כל הרבה צ'אנסים וכל כך הרבה הזדמנויות אני מקבלת,

יכול להיות שעכשיו אני אצליח בהם?

אני חוששת ממה שיהיה, ואני מרגישה שהימים עוברים ואני בנתיים רק חוסכת זמן

אבל בתוך תוכי אני באמת אבודה, ואני לא מוצאת את הדרך, סוטה מהשביל שמוביל אותי לחיים טובים

אחרי שדחיתי את האשפוז מיום חמישי להיום, היה שיפור קצת בסוף שבוע ונסענו למרפאה

קצת רימיתי בשקילה אבל אני באמת עובדת על אמינות וזה באמת צעד מקדם

כל מי שטיפל בי בתור אנורקסית הכיר כל כך הרבה צדדים רעים שלי ורמאויות,

בעצם, אני לא יכולה ממש להגיד שאלה צדדים שלי, זה צדדים של ההפרעה.

כי מעולם לא הייתי כזאת, וזה מה שזה עשה ממני. בכל מה שנוגע לאוכל כמובן

ההורים שלי פוחדים, הם לא רוצים שאני אכנס לאשפוז

מצד שני? הם גם לא רוצים להחזיק אותי בבית כל עוד אני יורדת במשקל

והמרפאה אותו דבר, אני עכשיו ממש על חוט דק, מותחת אותו כמו מסטיק וחוסכת זמן, שבזמן הזה יש לי הזדמנות להוכיח להם שאני מסוגלת לעלות על הדרך ויכולה להישאר בבית

ואני באמת מתכוונת לעשות את זה. אני מרגישה שעכשיו זה באמת הצאנס האחרון

היום כשהיינו במרפאה, נשקלתי ואחר כך הייתה שיחה קצרה ומה שהשאיר אותי כאן זה שההורים שלי לא החליטו,

חוץ מזה שגם אמרו לי שהמחלקה שהייתי בה סגורה בחול המועד ככה שזה לא רלוונטי ושנבוא שוב ביום חמישי

מאז הארוחות עברו בסדר, אמא מרוצה

עזרתי לה לאפות ולבשל לסדר פסח, הכנתי עוגיות שוקולד, סלט תפו"א והכנתי לאחים שלי ארוחת צהריים

מה שגם מראה לה שהיא צריכה אותי בבית, ויהיה לה הרבה עבודות בלעדיי כי אף אחד לא באמת יעזור לה בעבודות האלה חוץ ממני

אין לי עוד הרבה מה להוסיף על זה,

אבל אני מנסה לשמור על ראש טוב וכמה שפחות ויכוחים לפחות עד יום חמישי

ועד אז... אני צריכה תמיכה

בקשר למשקל,

אני בטח אשקל ביום שלישי... לפחות שאני אוכל להיות מוכנה לשקילה שתהיה לי ביום חמישי

אפרופו משקל, אמא סידרה לי את החדר ומצאה שם כל מיני משקולות

אחת של 4 קילו, אחת של 1.5 ועוד 2 של קילו וגם את המשקל הדיגיטלי שלי

גיליתי את זה אתמול כשהכנתי לי בגדים להיום, אז נכנסתי לחדר של ההורים ומצאתי שם משקל כלשהוא... לא זה שהיה שלי אבל בכל אופן הוא עובד

היא ראתה את זה ואמרתי לה שאני רוצה את זה ואני גם לא נשקלת באובססיביות וכו'

ושאלתי אותה על המשקל שלי והמשקולות והיא אמרה שהיא זרקה את זה.

