"נו אדוה!" קראה בייאוש. "את תראי את ריאן שלך סוף סוף!"
"ריאן!?" קפצתי ממיטתי וצליל נפלה על הרצפה בבהלה מהתנועה החדה שלי. הסתכלתי עלייה והתחלתי לצחוק. רק לה זה קורה!
"זה לא מצחיק!" היא יללה ושפשפה את מפרקה הכואב כשהיא ממשיכה לשבת על הרצפה בצורה מוזרה.
"טוב-טוב, לא מצחיק. לכי מפה." הקמתי אותה מהרצפה והיא הסתכלה עליי במבט שואל.
"מה? לאן?" שאלה בחוסר הבנה טהור. זה כ"כ היא!
"מה 'מה לאן'? לחדר שלך! תתני לי כבר לצחצח שיניים!" דחפתי אותה מחוץ לחדר.
"רק אומרים לה ריאן והיא קופצת..." מלמלה ועצמה והתחילה ללכת לחדר שלה בשירה של 'לונדון כן מחכה לי'.
נכנסתי למקלחת שהייתה לי בחדר ומילאתי מים חמים באמבטיה בזמן שאני מצחצחת שיניים ביסודיות.
ירקתי את המשחה המגעילה והכנסתי את רגלי למים.
"דאמט." מלמלתי כשהמים היו חמים מידיי והוצאתי את רגלי במהירות. פתחתי זרם של מים קרים ובדקתי שוב את המים.
פרפקט.
נכנסתי כולי לאמבטיה ושקעתי במחשבות.
טוב, אז אני אדוה, כמו שבטח הבנתם, בת 23, שיער חום ג'ינג'י מוזר ועיניים חומות. פשוטה לכל הדעות!
כרגע אני גרה בקליפורניה, והיום צליל אחותי הקטנה והקרצייה, שקטנה ממני בשלוש שנים אגב, ואני עוברות לגור בלונדון.
למה? כי הסבים שלנו משם והם נפטרו, אז קיבלנו אנחנו את הירושה, אנחנו הנכדות היחידות, אז שווה לנו.
אבל תכלס, אני מתה על קליפורניה, הרבה יותר כיף כאן. המון שמש! בניגוד ללונדון.
אבל טוב נו, קיבלנו בית ענקי בלונדון, אז מי יסרב?
עברתי לגור בקליפורניה אחרי צבא, גיל 20, לאלה שלא מעודכנים, בסוויטה יוקרתית במלון של דוד שלי.
הכי שווה שיש משפחה טחונה במיליון מקומות בעולם.
אחרי שצליל סיימה צבא, היא באה לגור איתי בקליפורניה. מאז שאנחנו קטנות היה לנו חלום כזה לגור ביחד בחו"ל. כשגדלנו וסיימנו צבא, זה התממש.
ההורים שלנו כל הזמן בשליחות כאלה, בחו"ל, אז הם לא היו איתנו הרבה כשהיינו קטנות, והיינו רק אחותי ואני, בנות יחידות. דואגות לעצמן מגיל 10 בערך. ככה שאני לא חושבת שזה כ"כ מפריע להם שאנחנו אפילו לא גרות בארץ ושעזבנו את הבית מיד אחרי צבא.
גם חברים לא היו לי מי יודע מה שם בארץ. רובם היו אנוכיים משהו, וזה גרם לי עוד יותר לרצות לעזוב כבר את הארץ ולהתחיל חיים חדשים. אז לא היה לי קשה לעזוב את החיים שלי בישראל ולגור בקליפורניה. עם משפחה שבקושי רואים, וחברים אנוכיים, קשה לרצות להישאר שם. היחידה שיש לי זו אחותי הקטנה.
עד כמה שאחותי נודניקית לפעמים, אני מתה עלייה. עובדה שגררתי אותה אליי מיד אחרי שהיא סיימה צבא!
אבל באמת, אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה.
אחרי שלוש שנים שגרתי פה, קצת קשה לעזוב פה את המקום, אבל אני מקווה שאני אתרגל ללונדון הקרירה והגשומה.
בטח אתם שואלים מי זה ריאן שאחותי הזכירה קודם, אז טוב, הוא איזה אחד שהכרתי באינטרנט.
