בס"ד
פרק שני.
אדוה -
"אדוה, בבקשה בבקשה שעכשיו אנחנו הולכות
לקנות אוכל!" צליל התחננה בזמן שראיתי טלוויזיה. "בבקשה."
"טוב נו." מלמלתי וסגרתי את הטלוויזיה,
בוהה בצליל.
"נו קומי כבר!" משכה אותי והספקתי
בדרך לקחת את המפתחות של המכונית שזה עתה קנינו.
"טוב-טוב, מה את כזאת לחוצה?" מלמלתי
ונכנסנו למוסך, שומעות את הצפצוף של המכונית השחורה שפתחתי ע"י השלט.
"אבל רגע!" צליל קראה ונעצרה ליד
הדלת הפתוחה.
"מה קרה?" שאלתי בשעמום ונכנסתי
לשבת מאחורי ההגה, מסתכלת עלייה מבפנים. "נו, את מתכוונת להיכנס?"
"אנחנו הולכות עכשיו לקניות, נכון?"
שאלה ונכנסה סוף סוף למכוניות.
"כן." אישרתי והנעתי את במכונית.
"לאן אז את רוצה ללכת? לספארי?"
"לא, מה ספארי עכשיו?" שאלה בבלבול.
"לא חשוב, קיצר, ייקח לנו זמן לקנות הכל, ואז לשלם, לחזור הביתה ולבשל הכל, אני
אמות מרעב עד שהאוכל יהיה מוכן!"
"יואו דרמה פרינסס, אנחנו נלך למסעדה
לפני הקניות." אמרתי כמובן מאליו והיא חייכה.
"אז עכשיו הכל תקין." הדליקה את
המוזיקה. שירי לינקין פארק הציפו את המכוניות וביחד איתם קולה של צליל.
"אוי וואי." מלמלתי בגיחוך וצליל
המשיכה לשיר בקולי קולות את אותו השיר שהתנגן. "זמיר, אפילו."
"אויש נו, אני שרה מקסים." חייכה
וגיחכתי, ממשיכה לנסוע מרכז קניות שהיה באזור, בתקווה שיהיה שם מסעדה כשרה ונורמאלית
לאכול בה.
בסוף מצאנו איזו פיצרייה שהייתה כשרה בעקיפין
ואכלנו שם להנאתנו.
אחרי שסיימנו לאכול, הלכנו לסופר מרקט שהיה
ליד הפיצרייה, עשינו קניות וחזרנו הביתה.
"צליל." נכנסתי לחדר של צליל כשהשמיכה עליי ועיניים חצי סגורות.
"מממ." היא מלמלה ונשכבתי עלייה.
"איה!"
"קומי." מלמלתי.
"אבל את עליי." היא אמרה והתגלגלתי
לידה.
"עכשיו קומי." אמרתי והתמקמתי בנוחיות
על מיטתה.
"למה?" שאלה והסתובבה לקיר ונתקעה
באמצע הסיבוב. "את שוכבת לי על השמיכה!"
"אוי." מלמלתי ולא הראיתי כוונות
לזוז.
"זוזי כבר!" ניסתה להמשיך את הסיבוב
אבל כל פעם נתקעה מחדש בזמן שהיא עושה קולות מוזרים.
"צריך לקום." אמרתי.
"באמת? את חושבת?" שאלה אותי.
"אני בטוחה." אמרתי בחיוך.
"אז קומי כבר!" צעקה והסתכלתי עלייה
בשעמום.
"בסדר, מה את צועקת?" שאלתי וניסיתי
לזוז. "אין לי כוח."
"יאללה, יאללה! קומי כבר!" אמרה
ודחפה אותי אל הרצפה.
"אווי." אמרתי כשנפלתי בחבטה על
הרצפה.
"סליחה." אמרה לי וחזרה לישון.
"היי! חצופה! קומי כבר!" צעקתי לה
והתיישבתי על הרצפה. "יאללה! לקום! צריך
להיפגש עם ביל וריאן."
"כבר, כבר." מלמלה.
"עכשיו!" צעקתי והיא נבהלה, קמה
במהירות מהמיטה.
"חייב?" שאלה במבט מתחנן.
"קדימה, למקלחת." לקחתי ממנה את
השמיכה ודחפתי אותה לתוך המקלחת שלה.