אני לא ממש יודעת כמה זה אמין אבל שיהיה

אוהבת המון ♥

Nofat

עריכה (יום שלישי)

נשקלתי היום, אני באמת לא יודעת עד כמה זה אמין כי המשקל הזה הוא לא כל כך טוב

דפקתי אותו המון פעמים עד שהוא הועיל בטובו לעשות 0 ולא 8888 כל הזמן

44.2

מוזר לי לחשוב שיכול להיות שאלו ימים אחרונים שלי כאן,

יושבת ליד המחשב וכותבת את כל מה שעובר עליי

ושבעצם הדבר הזה, הדבר הזה שאני כל כך רוצה אותו, והוא שלי כרגע, כל כך קשה להשיג

את נוכחותי בבית, בחברה, עם האנשים שאיתם גדלתי כל החיים

ושכל זה יכול להיעלם בפליטת פה או מעשה לא הגון שאני יעשה בכל רגע נתון.

וזה מפחיד אותי,

יותר ממפחיד זה מתסכל ועצוב.

עצוב שאני לא מצליחה לעזור לעצמי, ואף אחד לא באמת יודע איך לעזור לי. עצוב שאני יושבת שכותבת את הדברים האלה כאן,

ולא כותבת על חוויות שהיו לי ואיזה טוב היה לי עם ההורים ועם השקילה של אתמול

זה כאילו שאני זועקת לעזרה ואף אחד לא מקשיב,

אולי רק שומע.

אבל זה שהוא שומע לא מספיק טוב, כי זה לא עוזר

כל האשפוזים האלה והטיפולים האלה לא יעזרו כל עוד זה לא יבוא מהצד שלי.

ואיך זה יכול לבוא מהצד שלי במצב שכזה? שכל מה שכולם סביבי עסוקים זה שאני אהיה בטיפול?

אני שונאת את זה שאנשים יכולים להסתכל עליי וממבט ראשון יכולים לספר את כל תולדות חיי, ולהגיד לי מה טוב לי ומה לא.

אני חושבת שאתמול היה היום הכי גרוע שהיה לי בשנה האחרונה, אם לא בכל השנים

היום התחיל סביר. אבא היה בחו"ל וזה עזר לי לחזק ולשפר את הקשר עם אמא,

ובאמת היו ימים יותר טובים. אפילו הרבה יותר טובים. אמנם היא לא התגייסה מספיק כדי להבין אבל שתינו הרגשנו שיותר טוב

הגעתי למרפאה, הפעם בלי מעיל או בגדים חמים שיכסו אותי.

כולם החליטו שאני מרגישה לא טוב, שקר לי ושירדתי עוד במשקל, כשבעצם זה לא ככה בכלל

אבל מה אני כבר יכולתי להגיד? הרי כולם יודעים הכי טוב בקשר אליי, אני זאת שלא מבינה כלום

כבר מהקבלה שלי למרפאה הם קיבלו מילים לא טובות עליי-

על השקרים שלי, על הרמאויות ועל כל מה שקרה באשפוז לפני המרפאה. ככה שרושם ראשוני הוא כבר לא טוב

היא ביקשה לשקול אותי שוב. היא יודעת שאני לא אמיתית.

התנגדתי ובסוף הסכמתי, אמרתי לעצמי שעדיף לי להיות אמיתית כי זה ידפוק אותי בשקילות הבאות.

היא שקלה אותי, וירדתי לטענתם הרבה.

רק חבל שלא אכפת לה שאני אומרת לה ששתיתי ביום ג', אבל שוב, אני הרי טיפשה שלא מבינה כלום

היא דיברה עם המנהלת מרפאה ועם המנהל מחלקה באשפוז והיא החליטה שאני צריכה ללכת למיון ילדים להיבדק

וביום ראשון לחזור אלייה לשקילה במרפאה. בתחת שלי!

אמרתי לה שזה מה שיוצא כשאני מנסה להיות אמיתית, וכן... האמת שלי כואבת. אבל זו האמת

לא הסכמתי ללכת, וגם כמובן לא הסכמתי לאכול והלכתי הביתה להסתגר בחדר נעול

הייתה מריבה ובסופו של דבר כשכבר מהצהריים לא אכלתי (מי ישמע, וואו) אכלתי קצת לפני השינה שגם זה לא היה להם מספיק טוב

בלי הרבה דיבורים, היא נתנה לי שתי אופציות.

