם העובדה שזאת מי שאני.

שונאת הכל.

ניסיתי לקום בגישה אופטימית. באמת.

היא פשוט שואבת ממני את כל הכוח.. ויודעת לגעת בנקודות הרגישות.

כמה עוד אפשר לעזעזאל

-

אני בסוף יגיע לזה, אני יודעת

עם כמה שזה צעד ענק,

כמה שצריך אומץ בשביל זה..

כמה שעדיף לא לעשות אתזה.. אני עוד יגיע לזה.

ואני מדברת על לחתוך.. ובמקרה הזה, לא את הידיים..

ואפילו שאני רושמת את זה פה, אני מרגישה מעוררת רחמים ופתטית.

אבל בנתיים אני לא מוצאת משהו יותר טוב לעשות.......

Is it getting better?
Or do you feel the same?
Will it make it easier on you now
You got someone to blame..