"אוף." שמעתי אותה ממלמלת והלכתי
לחדר שלי, להתארגן גם אני.
"תזכירי לי למה אנחנו נפגשות איתם."
ביקשה ממני כשישבנו במטבח לשתות קפה.
"ריאן התקשר, ושאל אם בא לנו להיפגש ולשבת
קצת ביחד, עכשיו כשאנחנו פה, אז אמרתי שבסדר." אמרתי לה.
"מתי בדיוק אנחנו אמורים להיפגש?"
שאלה.
"הוא אמר שבערך בעשר הוא יבוא עם ביל
לאסוף אותנו." אמרתי.
"ומה השעה עכשיו?" שאלה.
"שמונה בבוקר." עניתי לה והיא נחנקה
מהקפה.
"לא למות בבקשה." אמרתי.
"מה שמונה?!" שאלה.
"שמונה." אמרתי.
"אבל יש עוד שעתיים! אני יכולתי לישון!"
התמרמרה.
"לא חשבתי שתקומי כל כך מהר." אמרה.
"תודה..." מלמלה.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה.
"לא יודעת." אמרתי.
"אני הולכת לראות טלוויזיה אולי יהיה
איזה משהו נחמד לראות." אמרה וקמה מהכיסא עליו ישבה הולכת אל הסלון.
"ואני אשאר לי פה לבד? למה מה קרה?"
מלמלתי והלכתי אחריה.
"מה את רואה?" שאלתי והתיישבתי לידה
על הספה.
"אקסטרים מייקאובר." ענתה לי.
"יאא! מה הם עושים היום?" שאלתי.
"הם בונים בית למשפחה שכמעט כולם שם לקויי
ראיה." אמרה.
"אוה." מלמלתי וצפיתי ביחד איתה
בתוכנית.
"אוף נוו! אינעל דינק עם הטלפון הזה."
שמעתי אותה ממלמלת וראיתי שהיא קמה מהספה.
"הלו?" ענתה לטלפון בטון כועס למדיי.
"מה?" שאלה.
"כן. לא. למה? איך? מה? אתה רוצה לשגע
אותי?!" היא דיברה לטלפון.
"מה קרה?" שאלתי.
"החבר הדפוק שלך רוצה לטמטם אותי."
אמרה.
"הוא לא מטומטם ותביאי לי אותו."
אמרתי לה והיא הביאה לי את הטלפון.
"פשוט מוזר הבנאדם." מלמלה.
"לא, זאת את שקשת הבנה." אמרתי לה
והיא החזירה לי מבט.
"מה?" מלמלתי והנחתי את הטלפון על
אוזני.
"כן." אמרתי.
"או, סופסוף מישהי שאני יכול לדבר איתה
והיא תבין אותי." אמרה ריאן מעבר לקו.
"כן, מה לעשות." מלמלתי.
"מה קורה?" שאל.
"מעולה, צליל ואני רואות אקסטרים מייקאובר.
מה איתך?" אלתי.
"מעולה, אז תקשיבי, עוד כמה דקת אני וביל
נהייה ליד הבית שלכן, אז תהיו מוכנות." אמר.
"טוב." מלמלתי.
"ביי." אמר.
"להית'." השבתי וניתקתי.
"מה?" מלמלה צליל.
"הם עוד כמה דקות באים." אמרתי.
"אוה." מלמלה.
"מה? כבר עברו שעתיים?" שאה.
"זו תוכנית ארוכה, וגם ראינו שתי תוכניות."
אמרתי לה והיא החזירה לי מבט עקום.
"יכולתי לישון." התמרמרה.
"אוח' שתקי!" אמרתי לה והכיתי אותה
בראשה.
צליל:
"משעמם לי." מלמלתי כשהלכנו אני
וביל לבד.
"מה את רוצה לעשות?" שאל.
"ממש בא לי לנגן." אמרתי.
"אז תנגני." ענה.
"על מה?" שאלתי.
"בואי לחנות מוזיקה תנגני." אמר.
"בושות." אמרתי.
"פ'חח, רק לך זה בושות, נכון." אמר.
"חחח." גיחכתי.
"אתה יודע מה אני צריכה עכשיו?"
שאלתי אותו.
"גלידה?" שאל.
"נכון!" עניתי והוא חייך.