כן, באינטרנט. זה לא כזה נורא, לא כולם אנסים פדופילים פסיכופטים, כן כן, תתפלאו, לא כולם.
אז קיצר, הכרתי אותו באינטרנט, והוא מדהים. מזה מדהים, מדהים זו לא מילה.
הכרנו דרך איזה משחק פוקר בפייסבוק. הזוי לחלוטין, אבל אמיתי.
אז גם הוא אחת הסיבות שצליל ואני עוברות ללונדון.
הא, ולריאן יש בנדוד שקוראים לו ביל, אז הכרנו את ביל לאחותי, וככה יצא שידוך מקסים!
אז מגניב לנו, אנחנו עוברות ללונדון, ישר לבית ענקי שהוא רק שלנו, ומחכים לנו שם לונדונים חמדמדים.
כמה מושלם לנו.
אז... שנחזור לסיפור?
אחרי חצי שעה בערך ששהייתי באמבטיה, יצאתי והתעטפתי במגבת ענקית של המלון ומצאתי את עצמי מקשקשת על המראה הגדולה שהייתה מכוסה כולה באדים.
מאז שהייתי קטנה הייתה מציירת על המראה אחרי מקלחת ומשאירה שם סימנים של 'אדוה הקוליייית!!! (:' ואמא הייתה מתעצבנת עליי שהייתי משאירה ככה את המראה ושהיא צריכה לנקות אותה מחדש.
אבל כאן, בבית מלון, אף אחד לא יכול לצעוק עליי. אולי המנקה, אבל לא כזה אכפת לי, הרי הבעלים של המלון הוא דוד שלי, אז... מותר לי לעשות מה שבא לי!
אבל ברור שאני לא שוברת דברים דווקא ומתעללת במנקים כי אני יכולה, לא, אני לא מרושעת!
יכול להיות שלפעמים רק קצת ביצ'ית, אבל לא מרושעת. ביצ'ית זה בסדר... לא?
טוב בכל מקרה, יצאתי מהמקלחת ולבשתי את הבגדים היחידים שכרגע היו לא ארוזים. מכנס שחור קצרצר וגופייה ורודה בהירה. נדיר שאני לובשת ורוד!
כמובן שכל החדר שלי נראה סתם כמו חדר של אורחים רגילים במלון כיוון שאנחנו עוזבות היום, אז אין מלא בגדים על הרצפה, או את הבלאגן הרגיל. כל הבגדים ארוזים במזוודות ענקיות וזה הרגיש לי ריקניות כזאת.
כן, בהחלט יהיה לי קצת קשה לעזוב פה.
אבל היי, צריך להמשיך בחיים לא? כל עוד אני עם אחותי, אני יכולה להסתדר בכל מקום.
סירקתי את שערי והוא הסתדר בתלתלים טבעיים וארוכים. שמתי שחור בעיניים, הזלפתי את הבושם האהוב עליי והכנסתי את כל הדברים האחרונים למזוודה אחת שבחרתי באקראי.
נעלתי וואנס שחורות ורודות והסתכלתי על עצמי במראה, לבדוק שהכל בסדר.
אחרי שקיבלתי אישור מעצמי, לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה והלכתי לחדר של אחותי.
"שלום שלום!" קראתי בחיוך כשהיא עמדה מול המראה וסידרה את שערה. היא לבשה ג'ינס סקיני בהיר וחולצה שחורה קצרה והיא בדיוק סיימה לעשות שתי צמות בשערותיה השחורות.
"הווו אני רואה שקמת סוף סוף." חייכה חזרה והתיישבה על המיטה, נועלת נעליי אולסטאר שחורות הנשחקות שלה.
"נו בטח, מישהי דאגה להעיר אותי." אמרתי בחיוך ציני והיא החזירה לי מבט עקום. "סתם נו, את יודעת שאני אוהבת אותך הכי בעולם."
"כמובן." חייכה אליי וחיבקתי אותה. היא החזירה לי חיבוק והתנתקתי ממנה אחרי זמן קצר. אני בד"כ לא מראה אהבה כלפי אחרים. מה לעשות, אופי אדיש...