שאחת מהן היא ללכת למחלקת נוער, והשניה היא להתאשפז שוב באותו מקום שהייתי מאושפזת לפני המרפאה

וגם זה בתנאי שהיא תסכים לקבל אותי והם צריכים לדון על זה בישיבה ביום ראשון.

ברור שאת האופציה הזו אני פוסלת בלי לחשוב, אחרי שהשפילו אותי שם ודירדרו אותי לאנורקסיה יותר קשה ממה שהייתה לי כשנכנסתי לשם,

שלשם אני בטוח לא חוזרת. לאנשים המגעילים שאני כל כך שונאת שם

והאופציה השניה היא בכלל לא מתאימה לי, וזה כולם אומרים. גם אני, גם היא, גם ההורים והרופאים שטיפלו בי

אמא ואבא הבטיחו שאם אני אעשה מאמץ ואוכל את התפריט שלי ובשקילה של יום ראשון יראה עלייה במשקל הם ידברו איתה ויעשו הכל כדי שאני אשאר בטיפול במרפאה.

וגם זה לא בטוח, יש סיכוי קטן שהיא תסכים וזה באמת תלוי מה יהיה בסופ"ש מבחינת ההורים שלי ומה הם יגידו לה עליי

קשה לי ואני באמת רוצה שנחזק את הקשר,

אני באמת רוצה להישאר כאן.

להיות חלק ממה שכל ילד בעולם חווה, לא לעבור מאשפוז לאשפוז כי אין לזה באמת טעם

הרי בקצב הזה, אני אמשיך לדפוק את החיים שלי עוד 3 שנים, ואז אני כבר אהיה באחראיות עצמי

ואף אחד לא יקבל אותי לשום עבודה! לשום מקום! עם כל האשפוזים האלה שאני יעבור

אז מה הבעיה לנסות לטפל בי באמת? לנסות להבין אותי מהצד שכן יעזור לי.

להתמודד איתי, ולהתמודד עם המחלה שלי. לא לשלוח אותי ואז בטח שהכל יהיה טוב ויפה, כשאני לא אהיה איתכם בכלל

אני מפחדת שאני עושה עכשיו את זה לשווא,

שאני כן עושה מאמץ לאכול ואוכלת כדי להראות לה ביום ראשון שאני מסוגלת להמשיך טיפול במרפאה

כי יכול להיות שהיא לא תסכים. ואז אני ארגיש שהפסדתי, שהם ניצחו אותי.

הידיעה הזו שיכלתי להיות בסופ"ש ולא לאכול, כשבעצם אכלתי במטרה להציל את עצמי כשיש סיכוי ממש קטן שזה לא יקרה

אוהבת ♥

Nofat

המצב בבית בזמן האחרון ממש לא טוב,

אני מרגישה שנמאס לי לחיות ככה. שאני במבוי סתום ואני לא מובילה את עצמי לשום מקום

פשוט חיה עם הפחדים שלי והחרדות שלי

חיה במצוקה ואף אחד לא מבין, פשוט אף אחד לא מבין.. רופאים, רופאות פסיכולוגים..

יודעים לאבחן אותי אבל לא יודעים באמת מה יש לי ומה אני מרגישה

אני מרגישה בודדה בתוך מעגל שלא נגמר

על עוד חתיכה פחות חתיכה, בצורה הזאת או בצורה הזאת, ואני לא מסוגלת להמשיך את החיים שלי ככה.

לא טוב לי בשום מקום

לא טוב לי עם אף אחד

היום זה היה שפל המדרגה, הכי ירוד שיכול להיות

הלכנו להפניה במחלקת נוער, פאקינג מחלקת נוער?!? ואני מעדיפה לא להגיד איפה מרוב בושה

הייתי בהלם... אנשים שם פסיכוטים... סכיזופרנים!

אני לא צריכה להיות שם! אני לא אחת כזאת!