"אבל לא על זה חשבתי." אמרתי.
"אז על מה חשבת?" שאל.
"אני צריכה עבודה." אמרתי.
"למה עבודה?" שאל.
"כדי שאני אעסיק את עצמי בזמני הפנוי."
אמרתי.
"איזו עבודה את רוצה?" שאל.
"עבודה מהנה? שאלתי.
"מממ... כמו מה?" שאל.
"לא יודעת." מלמלתי.
"אולי תבואי לעבוד איתי?" שאל.
"איתך?" מלמלתי.
"כן, איתי, בחנות במוזיקה! יהיה ממש כיף
ואנחנו גם בדיוק מחפשים עובדים." אמר.
"בטוח?" שאלתי.
"ברור, וחוץ מזה, בטוח יקבלו אותך, את
גם מנגנת, גם מבינה קצת בכלי מוזיקה, וגם יש לך פרוטקציות." אמר והרים את גבותיו.
"איזה כיף לי." אמרתי וחיבקתי אותו.
"אז יאללה! בואי כבר עכשיו." אמרה
ומשך בידי אל עבר כיוון לא מוגדר.
אדוה:
"אז, מה ככה?" שאל אותי ריאן.
"אתה יודע, חיים." אמרתי בחיוך.
"אני יודע." מלמל.
"אוף, אתה יודע משהו, עכשיו אני מבינה
שהולך להיות לי פה ממש משעמם." אמרתי.
"למה משעמם? אני פה." אמר בחיוך.
"כן, אבל לא תמיד נהייה ביחד." אמרתי.
"מה עשית בקליפורניה בד"כ?"
שאל.
"אממ... הייתי עובדת בתור ברמנית במלון?"
ספק אמרתי ספק שאלתי.
"ברמנית?" שאל בהרמת גבה.
"בקטנה כזה." עניתי במבוכה קלה.
"ואת מעוניינת לעבוד גם עכשיו בתור ברמנית?"
שאל חיוך זומם.
"זה יהיה חביב, אבל איפה בדיוק אני אמצע
מקום שמחפשים בו ברמניות?" שאלתי.
"אני מכיר מקום." ענה.
"אפשר ללכת לראות?" שאלתי בחיוך
קטן.
"ברור." אמר והמשכנו ללכת, מדברים
תוך כדי.
צליל:
אחרי שאני וביל הלכנו לחנות מוזיקה בה הוא
עובד, והייתי בראיון עבודה, שהיה מאוד קצר, חזרתי הביתה לספר לאדוה שהתקבלתי לעבודה.
"היי." אמרתי לאדוה שבדיוק עמדה
מחוץ לדלת פותחת אותה.
"היי." החזירה לי.
"מה קורה?" שאלה ונכנסנו לבית.
"פשוט מעולה. מה איתך?" שאלתי.
"אני מצוין." אמרה.
"יש לי משהו לספר לך." אמרנו ביחד.
"באמת? מה?" שאלנו שוב שיחד.
"את קודם." אמרנו, כמובן, שוב ביחד.
"דיי כבר!" התעצבנו אחת על השנייה.
"נו! די!" צעקנו שוב.
"טוב." מלמלתי.
"יאללה! ספרי מה החדשות המרגשות."
ביקשתי ממנה.
"אני מתחילה לעבוד ממחר בבר שבסוף השכונה."
אמרה.
"ואוו! מגניב לך." אמרתי.
"כן, מה איתך? מה את רצית לספר לי?"
שאלה.
"אני מתחילה, גם ממחר, לעבוד ביחד עם
ביל בחנות מוזיקה ההיא שקנינו בה את הכלים החדשים." אמרתי לה והיא חייכה.
"תעבדי עם ביל הא?" שאלה.
"כן." אמרתי בחיוך גדול.
"מזל טוב." אמרה.
"תודה, גם לך." אמרתי לה וחייכנו.
"אז אני הולכת לאכול, למה כל ההליכה הזאת
עשתה אותי רעבה." אמרתי והלכתי למטבח.
"את פשוט שמנה." שמעתי אותה ממלמלת
והיא הלכה לחדרה.
"תודה...?" אמרתי ספק שאלתי.
כעבור שבוע:
אני ואדוה כבר התמקמנו בלונדון, בערך.