"טוב, את מוכנה לארוחה האחרונה שלנו כאן?" שאלתי והיא הנהנה בהבעה מעט עצובה. "קדימה."
שמנו את המזוודות שלנו במרכז הסוויטה, בשביל שיהיה יותר קל אח"כ לקחת אותן ובדקנו שלא שכחנו לארוז שום דבר. "אני אתגעגע לכאן." צליל אמרה והעבירה את מבטה בכל חלל הסוויטה.
"בואי." תפסתי בידה ויצאנו מהחדר, לפני שהיא תתחיל להוציא נוזלים מיותרים.
"אני שונאת שאת כזאת אדישה." היא מלמלה מאחורי אך התעלמתי ונכנסתי למעלית. "את יודעת כמה זמן טיסה ללונדון?"
" 11 שעות." אמרתי והיא הסתכלה עליי בהלם. "מה?"
"את רצינית?" שאלה ולחצה את כפתור ה-L- במעלית.
"את רואה אותי צוחקת?" שאלתי ביובש ונשענתי על המראה מאחוריי.
"האמת לא. אני בקושי רואה אותך צוחקת..." מלמלה ובחנה את עצמה מול המראה שנשענתי עלייה.
"כן, טוב אז קיצר," שיניתי נושא שיחה אחרי כמה דקות בודדות שחיכיתי שסוף סוף נגיע ללובי. "נשאר לנו להיפרד משון, ולבקש ממנו יפה יפה שמישהו ייקח את המזוודות שלנו מהחדר."
"מי זה שון?" שאלה בשקט כשיצאנו מהמעלית ובהייתי בה. היא לא רצינית, נכון?
"דוד שלך, אולי?" שאלתי והיא נקרעה מצחוק, מתחילה להתקדם לכיוון הקבלה ואני אחריה.
"נכון, אני רגילה לקרוא לו 'דוד שון' ולא רק 'שון'." הסבירה ונאנחתי. תמיד צליל הייתה קוראת לדודים שלנו עם קידומת נורא מציקה, 'דוד/ה'. כל פעם אני צוחקת עלייה מחדש, אבל היא בשלה וממשיכה לקורא להם ככה. אבל טוב נו, איך שבא לה.
"אז קיצר, אחרי שנפרד ממנו וזה, נלך לאכול ואז לשדה תעופה, הולך?" שאלתי והיא הנהנה. "מעולה."
"שלום לכן בנות יפות." שון קידם את פנינו עוד לפני שהתקרבנו למשרד הזה שלו.
"היי דוד שון." צליל חייכה והוא חיבק את שתינו ביחד.
"מה שלומכן?" שאל והוביל אותנו למשרד שלו.
"הכל מעולה, איך אצלך?" שאלתי והוא פתח את דלת משרדו.
"אצלי פנטסטי." התיישבנו בכיסאות שהיו שם והוא הציע לנו שתייה. "אז מה, אתן עוזבות אותי היום."
"כן..." מלמלה צליל בפרצוף עצוב. "אני אתגעגע אלייך דוד שון."
"גם אני אתגעגע אליכן." אמר וחיבק אותנו שוב. אני לא יכולה עוד חיבוקים! היו מספיק להיום. "ותזכרו תמיד שיש לכן פה מקום לחזור אליו. מתי שרק תרצו."
"תודה רבה." חייכתי אליו ואיך לא, הוא חיבק אותנו שוב.
"שטויות, מה לא עושים בשביל משפחה? אכלן כבר ארוחת בוקר בנות?" שאל ואנחנו הנדנו בראשינו. "אז קדימה, לכו להשמין קצת ואני אדאג שייקחו את המזוודות שלכן מהחדר. אני משער שיש שם הרבה."
"כן, יש שם דיי הרבה." צליל צחקה והתרוממנו מהכיסאות עליהם ישבנו. "שוב תודה רבה, דוד שון."
"תיהנו לכן בלונדון." נשק לשתינו במצח ויצאנו מהמשרד שלו, הולכות לכיוון חדר האוכל.
"ממש להשמין." מלמלה צליל והעבירה את מבטה על גופה.