ולא אכפת לי שיש שם גם אנשים שהם לא כאלה, אני לא מבינה איך הגעתי בכלל למצב הזה של הרס עצמי

אני מרגישה באמת כאילו שום דבר כבר לא יעזור

ההורים שלי כל כך מעצבנים אותי, כל פיפס קטן שהם אומרים

לא מגיע לי שיחה אחת פעם עם אמא שלי שלא תהיה על אוכל? כמו שאמא ובת צריכות לדבר?

שלא נדבר כל הזמן על ארוחות ועל כמה אכלתי כמה החסרתי מה אני יאכל ועל זה שאני צריכה לאכול לפני שאני הולכת אחרי שאני הולכת הראש שלי מתפוצץ

כל כך קשה לי.

אני באמת רוצה להוכיח להם שאני לא מתאימה להיות שם, אבל איך?

כל פעם שאני מנסה יש לי את הקטע הזה והחרדות לא עוזבות אותי ואנחנו רבים

שוב ושוב

פעם אחרי פעם.

אני רוצה לגור איתם,

אני רוצה שרק יהיה לנו טוב..שיהיה לי טוב

אבל בקצב הזה זה רחוק מלהתגשם

בסוף השבוע כשהיינו בצימר היה נחמד, באמת שבהתחלה היה נחמד

ביום הראשון אכלתי ממש מעט..

היה כל כך קר בחוץ והפה שלי ממש היה כחול כי לא אכלתי,

אהבתי את זה. הרגשתי יותר טוב

ההורים שלי כל הזמן העירו לי על זה, והיה יום לא קל כי הם תפסו אותי על משהו שהחבאתי...

(זה היה יום שאכלתי חלק מהארוחות לבד כי לא רציתי שהם יציקו לי ורבנו קצת על זה)

היו לנו אחרי זה שיחות וענינים

וביום השני הגישו לנו ארוחת בוקר ואכלתי את מה שהייתי צריכה, היו ויכוחים פה ושם אבל זה משהו שתמיד יהיה

ובסך הכל היום הסתיים במחינתם בסדר גמור

אני הייתי קצת מתוסכלת ופחדתי שזה יעלה אותי במשקל, עדיין הפחתתי אבל לא בצורה כל כך משמעותית כמו יום לפני כן למשל.

עכשיו כשאני נזכרת, בקשר למשקל לפני שיצאתי לצימר נשקלתי

45.5. זה די נחמד, אני מרגישה שהירידות שלי הפכו להרבה יותר קטנות וכרגע במצב היום

כשאני צריכה לאכול איתם וקשה לי ממש יתכן ואני לא ארד בכלל?

אני ממש מקוה שיהיה בסדר,

אני חייבת לשכנע אותם שאני בסדר ואני יכולה לקבל את הטיפול במרפאה

העניין הוא שההבטחות האלה כרוכות במעשים,

והחלק המעשי הוא החלק הקשה

הם מצפים ממני שאני יאכל את הכל ולא אריב איתם על שום דבר, והם לא מבינים שלא הכל ככה

זה לא יבוא לי בקלות וזה הליך כל כך ארוך של החלמה

אני לא יודעת מה יהיה הלאה

כל מה שאני יכולה זה לקוות לטוב מבחינתי.

אני עושה מאמצים עצומים ושיחות של שעות על גבי שעות במטרה להציל את עצמי ממה שאני עשיתי...

עריכה:

אחרי שקראתי את הפוסט הזה, רציתי להבהיר כמה דברים כי לא הייתי ממש ברורה

הלכתי למרפאה שלי, המטפלת הייתה חמודה ועם הדיאטנית הייתה שיחה ממש קצרה

היא לא יכלה לשקול אותי כי היה כבר מאוחר וקבענו ליום שלישי.

דיברתי באותו יום גם עם מנהלת המרפאה וזה היה אחרי ריב עם אמא,

הרושם לא היה כל כך טוב ובכיתי שם הרבה

ולכן היא שלחה אותי להפניה להתיעצות במחלקת נוער הזאת שאליה הלכתי.