והתחלנו לעבוד בעבודות שלנו.
זה ממש נחמד.
כרגע אני בעבודה, שעת צהריים, דיי ריק בחנות.
עמדתי על יד הקופה בשעמום, לא נראה היה שמישהו
הולך בכלל לפנות אליי בקרוב אז הוצאתי את הספר שלי מהתיק והתחלתי לקרוא בהנאה.
"סליחה?" שמעתי קול קורא לי.
"כן?" שאלתי כשאני סוגרת את הספר
ומכניסה אותו לתיק.
"אני צריך, אמממ... גיטרה." אמר
והרמתי את ראשי להסתכל מי זה.
"מאוד מדויק התיאור שלך." אמרתי
לו בגיחוך.
"אממ, כן אה... גיטרת באס." אמר.
"באס? אוקיי, זה שם." אמרתי לו והצבעתי
לכיוון הגיטרות שהיו מסודרות במקום מסוים.
"אממ... אבל אני רוצה גיטרה אחרת."
אמר.
"מה זאת אומרת אחרת?" שאלתי.
"אני רוצה גיטרה יפה..." אמר.
"כל הגיטרות שם יפות." אמרתי.
"אני לא אוהב אותן, יש לך משהו להציע
לי?" שאל.
"אממ... כן, יש את הגיטרות שבחלון ראווה,
יש את הגיטרות שעומדות שם וממ... זהו." אמרתי.
"ומה את היית ממליצה לי לקחת?" שאל.
"אני הייתי ממליצה על האדומה ההיא שם."
אמרתי והצבעתי על גיטרת באס אדומה יפה.
"יש לי כבר גיטרה אדומה." אמר בפרצוף
עקום.
"ואני הייתי אמורה לדעת את זה?"
שאלתי אותו.
"תגידי, את מפה?" שאל.
"מה? מה זה קשור? רצית גיטרה לא? וכן,
אני מפה למה?" שאלתי.
"את בטוחה שאת מפה?" שאל.
"כן, אני בטוחה שאני מפה." אמרתי.
"טוב..." מלמל.
"אתה רוצה גיטרה או לא?" שאלתי אחרי
שבהה בי כמה דקות.
"כן, גיטרה." אמר כ"נזכר".
"יש לך משהו אחר להראות לי?" שאל.
"אממ... כן, בוא איתי." אמרתי ועברתי
את הדלפק נעמדת מולו.
"אתה בא?" שאלתי כשהתחלתי ללכת וראיתי
שהוא עדיין עומד ליד הקופה.
"כן, כן." מלמל והתקדם לעברי.
"תראה, אני לא יודעת אם אתה אוהב את הצבע
הזה, או אם יש לך גיטרה כזו כבר, אבל אני אישית חושבת שזו גיטרה מאוד יפה." אמרתי
והראיתי לו גיטרה צהובה עם פסים כסופים, גיטרה ממש יפה.
"היא באמת יפה." אמר מתפעל ממנה.
"יפה כמוך." אמר לי בחיוך חושף שיניים.
"מממ... תודה?" מלמלתי.
"בבקשה." אמר.
"אז, אתה לוקח את הגיטרה?" שאלתי.
"כן." אמר.
"אוקיי, בוא." אמרתי והובלתי אותו
לקופה.
חזרתי לעמוד מאחורי הדלפק והתבוננתי בו.
"הכל טוב?" שאלתי אותו.
"כן, למה שלא יהיה?" שאל.
"לא יודעת, אתה מוזר." אמרתי.
"תגידי, את רצינית שאת מפה?" שאל.
"כן! למה אתה שואל את זה?" שאלתי.
"כי זה לא נראה כאילו את מפה." אמר.
"טוב, רק עברתי הנה לפני שבוע בערך, אני
עדיין חדשה באזור." אמרתי לו והוא חייך.
"אז, אם רק עברת הנה, זה אומר שאין לך חבר." אמר ונשען על הדלפק מתקדם לעברי.
"לא..." מלמלתי.
"אז... מה את אומרת שאני ואת..."
התחיל לומר אך קטעתי אותו "תראה, אני לא ממש מכירה אותך, והמחשבה שלך לגמרי שגויה,
נכון אני חדשה פה אבל יש לי חבר מצטערת, תצטרך למצוא מישהי אחרת."