"כן... לא היה מזיק לך להשמין מעט." פסקתי לבסוף והיא שלחה לי מבט עקום.
"מי שמדברת." מלמלה והתעלמתי ממנה באדישות שמשגעת אותה כ"כ. בעצם... את כולם. הכי כיף להיות אדישים.
"בתיאבון." חייכתי אליה בציניות ונכנסנו לחדר אוכל שהיה דיי ריק. כנראה האנשים עוד לא התעוררו.
שמנו לנו אוכל בצלחות והלכנו להתיישב באחד השולחנות, מדברות בדרך על נושא אקראי שעלה.
אחי שסיימנו לאכול יצאנו מהמלון בפעם האחרונה, מסתכלות עליו מבחוץ.
"אני אתגעגע למקום הזה..." צליל מלמלה ונשענה עליי.
"דיי נו, זה לא שאנחנו הולכות לכל הזמן. תמיד נוכל לחזור לכאן." ניסיתי להרגיע אותה איכשהו אבל היא רק המשיכה להישען עליי ולהוריד דמעות שקופות מעייניה. "יואו, את כזאת רגשי, אני לא יכולה עם זה..."
"אתן אדוה וצליל?" שאל איזה איש שלבוש בחליפה שחורה עם סמל של המלון ונראה בערך בגיל של צליל.
"כן." עניתי קצרות וצליל המשיכה לבהות במלון, לא שמה לב מה קורה סביבה.
"אני רוברט ואני אסייע אתכן לשדה תעופה." חייך והוביל אותו למכוניתו. צליל סוף סוף השתחררה ממני והפעם היא בהתה במכונית. טוב, גם זה שינוי. "האמ... כן, לא היה כ"כ מקום למזוודות שלכן אז לקחו קצת אוטו יותר גדול."
"קצת יותר גדול?" שאלה צליל בגיחוך ורוברט הזה ופתח לנו את הדלת. המכונית הייתה מיני וואן כזו ענקית, מה שהופך אותה ללא 'מיני' והיא הייתה שחורה מקסימה ויפה כזו.
אחרי נסיעה שקטה של חצי שעה בערך, הגענו לשדרה התעופה. רוברט עזר לנו לסחוב את המזוודות עד הקטע שכבר לוקחים אותן מאיתנו ונפרדנו ממנו באמירת 'תודה' ולחיצת יד נעימה.
עשינו את כל התהליך של בדיקת הדרכונים, שוטטות בדיוטי פריי ועלינו למטוס, מתכוננות לטיסה של 11 שעות לכיוון של היט'רו, לונדון.
צליל:
"לונדון, הנה אני באה." מלמלתי והתיישבתי במקומי על יד אדוה במטוס.
"זהו, עכשיו אנחנו עוברות לגור רחוק מכאן." אמרתי לאדוה.
"תירגעי, שון אמר שתמיד נוכל לחזור לפה רק אם נרצה." אמרה לי אדוה ושמה את ידה על כתפי.
"יהיה בסדר, זאת לונדון, אנחנו נסתדר, וחוץ מזה גם נהייה קרובות לביל וריאן." אמרה אדוה ואני חייכתי.
"הרבה זמן לא נפגשנו." אמרתי לה.
"נפגשנו לפני חודש." אמרה בחיוך עקום.
"כן..." מלמלתי.
"טוב, אחרי שנמריא אני חוזרת לישון ואל תעירי אותי עד שלא ננחת." אמרה לי.
"אין בעיה." אמרתי לה בחיוך והוצאתי מסטיק מעבירה לה את החבילה.
"תודה." מלמלה ולקחה לעצמה מסטיק.
"נוסעים יקרים, אנחנו רוצים להתחיל בהמראה, נא חגרו את חגורות הבטיחות." שמענו את הטייס אומר ואז המטוס החל לנוע.
אחרי ההמראה התבוננתי מהחלון על קליפורניה שהלכה ונהייתה קטנה.
אה, כן, לא הצגתי את עצמי.
מאוד חכם מצידי.
אז, אני צליל, אחותה הקטנה של אדוה כמו שבטח כבר הבנתם, בת 20, שיער חום כהה ועיניים חומות, לא משהו מיוחד. עברתי לגור איתה בקליפורניה לפני שנתיים, מיד אחרי שסיימתי צבא, כבר מאז שאנחנו קטנות רצינו לגור ביחד בחו"ל.
היום אנחנו עוברות לגור בלונדון, כמו שכבר הבנתם לבד.
קצת מוזר לי לעבור אחרי ששנתיים הייתי בקליפורניה, התרגלתי להכל שם, ועכשיו- אני מתחילה מחדש במקום אחר, אבל יהיה טוב.
אני אראה את ביל, אה, כן, ביל זה בן דוד של ריאן- חבר של אדוה, הם הכירו דרך האינטרנט, משהו כזה ואז הם הכירו ביני לבין ביל וככה יצא שזה היה שידוך מוצלח.
אז זהו נראה לי, את השאר בעצם תכירו בהמשך, לא?
אחרי טיסה מתישה של 11 שעות שכללו ברובן שינה, שמיעת מוזיקה, קריאה וצפייה בסרטים במחשב הנייד נחתנו בלונדון.
"אדוה, אדוה, קומי, נחתנו." הערתי את אדוה שישנה לידי.
"מה?" מלמלה ופקחה את עיניה.
"נחתנו." אמרתי לה בחיוך.
"סופסוף." מלמלה ושפשפה את עיניה.
קמנו מהמקומות שלנו לוקחות איתנו את התיקים שאיתם עלינו למטוס ויצאנו ממנו.
"טוב, עכשיו, המזוודות." אמרה אדוה ויצאנו למסע הבאת כל המזוודות שלנו.
אחרי בערך שעה של חיפושים מצאנו את כל המזוודות ונעמדנו איתם מחוץ לשדה תעופה.
"מה עכשיו?" שאלתי אותו.
"מונית, צריך מונית לבית." אמרה לי אדוה.
"אה, נכון." אמרתי לה ונעמדתי על קצה המדרכה מושיטה את ידי לפני "טקסי!" קראתי למונית אבל אף מונית שעברה שם לא עצרה לי.
"טקסי! נוו... טקסי!" ניסיתי עוד כמה פעמים ולא הצלחתי.
"אדוה, זה לא הולך לי." מלמלתי בייאוש.
היא רק הנידה בראשה והניחה את ידה על מצחה מתייאשת.
"היי! אדוה, צליל!" שמענו קריאה והסתובבנו אחורנית לראות מי קרא לנו.
"ביל!" קראתי בשמחה כשראיתי אותו ואת ריאן עומדים מולנו.
"מה את מתלהבת כל כך?" שאלה אדוה.
"הורסת שמחות." אמרתי לה ורצתי אל ביל קופצת עליו בחיבוק בזמן שריאן מתקדם אל אדוה.
"בילי!" אמרתי לו והוא נישק אותי.
"צליל!" הוא אמר והחזיר לי חיבוק מרים אותי מעט.
"איזה כיף לראות אותך." אמרתי לו והוא הוריד אותי חזרה לקרקע.
"התגעגעתי." אמר וחיבק אותי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"אני וריאן היינו בטוחים שתצטרכו עזרה עם כל המזוודות, אז באנו." אמר וחייך.
"באתם בזמן, היא לא הצליחה לתפוס מונית." אמרה אדוה שהייתה מחובקת עם ריאן.
"טוב, זה ברור, היא לא מיומנת עדיין." אמר ביל וצחקנו.
"טוב, אתן בטח מותשות אחרי הטיסה, אז בואו, ניקח אתכן לבית שלכן." אמר ריאן וכולנו לקחנו את המזוודות מעמיסים אותן על המכונית הגדולה של ביל וריאן ונסענו משם.
"תודה, הצלתם אותנו, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתם באים." אמרה אדוה.
"זה בסדר." אמר לה ריאן בחיוך ועצר מול הבית שלנו.
"וואו! זה הבית?" שאל ביל.
"כן, מה שהסבתא והסבא שלנו הורישו לנו." אמרתי לו.
"הוא ממש ענק." אמר ריאן.
"טוב, ככה זה כשיש משפחה טחונה." אמרה אדוה ויצאנו מהמכונית.
הם עזרו לנו להכניס את כל המזוודות לבית ואז נפרדו מאיתנו מיד אחרי שקבעו איתנו שעה כדי שנוכל להיפגש כדי לצאת לאכול ביחד.
"אני מותשת." אמרתי לאדוה ונפלתי על הספה.
"יאללה! קומי, תעזרי לי לסדר את כל הדברים." אמרה לי והקימה אותי מהספה.
"אבל אני עייפה." אמרתי לה.
"לא נורא, בעיה שלך שלא ישנת במטוס." אמרה לי ובחוסר חשק קמתי מהספה עוזרת לה להעלות את המזוודות לקומה השנייה של הבית לחדרים שלנו.
"אנחנו חייבות לרהט מחדש את החדרים." אמרה אדוה כשנכנסנו לחדר הראשון שהיה מולנו.
"ולצבוע את הבית, אני לא מסוגלת לחיות ככה, יותר מידי לבן לי בעין." אמרתי לה והיא גיחכה.
"בואי נחליט, שמחר בבוקר אנחנו נצא לקנות את כל מה שאנחנו צריכות." אמרה לי ואני הנהנתי לעברה.
"בואי נתחיל בינתיים." אמרה וסידרנו את הדברים שלנו טיפה, מחר נסדר אותם יותר.
"בוקר טוב!" קראתי ברחבי הבית כשהתעוררתי.
"תני לישון!" שמעתי את אדוה צועקת לי.
"לא רוצה!" צעקתי לה חזרה ונכנסתי לחדר בו ישנה פותחת את התריס ונותנת לאור שמש לחדור לחדר.
"תסגרי את זה!" צעקה עלי והעיפה עליי כרית.
"יאללה! לקום! בוקר! צריך ללכת לקניות!" אמרתי לה מושכת ממנה את השמיכה.
"לא רוצה." יללה.
"נו! אדוה!" אמרתי וניערתי.
"תני לישון כבר, נודניקית!" כעסה עליי.
"נוו! קומי כבר!" אמרתי לה וזרקתי עליה את הכרית שהעיפה עלי מקודם.
"טוב! בסדר!" אמרה וקמה מהמיטה בחוסר חשק.
'היא קמה מהר יחסית, מעניין מה קרה.' חשבתי לעצמי ויצאתי מהחדר הולכת לכיוון המזוודה שלי שעדיין לא פרקתי את כולה והתלבשתי.
"את מוכנה?" נכנסתי לחדר של אדוה ומאתי אותה יושבת על המיטה בוהה בקיר.
"כן, בטח, את הולכת עוד פעם לנסות לתפוס מונית?" שאלה ואני החזרתי לה מבט עקום.
"בניתי על זה." אמרתי לה במלמול.
"לא תודה." אמרה וצחקנו.
"נוו, מה את רוצה, אנחנו צריכות ללכת לקנות מכונית." אמרתי לה.
"אז בואי קודם נקנה מכונית ואז נצא לקניות." אמרה לי ואני חייכתי אליה.
"אין בעיה." אמרתי.
"טוב, בואי נצא." אמרה ויצאנו מהחדר שלה.
"אבל קודם נלך לאכול, אני רעבה." אמרתי לה והיא הנהנה.
יצאנו מהבית הולכות לתחנת הרכבת התחתית, ויתרנו על מונית.
אחרי שהלכנו לאכול וסיימנו לחפש לעצמנו מכונית כדי שנוכל לחיות בנוח פה בלונדון, וסיימנו לחפש רהיטים חדשים לבית שהם יגיעו רק בערב, הלכנו לחנות המוזיקה הראשונה שראינו כדי לקנות לעצמנו כלים חדשים.
"גיטרות!" קראתי בשמחה והתקדמתי אל עבר הגיטרות.
"אפשר לחשוב לא ראית גיטרות שנים, יש לך איזה מיליון בבית." אמרה אדוה ונעמדה מאחוריי.
"אז מה." אמרתי ובחנתי את הגיטרות.
"אני הולכת לחפש לעצמי פסנתר." אמרה והלכה משם מותירה אותי לבד.
"גיטרות יפות נכון?" שמעתי מאחוריי.
"ביל?" הופתעתי.
"היי." אמר וחיבק אותי.
"היי, מה אתה עושה כאן?" שאלתי, 'טיפשה, מה הוא עוד יכול לעשות בחנות לכלי מוזיקה? לאכול פלאפל?!' חשבתי לעצמי.
"אני עובד כאן." אמר והצביע על סמל החנות שהיה מודפס על חולצתו.
"אה..." מלמלתי וחייכתי.
"מה את עושה כאן?" שאל אותי בחיוך.
"אני, אני פה עם אדוה, עשינו כמה סידורים והחלטנו לפנק את עצמנו עם כלים חדשים." אמרתי לו.
"צריכה עזרה?" שאל.
"ממ... אני רוצה גיטרה." אמרתי לו בחיוך.
"באס?" שאל והנהנתי.
"טוב, בואי איתי." אמר והוביל אותי לכיוון מסוים בחנות.
"ו-הנה." אמר והצביע על גיטרה ממש יפה.
"יאא! ביל! היא מדהימה!" אמרתי וליטפתי את הגיטרה.
"רוצה לנסות לנגן?" אמר והנהנתי.
"בבקשה." אמר והוריד לי את הגיטרה.
החזקתי בגיטרה וכיוונתי אותה.
התחלתי לנגן קטע קצר משיר שהכרתי.
"אני מחבבת את הגיטרה הזו." אמרתי בחיוך.
"את לוקחת אותה?" שמעתי מאחורי וראיתי את אדוה עומדת שם עם גיטרה אקוסטית בידה.
"אהא." עניתי לה.
"רק בואי תראי משהו." אמרה והלכתי אחריה.
"תראי." אמרה והצביעה על פסנתר כנף שחור.
"וואו!" אמרתי. "נכון שהוא יפה?" שאלה.
"מאוד." אמרתי והעברתי את ידי על הקלידים.
"מה איתך? את לא לוקחת עוד גיטרה?" שאלה.
"אני אקח לי גם אקוסטית." אמרתי לה והלכתי לכיוון הגיטרות האקוסטיות.
"ביל, אתה יכול בבקשה להביא לי את הגיטרה החומה ההיא ששם?" שאלתי אותו בחיוך.
"ברור." אמר והוריד לי את הגיטרה.
"מה את אומרת?" שאלתי את אדוה.
"ממש יפה." אמרה וחייכתי.
"אני לקחתי גם חשמלית." אמרה והצביעה על גיטרה אפורה.
"סיימנו כאן?" שאלה והנהנתי.
"בואי." אמרה והלכנו לקופה לשלם על הכלים.
"הם אמרו שאת הפסנתר הם יביאו עם הובלה." אמרה כשהכנסנו את הגיטרות למכונית.
"אהא." אמרתי לה והתיישבתי במושב שעל יד הנהג והיא התיישבה במושב הנהג.
"הביתה?" שאלה והנהנתי.
נסענו משם אל הבית שלנו כשאנחנו מחייכות.
"לפחות סיימנו עם הסידורים." אמרה אדוה.
"כן." אמרתי לה והלכתי למטבח לקחת לי כוס מים.
"אדוה, את יודעת מה שכחנו? " שאלתי אותה.
"לקנות אוכל." אמרתי לה והיא צחקה.
"נכון." אמרה.
"נלך בערב, אחרי שההובלות יגיעו." אמרה והנהנתי.
"בינתיים אני הולכת לראות טלוויזיה." אמרה.
"אני הולכת לסדר את הגיטרות שלי במקום." אמרתי ולקחתי איתי את הגיטרות שקניתי היום נכנסת לחדר המיוחד שהיה שם, שם הנחנו את כל הגיטרות שלנו עם שולחן קטן ועליו שני הלפטופים שלנו, אחד כחול ואחד שחור.
הנחתי את הגיטרות שלי במקומן וחזרתי לסלון.
"התקשרו מההובלה, הם יגיעו עוד רבע שעה." אמרה אדוה.
"אוה..." מלמלתי והלכתי לסדר את החדר שלי כדי שיוכלו להרכיב שם את המיטה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(:
