בנות...

אתמול עבר עליי אחד הימים הקשים והגורליים בחיים שלי

הייתי אמורה להיכנס לתל השומר בבוקר וההורים שלי אמרו לה שהם עוד לא החליטו.

היה רע בארוחת בוקר ובעקבות זה ההורים החליטו על אשפוז. מיידית היא התקשרה למנהלת המרפאה והיא קבעה לנו לעוד שבוע וחצי אשפוז.

זה היה נורא ולא יכלתי להתרכז בבית ספר והברזתי די הרבה.

אחר כך חזרתי הביתה לאכול ויצאתי עם חברים והיה ממש כיף. מה שלא בדיוק עוזר להרגשה שלי שאני אמורה לעזוב אותם עוד שבוע..

היה אמור להיות לנו פגישה במרפאה בקהילה הפרטית (עכשיו אני במרפאה דרך קופת החולים ויש לי פעם בשבוע שם) שהיא הרבה יותר אינטנסיבית, 

אוכלים איתי שם לפעמים, אני מגיעה לשם 4 פעמים בשבוע ובעצם זה כמו אשפוז אבל בבית.

יש שם חוקים נוקשים ואני מרגישה שאני לא אצליח לעבוד עליהם בכלל. עזבו את זה שנשקלים בלי בגדים, הדיאטנית מתוחכמת ואתם יודעים מה? אולי עדיף לי ככה!

אמא שלי התקשרה אליהם לשאול אותם אם יש טעם לפגישה כי הם החליטו על אשפוז והיא אמרה שכן ובעצם המטרה של הפגישה הייתה לשכנע אותם להירשם לשם.

זה הוצאה כלכלית אדירה, הרבה יותר ממה שכל אחת חושבת לעצמה עכשיו...

ככה שאני בעצמי לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לעשות להורים שלי את זה.

היה לי קשה להחליט וכשהחלטתי שאני רוצה להיות שם, היא אמרה להם את המחיר שזה עולה ומספר הפעמים שאני צריכה להגיע לשם (זה נסיעה, ויש לי אחים וזה סיפור)

הם פשוט רצו להגיד לה על אשפוז. בכיתי כל כך הרבה ודיברתי מהלב כמו שלא דיברתי מעולם.

ובאמת אני מאמינה שהם יכולים לעזור לי שם. בשיא הכנות.

דיברנו ובכיתי בערך שעה שלמה בזמן שהיינו מחוץ למרפאה, וכשנכנסתי לפסיכיאטר שהעלה לי את המינון של הכדורים הם כנראה דיברו בינהם

כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני לא מתאשפזת בתל השומר.

אני יהיה במרפאה הפרטית.

אבא שלי נסע להורים שלו כדי לדבר איתם, כן כן גם על העניין של הכסף והכל.

מאז עברו יחסית הרבה ארוחות והם היו בסדר. אז אכלתי יותר ממה שאני רגילה לאכול.

באמת נמאס לי לחיות ככה ואני רוצה שהם יעזרו לי, ומצד שני יש משקל שאני לא מוכנה לעבור, וכשהדיאטנית תתן לי אותו אני בטח אכתוב פה.

אמא שלי ואבא שלי אומרים שעכשיו אני לא נראת סתם רזה, אלא נראת אנורקסית. כנראה שירדתי עוד ואני שוקלת פחות ממה שכתוב ברשימות.

אני אסירת תודה להורים האלה בכל מה שנוגע אלי. הם מדהימים פשוט מדהימים.

נראה לי שאני יוצאת לדרך חדשה?

ואני צריכה הרבה תמיכה...

אוהבת המון

Nofat 

אין לי כוח עכשיו לרשום כאן פוסט ארוך ומקיף. אני פשוט ארשום בקצרה כמה שאני יכולה.

דבר ראשון אני רוצה להגיד תודה לכולכן על מה שכתבתן לי והגבתן בפוסט הקודם- אני מקווה שזה עזר לי לראות משהו בעין שונה..

יש משהו שאני חייבת לציין...

כל הבנות האלה, שאני מדברת איתן פה בבלוגים, או שאני מכירה מהאשפוזים, כולן יפות,חכמות, יודעות עניין.

אין אף אחת כמעט שלא מבינה כלום מהחיים שלה, כמעט כולן כל כך מודעות לעצמן ובאמת ילדות טובות כאלה ומדהימות.

ואני לגמרי מבינה למה זה קורה דווקא לבנות האלה.

ההורים שלי נפגשים מחר עם מנהלת המרפאה שאני מטופלת בה כרגע,

ואני ממש לפני אשפוז בתל-השומר.

