המצב בבית בזמן האחרון ממש לא טוב,

אני מרגישה שנמאס לי לחיות ככה. שאני במבוי סתום ואני לא מובילה את עצמי לשום מקום

פשוט חיה עם הפחדים שלי והחרדות שלי

חיה במצוקה ואף אחד לא מבין, פשוט אף אחד לא מבין.. רופאים, רופאות פסיכולוגים..

יודעים לאבחן אותי אבל לא יודעים באמת מה יש לי ומה אני מרגישה

אני מרגישה בודדה בתוך מעגל שלא נגמר

על עוד חתיכה פחות חתיכה, בצורה הזאת או בצורה הזאת, ואני לא מסוגלת להמשיך את החיים שלי ככה.

לא טוב לי בשום מקום

לא טוב לי עם אף אחד

היום זה היה שפל המדרגה, הכי ירוד שיכול להיות

הלכנו להפניה במחלקת נוער, פאקינג מחלקת נוער?!? ואני מעדיפה לא להגיד איפה מרוב בושה

הייתי בהלם... אנשים שם פסיכוטים... סכיזופרנים!

אני לא צריכה להיות שם! אני לא אחת כזאת!

ולא אכפת לי שיש שם גם אנשים שהם לא כאלה, אני לא מבינה איך הגעתי בכלל למצב הזה של הרס עצמי

אני מרגישה באמת כאילו שום דבר כבר לא יעזור

ההורים שלי כל כך מעצבנים אותי, כל פיפס קטן שהם אומרים

לא מגיע לי שיחה אחת פעם עם אמא שלי שלא תהיה על אוכל? כמו שאמא ובת צריכות לדבר?

שלא נדבר כל הזמן על ארוחות ועל כמה אכלתי כמה החסרתי מה אני יאכל ועל זה שאני צריכה לאכול לפני שאני הולכת אחרי שאני הולכת הראש שלי מתפוצץ

כל כך קשה לי.

אני באמת רוצה להוכיח להם שאני לא מתאימה להיות שם, אבל איך?

כל פעם שאני מנסה יש לי את הקטע הזה והחרדות לא עוזבות אותי ואנחנו רבים

שוב ושוב

פעם אחרי פעם.

אני רוצה לגור איתם,

אני רוצה שרק יהיה לנו טוב..שיהיה לי טוב

אבל בקצב הזה זה רחוק מלהתגשם

בסוף השבוע כשהיינו בצימר היה נחמד, באמת שבהתחלה היה נחמד

ביום הראשון אכלתי ממש מעט..

היה כל כך קר בחוץ והפה שלי ממש היה כחול כי לא אכלתי,

אהבתי את זה. הרגשתי יותר טוב

ההורים שלי כל הזמן העירו לי על זה, והיה יום לא קל כי הם תפסו אותי על משהו שהחבאתי...

(זה היה יום שאכלתי חלק מהארוחות לבד כי לא רציתי שהם יציקו לי ורבנו קצת על זה)

היו לנו אחרי זה שיחות וענינים

וביום השני הגישו לנו ארוחת בוקר ואכלתי את מה שהייתי צריכה, היו ויכוחים פה ושם אבל זה משהו שתמיד יהיה

ובסך הכל היום הסתיים במחינתם בסדר גמור

אני הייתי קצת מתוסכלת ופחדתי שזה יעלה אותי במשקל, עדיין הפחתתי אבל לא בצורה כל כך משמעותית כמו יום לפני כן למשל.

עכשיו כשאני נזכרת, בקשר למשקל לפני שיצאתי לצימר נשקלתי

45.5. זה די נחמד, אני מרגישה שהירידות שלי הפכו להרבה יותר קטנות וכרגע במצב היום

כשאני צריכה לאכול איתם וקשה לי ממש יתכן ואני לא ארד בכלל?

אני ממש מקוה שיהיה בסדר,

אני חייבת לשכנע אותם שאני בסדר ואני יכולה לקבל את הטיפול במרפאה

העניין הוא שההבטחות האלה כרוכות במעשים,

והחלק המעשי הוא החלק הקשה

הם מצפים ממני שאני יאכל את הכל ולא אריב איתם על שום דבר, והם לא מבינים שלא הכל ככה

זה לא יבוא לי בקלות וזה הליך כל כך ארוך של החלמה

אני לא יודעת מה יהיה הלאה

כל מה שאני יכולה זה לקוות לטוב מבחינתי.

אני עושה מאמצים עצומים ושיחות של שעות על גבי שעות במטרה להציל את עצמי ממה שאני עשיתי...

עריכה:

אחרי שקראתי את הפוסט הזה, רציתי להבהיר כמה דברים כי לא הייתי ממש ברורה

הלכתי למרפאה שלי, המטפלת הייתה חמודה ועם הדיאטנית הייתה שיחה ממש קצרה

היא לא יכלה לשקול אותי כי היה כבר מאוחר וקבענו ליום שלישי.

דיברתי באותו יום גם עם מנהלת המרפאה וזה היה אחרי ריב עם אמא,

הרושם לא היה כל כך טוב ובכיתי שם הרבה

ולכן היא שלחה אותי להפניה להתיעצות במחלקת נוער הזאת שאליה הלכתי.