אין לי הרבה מה לרשום,

כנראה שהאיום לאשפוז לא ירד מהפרק, והם עדיין מחפשים אותי בקטנות לגבי כל דבר

אמא ואבא משוכנעים שאני לא אוכלת את הכריך בבית ספר ושאני כל הזמן מפחיתה מהתפריט,

נמאס לי לשקר להם, אני משקרת להם וזה בכלל לא משתלם לי, גם ככה הם לא מאמינים. אני בעצם משקרת לעצמי

הייתי היום אצל הפסיכיאטרית והוחלט להוסיף לי עוד כדור במינון ממש קטן בנוסף למה שאני לוקחת,

אין לי ממש התנגדויות, אני קצת לחוצה שיהיו לו תופעות לוואי אבל בסך הכל אני די בעד, קשה לי מספיק גם ככה

מחר אני אצל הדיאטנית, יש לי תחושה שזה הולך להיות יום לא קל

אני צריכה לראות, להתארגן לקראת מחר... זה לא מפסיק לצאת לי מהראש כל האיומים האלה של האשפוז,

שאחר כך שאני יהיה במקום אחר אני ידע שיכלתי למנוע את זה ולא הצלחתי. אין מצב, אני פשוט לא מתאשפזת. אני רוצה להישאר כאן

טוב לי כאן, אני כאן שולטת ברוב הדברים, אני בסביבה של האנשים שאני הכי אוהבת בעולם וזה המקום שלי

האמת שלמרות כל ההצהרות האלה, אני לא רואה את עצמי קדימה מעלה במשקל או מפסיקה לרמות

אבל כאילו יש בי תקווה שאני יצליח בדרך שלי, שאני אפילו לא יודעת לאן היא מובילה, ובסוף יהיה לי טוב. עד כמה שזה נשמע אבסורד

ביום רביעי, מחרתיים יש לי פגישה באשפוז הקודם להערכה, לראות אם הם מוכנים לקבל אותי לשם חזרה-

כדי שכל האופציות יהיו פתוחות ולא יהיה מצב שלא יהיה לי מקום להתאשפז בו

בקיצור הימים הבאים עמוסים במלא פגישות ואני רק מחכה שהשבוע הארור הזה יגמר, שיגמר בטוב

עוד דבר,

הייתי אתמול כמעט כל היום בבית לבד, והחלטתי שאני מחפשת את המשקל שאמא מצאה אצלי

הפכתי את הבית ומצאתי אותו... אז נשקלתי היום אחרי בית ספר

אני לא באמת יודעת כמה זה אמיתי, אבל לא ירדתי הרבה מאז, כי אני בסך הכל אוכלת בממוצע אותו דבר

אני חושבת שאני שוקלת עכשיו בסביבות 43, שזה כבר נותן לי תמונה הרבה יותר ברורה לגבי המצב

תמונות מסוף השבוע

יום השואה, פוסט חסר פואנטה, לא אופטימי במיוחד...

כל השבוע הזה פשוט מיותר

♥

Nofat