בימים האחרונים בכלל איבדתי כיוון, התחילו לי פחדים והתהגתי די באובסיסביות ואני מתחרטת על זה מאוד כי זה פגע באמון שלהם בי ואחרי שהם כבר החליטו לא לאשפז אותי הם שינו את דעתם.

מצד אחד אמא לא רוצה שאני אתאשפז, ואיך שהוא בשיחות שלי איתה בקשר לאשפוז אני הרבה יותר רגועה. למרות שהיא לא אומרת שזה לא יקרה, היא פשוט אומרת לי מה אני צריכה לעשות כדי שזה לא יקרה

ושאני צריכה להראות עליה במשקל, ושמעכשיו היא מכינה לי את האוכל ומגישה לי אותו.

וכל זה בעצם גורם לי להאמין שהיא כן מאמינה שאני יכולה בבית. או שפשוט היא ממש לא רוצה לאשפז אותי.

ואבא, אבא הוא יותר קשוח ממנה הוא עומד על שלו בכל המקרים. והוא יותר חושב שאני צריכה את העזרה הזאת.

אז קשה לי להגיד איפה אני עומדת עכשיו בדיוק, אבל אני מקווה שבמקום יותר טוב ממה שאני חושבת

כי אני לא יכולה לעזוב פה, יש לי חברות ויש לי הרבה חברות, אני מבלה איתן ואוהבת אותן והלימודים שלי טובים ועוד מעט חופש גדול ויש לי כל כך הרבה תכנונים וחוויות שאני יוכל לספר בתחילת השנה.

אני לא מתכוונת לבוא בתחילת השנה וכשכולם יספרו חוויות לא יהיה לי על מה לספר. בעצם כן יהיה לי!

אני יספר איך ביליתי באשפוז!

-

איך אני מוציאה את עצמי מזה ועוד עד מחר?

בנתיים נראה לי שהדבר הכי נכון וטוב לעשות, ולהתמיד בו כמובן זה לעשות פחות או יותר מה שמבקשים ממני עם כל הקושי-

לתת לה לשים לי בצלחת למרות שזה לפי תפריט והכל היא תמיד תשים לי יותר ממה שאני רגילה לאכול. אבל זה כלום לעומת מה שאני אפסיד

ולא להראות שאני חלשה. ובקטע החברתי להמשיך אותו דבר כמו עכשיו, טוב לי.

מצאתי היום את המשקל אז נשקלתי בערך שעה אחרי הארוחת בוקר אחרי הרבה זמן שלא נשקלתי. קשה לי להעריך כמה זה בבוקר אבל זה היה בסדר אני חושבת.

Nofat

היי :)

יום או יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון נחתו עליי יומיים נוראים שאתן לא יכולות לתאר לעצמכן

רבתי עם ההורים שלי אבל ברמה ששינתה את דעתם לגביי ולגבי האשפוז בתל השומר

אני לא רוצה להיזכר אפילו מה קרה ביומיים האלה כי הייתי כל כך טעונה רגשית ופשוט הוצאתי עליהם את כל הכעסים והלחץ

יומיים אחרי זה הכל נרגע ונהיה הרבה יותר טוב... ככה זה לפחות עד עכשיו

אני שוב בהרגשה שטוב לי פחות או יותר, לפעמים מצבי- רוח יותר טובים ולפעמים פחות אבל בסך הכל בסדר

אני מרגישה יחסית טוב ביחס לחברה שבה אני נמצאת, ז"א שאני אהודה וכיף לי להיות בחברת אנשים אחרים.

אני הולכת ברחוב ונערים יותר גדולים ממני מתחילים לדבר איתי, אני הולכת עם ההורים שלי והם אפילו מצליחים להתפשר ואני אוכלת קצת בחוץ על חשבון ארוחות אחרות, אני יוצאת עם חברים ותקופת המבחנים עוד מעט נגמרת

נשאר רק עוד חודש...

את החופש הגדול אני יכולה לבלות או בבית בים ובבריכה, או באשפוז. אני בכלל לא חושבת לרגע מה עדיף לי, זה ברור

יש משהו שאני חושבת עליו וזה מפריע לי לפעמים...

כשאני בחוץ, ושאני מסתכלת על עצמי בהשוואה לאחרות, אני חושבת שאני רזה מדי בהשוואה אליהן

וכשאני בבית, אני שוב חוזרת להיות אני שלא מרוצה מהגוף שלה

וזה מחרפן כי זה ממש מבלבל ואי אפשר לדעת מי היא את האמיתית ואיך אני רואה את עצמי, אם ככה או ככה

בגלל זה אני חייבת דעה שלכן אז צילמתי תמונות מצב של כל מיני זוויות-

התמונה היא עם מכנסיים רחבים- אז בתמונה השנייה הרגליים שלי לא נראות ככה באמת.

אוהבת המון

Nofat