שאת מגיעה למצב של אובדון חושים. שאת מסוגלת לעשות הכל רק בשביל להשיג את הדבר הבא שתכניסי לפה.
איזה עצוב וכואב זה שחברה שלי מגיעה למצב בו היא אומרת לי "מספיק" לטובתי, לטובת הבריאות שלי.
אבל כולם חושבים שזה פשוט. שזה נגמר במספיק. זה לא ככה. מי שבמצב שלי יודע שלא משנה כמה יגידו לו ככה הוא עוד ישיג את הדבר שהוא מת להכניס לפה.
תדבר שהוא חושק בו . תדבר שידפוק לו ת'גוף אחרי הכל. אבל זה כבר לא משנה.. דפקת קצת, תדפוק עד הסוף.
אחרי הכל ככה זה אצלי, ואני מאמינה שאצל עוד כמה.
העליתי חצי ממה שירדתי וזה מה שמכניס אותי לעוד יותר מצב של "תאכלי, אין דרך חזרה".
אני יודעת שיש אבל אני לא רוצה להכנס אליה! כי נמאס לי! נמאס לי להיות משועבדת לזה.. למרות שגם עכשיו אני ככה..
אבל במשך תקופה ארוכה עצרתי את עצמי. עצרתי את עצמי מכל הבחינות.. לא הייתי מתפתה לכלום, לא הייתי מכניסה כלום..
ועכשיו? זה כבר לא בשליטתי.. זה כבר משהו שאתה לא שולט בו.
משהו שאם אתה מתחיל בו קשה, וקשה מאוד לעצור. וכן בטח יהיו פה אנשים יגידו זה כולה אוכל..
זה כולה אוכל לבנאדם שלא מכור לאוכל..
זה כמו ג'וינט לבנאדם שמעשן פעם בשבועיים ולא מכור לזה..
זה כמו סיגריה שאתה מעשן רק שאתה שותה אבל לא מכור לזה..
אז כן
יש התמכרות לאוכל.
ואני אחת מהמכורות לאוכל.
ונמאס לי.. ובמשך תקופה ארוכה גם עשיתי עם זה משהו..
נכון ראיתי תוצאות והכל, אבל באותו הזמן גם נדפק לי הגוף,
באותו הזמן גם הנפש שלי נדפקה.
התחלתי להיות אובבססיבית, וכל כך חיה בשביל לרזות.
ועד עכשיו אני ככה. זה תסביך אין מה לעשות..
החיים מתנקמים בי..
או שזאת אני מתנקמת בעצמי..
אבל בנאדם שלא עומד במקום שלי לא ידע לעולם איך זה להרגיש.
מה גם בזמן הזה שבמשך תקופה ארוכה שלא התקרבתי לאוכל שהוא שטות, ואז פתאום התחלתי כן להתקרב.. וכולנו יודעים שבאמת, ששוקולד מפריש הורמון, שאין לי מושג מה תפקידו, אבל טוב, הוא יודע לעשות ונותן את התחושת סיפוק הזו.. תחושה שלא מוכרת לך כבר מכיוון שהמון זמן התנזרת מהדבר ה"אסור" הזה..
ושוב, אנשים יגידו.. זה כולה רק פאקינג אוכל.
אז לא
זה בכלל לא כולה.. זה האויב שלי שנמצא ונלחם איתי יום יום..
והלוואי זה לא היה כך.
"לא קל, תודי את פוחדת
כמה רצית להמשיך ואמרת חבל..
זה לא קל..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