"אבל אמרת לי לא!" התגונן.
"אמרתי לא על המחשבה שלך." אמרתי.
"אבל, אבל, אבל..." מלמל.
"תגיד הכל בסדר איתך?" שאלתי אחרי
שהתחיל למלמל כל מיני דברים.
"אתה מתחיל קצת להטריד אותי עם המלמולים
האלה, אני אקרא להנהלה." אמרתי לו.
"לא צריך הנהלה, למה ישר הנהלה?"
התגונן.
"לא יודעת. אתה מוזר." אמרתי.
"גם את, אז מה?" שאל.
"אני מוזרה? חוצפן!" אמרתי.
"אני חוצפן? את זאת שלא עוזרת ללקוחות!
אני... אני... אני אתלונן עלייך!" איים.
"ומה בדיוק תגיד?" שאלתי אותו מתחכמת.
"שלא עזרת לי למצוא גיטרה." אמר.
"כן, זה מאוד עזר לי שאמרת שאתה רוצה
גיטרה יפה! מאיפה לי לדעת מה יפה בעיניך?" שאלתי.
"את אמורה לדעת." אמר.
"אני לא!" אמרתי.
"כן את כן!"
"לא אני לא!" התווכחתי איתו.
"היי, צליל, מה קורה כאן?" שאל ביל
שבדיוק נכנס לחנות אחרי ההפסקה שלו.
"האדון הזה, החליט להטריד אותי וזה מעצבן,
אתה מוכן לטפל בו אתה? אני יוצאת להפסקה." אמרתי ועברתי את הדלפק יוצאת מהחנות
לנשום קצת אויר.
"איזה בנאדם מוזר." מלמלתי והתיישבתי
על ספסל שהיה שם.
"מה השעה בכלל?" מלמלתי והוצאתי
את הפלאפון שלי מכיסי.
"אוה, רק שלוש, יש לי עוד שעה עד שאני
מסיימת לעבוד להיות." מלמלתי.
"יאא! יש לי הודעה." מלמלתי כשבדיוק
היא התקבלה.
' היום הולכים שוב לאכול בחוץ, אין לי כוח
לבשל, תבחרי מקום, איזה שבא לך.' – אדוה.
'פיצה זה בסדר?' שלחתי לה.
'פיצה זה גולש בטוב.' השיבה לי.
חייכתי והכנסתי את המכשיר לכיס חזרה.
נכנסתי שוב לחנות רואה את ביל יושב על הכיסא
שעל יד הקופה בשעמום.
"היי." אמרתי ונעמדתי ל ידו.
"היי." אמר בחיוך.
"מה קורה?" שאלתי.
"מעולה, מה איתך?" שאל.
"בסדר, הבחור ההוא קצת הטריד אותי."
אמרתי.
"מה הוא עשה?" שאל.
"הוא מלמל כל מיני דברים מוזרים, אידיוט."
אמרתי וביל חייך.
"לא נורא, העיקר הוא הלך כבר." אמר
והושיב אותי עליו.
"נכון." מלמלתי והשענתי את ראשי
על כתפו.
"מה את עושה היום בערב?" שאל.
"אני ואדוה יוצאות לאכול בפיצה."
אמרתי.
"הוו..." מלמל.
"אולי את וריאן תצטרפו?" שאלתי.
"לא נראה לי, אולי בפעם אחרת." אמר.
"טוב." מלמלתי בחיוך עקום.
"זה בסדר." אמר וחייך אליי, החזרתי
חיוך.
"אוף, ביל משעמם לי." התלוננתי.
"אז תעסיקי את עצמך." אמר.
"איך בדיוק?" שאלתי.
"קחי גיטרה ותנגני." אמר.
"לא בא לי, אולי אתה תנגן לי?" שאלתי.
"טוב." אמר והקים אותי מעליו כדי
שיוכל לקום ולהביא גיטרה.
"אני בבית." הכרזתי כשנכנסתי הביתה.
"היי." שמעתי את אדוה אומרת וראיתי
אותה יוצאת מהחדר שלה.
"היי." אמרתי והנחתי את התיק שלי
על השולחן שעל יד הדלת.
"אין לי כוח לבשל היום." אמרה.
"כן, אמרת לי." אמרתי.
"אז נלך לפיצה, בסדר?" שאלה.
"ברור, אין כמו פיצה." אמרתי לה
והיא צחקה.
"את ממש שמנה." אמרה וחזרה לחדר
שלה.
"אני הולכת לישון." אמרתי לה.
"טוב מתי את רוצה ללכת?" שאלה.
"בערב, בסביבות שמונה וחצי ככה."
אמרתי.
"הוו, טוב, אבל תתעוררי." אמרה.
"טוב." אמרתי והחלפתי את בגדיי לפיג'מה.
נכנסתי מתחת לשמיכה החמה ונרדמתי.
"יאללה, צליל, לקום! הולכים לאכול."
שמעתי את אדוה בתוך חלומי המתוק.
"מממ..." מלמלתי.
"יאללה! קומי." אמרה וקמתי.
"תתארגני ונצא." אמרה ונכנסתי למקלחת
שהייתה בחדרי.
התקלחתי מקלחת זריה ויצאתי מתלבשת מהר והלכתי
את הסלון.
"באתי." אמרתי והיא חייכה.
"בואי נלך." אמרה ויצאנו מהבית אל
עבר המוסך נכנסות למכונית שלנו.
נסענו אל עבר הפיצרייה.
נכנסנו לפיצרייה מתיישבות בשולחן צדדי מחכות
למלצר שיבוא לקחת מאיתנו הזמנה.
בינתיים דיברנו על היום שעבר עלינו, מסתבר
שאדוה דווקא מאוד נהנית בעבודה החדשה שלה.
פתאום שמנו לב שנכנסו לתוך הפיצרייה ארבעה
בנים לבושים בקפוצ'ונים שמכסים את ראשם ואחרים עשרות צלמיי פאפרצי ומלא בנות צווחניות.
"וואו! מה כבר קרה? אפשר לחשוב."
מלמלתי לעבר אדוה.
"מי אלה בכלל?" שאלתי.
"אני חושבת שהם להקה, את יודעת."
אמרה.
"הוו..." מלמלתי ובחנתי אותם.
"בטח סתם עוד להקת בנים הומואים ששרים
כל היום פופ ורוקדים." אמרתי.
"סטיגמות." מלמלה.
"מה? אני אומרת מה שאני חושבת."
אמרתי.
"חשיבה זה לא התחום שלך, מתוקה."
אמרה
התחלתי לבחון אחד מהם בקפידות.
"את יודעת, הבלונדיני ההוא, הוא נראה
לי ממש מוכר." אמרתי לה.
"מאיפה? מהצהרון?" שאלה בגיחוך.
"לא! נוו, אני רצינית, הוא נראה לי ממש
מוכר." אמרתי.
"את בטח מדמיינת." אמרה.
"אוף נו, הם עושים מלא רעש." התלוננתי
כשחבורת הבנים התיישבה בשולחן קרוב אלינו.
"אני אומרת לך, הבלונדיני ההוא ממש מוכר
לי." אמרתי לה שוב.
"תפסיקי לבהות בו כבר!" נזפה בי.
"אבל הוא ממש מוכר לי." אמרתי מנסה
להיזכר מאיפה.
"דיי כבר! זה לא מנומס לבהות באנשים."הטיפה
לי.
"מה אכפת לי." אמרתי לה.
"חוץ מזה, גם את בוהה באחד מהם."
אמרתי לה.
"אני? מה פתאום, את מדמיינת, תאכלי כבר."
אמרה והחלה לשחק עם הפיצה שלה.
"אי אפשר לאכול, הם עושים יותר מידי רעש."
אמרתי.
"מה לעשות." אמרה אדוה.
"אוף, אולי תהיו קצת יותר בשקט?! אנשים
מנסים לאכול פה." אמרתי בקול, כנראה שיותר מידי חזק כי הם הפנו את מבטם אליי.
טוב, זהו,
אחרי מיליון שנה הגיע הפרק השני,
זה בסדר, נכון?
אגב, אנחנו מאוד נשמח אם תכנסו לאודות הבלוג (כן, הדבר הזה שנמצא מתחת לכינוי שלנו) ותקראו מה שכתוב שם.
אממ... אנחנו לא יודעות מתי יהיה הפרק הבא,
אבל עד אז- המשך ערב מעולה (או יום, תלוי מתי אתם קוראים את זה)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(: