"לא, אני סתם יושבת פה איתה בשולחן, אנחנו
לא באמת מכירות." הוסיפה אדוה בקול קצת יותר גבוה.
"טיפשה." אמרתי לה וחייכתי אל הבנים.
"אנחנו ממש מצטערים, לא התכוונו להפריע
לך, נשתדל להיות שקטים יותר." אמר אחד מהם.
"היי! חכו רגע! אתה הבחור המוזר ההוא!
מהחנות מוזיקה." אמרתי ובחנתי אותו.
"וואי! נכון, ואת המוכרת המוזרה ההיא!
מהחנות מוזיקה." אמר הבלונדיני ההוא.
"מה? על מה הם מדברים לעזאזל?" שאל
אחד מהם את השני.
"מה את עושה כאן?" שאל הבלונדיני.
"מה אני עוד יכולה לעשות בפיצרייה? לעשות
טיפול שיניים?" שאלתי אותו בציניות.
"יש פה?" שאל בגיחוך.
"אידיוט." מלמלה אדוה.
"כן, סליחה, הוא לא מתכוון להיות אידיוט,
זה יוצא לו לבד." אמר אחד מהם וליטף את ראשו של הבלונדיני.
"תודה דני." אמר הבלונדיני, אז לאחד
מהם קוראים דני, התקדמות, עכשיו מה עם השאר?
"אוי, זה שם מקסים." אמרה לי אדוה
בעברית.
"שתקי!" אמרתי לה והיא חזרה לפיצה
שלה.
"פיצה יקרה שלי, רק את באמת אוהבת אותי."
אמרה והסתכלתי עליה במבט מוזר.
"אז, באיזה שפה זה היה?" שאל הבלונדיני.
"מה אכפת לך?" שאלתי.
"את מגעילה!" אמר כמו ילד קטן.
"ואתה מפגר, מישהו מתלונן?" החזרתי
לו.
"אוווו..." אמר דני מנסה לחמם.
"שתוק!" אמר בלונדיני אחר.
"אז... מה קורה?" שאל הבלונדיני
הראשי.
"בסדר... מה איתך?" שאלתי.
"משעמם, אז מה השם?" שאל.
"צליל, נעים להכיר. מה שמך?" החזרתי.
"דאגי." אמר ושמעתי את אדוה מגחכת.
"משהו מצחיק?" שאל אותה דאגי.
"לא, פשוט הפיצה שלי סיפרה לי בדיחה אז
צחקתי." אמרה ודאגי הביט בה בבלבול.
"משעשע." אמרתי לה וצחקתי.
"סלח לה על זה." אמרתי לו.
"אני אסלח." אמר בחיוך.
"יש! אני מאושרת עכשיו." אמרה אדוה.
"טוב, בא לכן להצטרף אלינו?" שאל
הבלונדיני השני.
"מה את אומרת?" שאלה אדוה.
"בסדר...?" מלמלתי.
"טוב." אמרה אדוה והלכנו לשולחן
של הבנים.
"לא עשינו היכרות נורמאלית." אמר
דאגי.
"אלו, הארי," אמר והצביע על בחור
בעל שיער שחור ועיניים כחולות.
"דני," אמר והצביע על אותו הדני
ההוא עם השיער החום והעיניים הכחולות הגדולות.
"טום," אמר והצביע על הבחור הבלונדיני
השני, רק שלו היו בכלל עיניים חומות, איזה לא קשור הוא.
"ואני! דאגי." אמר בחיוך גדול, הוא
היה בעל שיער בלונדיני (כמובן) ועיניים כחולות בהירות.
"נשבעת לך, מטומטם הבנאדם." אמרתי
לאדוה בעברית.
"אני כל כך מסכימה איתך." השיבה
לי בעברית וחייכה.
"מה אתן מדברות שם?" שאל הארי.
"דיבורים, אתה יודע." ענתה לו אדוה.
"יואו, איזו אדישה זאתי, משהו."
אמר דני לטום.
"תודה." אמרה אדוה בחיוך.
"היא שמעה אותך." אמרתי לו.
"הא." אמר והארי גיחך.
אדוה:
"אפשר קולה?" מישהו בלונדיני שאל
והתיישב על הבר עם גיטרה בידו.
"באת עד לכאן בשביל קולה?" שאלתי
בגיחוך והתחלתי למלא קולה בכוס גדולה.
"לשתות אלכוהול על הבוקר? לא נשמע לי
מלהיב." ענה והרים את ראשו. "היי, אני מכיר אותך! את ישבת עם ההיא שצעקה
עלינו."
"זה לא טוב שככה זוכרים אותי." מלמלתי.
"כן, ישבתי איתה. אתה טום, נכון?"
"טום פלטצ'ר, האיש והגומה." חייך
וגומתו הופיעה. צחקתי והנחתי מולו את הכוס קולה שביקש. "תודה, אבל תזכירי לי שנייה
את השם שלך?"
"אדוה." חייכתי וחברו המתולתל התיישב
לצידו. דני אם אני לא טועה.
"הגעתי." התנשם. "אפשר מים?
או קולה? או בירה? או כל דבר נוזלי אחר?"
"מה קרה לך?" שאל אותו טום בגיחוך
והגשתי גם לו קולה עם קרח.
"מעריצות." הוא מלמל בין הלגימות
שלקח מהקולה. "הייתי בטוח שאני הולך למות."
"טוב, לפחות אתה בחתיכה אחת." חייך
אליו טום ודני העביר אליי את מבטו.
"את אדוה, נכון? החברה האדישה של צליל,
הבחורה שדאגי הטריד!" ניחש בהרמת גבה והוריד את הכוס קולה שכבר הייתה ריקה חזרה
לשולחן.
"למען האמת היא אחותי הקטנה." חייכתי
ולקחתי לו את הכוס, מוזגת לו קולה מחדש.
"אתן לא דומות כ"כ." אמר טום
ודני חייך באושר כשכוס קולה מלאה חדשה ניצבה מולו.
"אני דני, אם את לא זוכרת." חייך
וכבר רוקן חצי מהקולה.
"אני זוכרת." חייכתי אליו ופניתי
לטום. "וכן, הרבה אמרו לנו שאנחנו לא דומות."
"בת כמה את?" שאל טום והוציא איזו
מחברת מאיפשהו.
"23." עניתי ושתי בנות התיישבו באחד
השולחנות וחיכו למלצרית. "ברשותכם."
"כמובן." חייך טום וגומתו הופיעה
שוב. יצאתי מהבר והתקדמתי לכיוון אותו השולחן.
"תומאס מייקל פלטצ'ר! יש לך חברה אדוני!"
שמעתי את דני אומר לטום וגיחכתי.
"לא התחלתי איתה!" הוא מחה ודני
אמר לו משהו שכבר לא שמעתי.
"מה תרצו להזמין?" שאלתי את הבנות
הן הרימו אליי את מבטן. הן הזכירו לי את צליל ואותי. שתי אחיות יוצאות לבלות להן בזמני
בוקר. כמה מקסים.
"פנקייק ופרנץ' טוסט." אמרה אחת
מהן והנהנתי לכיוונה.
"ולשתות?" שאלתי ושתיהן הורידו את
מבטן חזרה לתפריט שהיה על השולחן.
"האמ... שוקולטה?" שאלה הבלונדינית
והג'ינג'ית הנהנה. "אז שניים שוקולטה."
"מיד יגיע." חייכתי אליהן וחזרתי
לבר.
"הן לא הזמינו כלום?" שאל דני.
"לא רשמת..."
"עקבת אחריי?" שאלתי בהרמת גבה והוא
הסיט את מבטו ממני. "אבל כן, הן הזמינו אבל אני לא רושמת דברים כאלה."
"מה, ואת זוכרת הכל?" שאל טום והנהנתי.
"מגניב!"
"פרנץ' טוסט, פנקייק ושניים שוקולטה."
אמרתי לטבח והוא הנהן במהירות, מתחיל בעבודתו.
"יש משהו טעים לשתות במקום הזה?" שאל איזה נער שבדיוק נכנס לבר והתיישב קצת רחוק מאיתנו.
"אתה לא נראה לי בן 18." עניתי לו
בתמימות אחרי שבחנתי אותו קצת.
"תכננתי על שוקו או משהו כזה, אבל אם
את רוצה להביא לי אלכוהול אני לא אתנגד." צחק והתקדמתי לכיוונו.
הוא היה נראה בן 15 או 16. שערו היה בצבע שחור
מבולגן על ראשו ועיניו היו אפורות מסתוריות כ"כ. חולצתו הייתה פשוטה ומעט מלוכלכת
והג'ינס הבהיר שלבש היה מעט קרוע. ככה הג'ינס או שקרה לו משהו?
"יש שוקו הכי טעים בעולם. מבטיחה, זה
שוקו לא מלונדון, מעוניין?" שאלתי בחיוך והוא הנהן.
פתחתי את ארון החפצים שלי שהיה בבר ע"י
המפתח שלי והוצאתי משם קופסת שוקולית שהזמנתי מהארץ.
לקחתי כוס גדולה לשתייה חמה, שמתי שתיים וחצי
כפיות של שוקולית לתוך הכוס ומזגתי חלב חם. ערבבתי והעלמתי את הגושים של השוקולית והבאתי
לאותו הנער.
"זה נראה נחמד." פסק אחריי שבחן
קצת את הכוס שהנחתי מולו.
"לא, לא, לא." פסלתי בתקיפות והוא
הסתכל עליי לא מבין. "זה הדבר הכי טעים שיש."
"את בטוחה?" שאל והסתכל על זה שוב.
"זה נראה לי כמו שוקו רגיל."
"תטעם, ותרגיש את ההבדל." חייכתי
אליו והטבח הודיע שההזמנה מוכנה. "אני כבר חוזרת לשמוע את פסק הדין."
"מה הבאת לו שם?" שאל דני כשהתקרבתי
אליהם עם מגש בידיי.
"אתה מוכן להפסיק לעקוב אחריי?"
שאלתי ושמתי את האוכל והשתייה על המגש.
"אבל טום משעמם אותי!" הוא התלונן
והצביע על טום שכתב משהו במחברת שהוציא קודם.
"היי! חוצפן!" טום קרא והתרחקתי
מהם כשהמגש בידי. "אני כותב שיר! מה שאתה אמור לעשות!"
"בתיאבון." חייכתי לבנות אחריי ששמתי
להן את ההזמנה שלהן על השולחן וחזרתי חזרה לבר, לאותו הילד ההוא שהבאתי לו שוקו.
"את צודקת, זה הרבה יותר טעים משוקו רגיל."
אמר בחיוך והכוס שלו הייתה שלושת רבעי ריקה.
"אמרתי לך או לא?" חייכתי ודני קרא
לי. "מה דעתך לשבת שם? ליד שני הבנים האלו שם?"
"מי אלה?" שאל ובחן אותם.
"הם חברים בלהקה אחת, מממ שחכתי את שמם,
אבל הם מאוד נחמדים." אמרתי והוא התלבט במקומו.
"האמת שאני חייב ללכת." אמר אחרי
שהביט בשעונו ושלח יד לכיסו האחורי. "שיט."
"מה קרה?" שאלתי והוא העביר את מבטו
אליי.
"שחכתי את הארנק בבית." הוא ענה
ומבטו נראה מיואש.
"לא נורא, שוקו ראשון עליי." חייכתי
אליו והוא המשיך להביט בי.
"בטוחה?" הוא שאל והרים את גבתו.
"מיליון אחוז, תשלם בפעם הבאה שתבוא לכאן."
המשכתי לחייך והוא קם מהכיסא, מסיים את השתייה שהייתה לו בכוס.
"תודה רבה." הוא חייך והתקדם במהירות
לכיוון היציאה.
"רגע! מה השם שלך?" קראתי אחריו
אבל הוא כבר יצא. יופי אדוה! תדברי עם מישהו ולא תשאלי אפילו על שמו. שכל.
"אפשר לשתות מה שהוא שתה?" דני שאל
בצעקה והתקרבתי אליו.
"שתוק כבר! כמה אתה צועק." נזף בו
טום. "לא צועקים בציבור."
"אבל היא לא מתייחסת אליי." דני
ילל וטום נאנח בייאוש. "נו, מה יש?"
"אני לא מוצא המשך." הוא התמרמר
וזרק את המחברת על הבר.
"כמובן." דני סינן ולקח את המחברת,
עוזר לטום למצוא שורות מתאימות למה שכתוב שם עד עכשיו.
הם שקעו בכתיבת שיר ובינתיים שירתי את הלקוחות
שנמצאו בבר קפה. בשעות בצהריים המקום התרוקן ורק טום ודני נשארו לשבת על הבר, לנסות
לכתוב שיר ולמצוא מנגינה מתאימה.
"תנסה F." אמרתי לטום שנייה
אחרי שהוא התלונן לדני שהוא לא מוצא אקורד מתאים.
"F?" שאל וניסה לנגן
את אותו הקטע עם האקורד שאמרתי לו. "היי כן! זה מתאים!"
"תנגן שנייה שוב מההתחלה." אמר לו
דני וטום התחיל לנגן כשדני שר.
"עכשיו אחרי F תעשה G עם פריטה
רגילה." אמרתי לו לפני שהוא הגיע לקטע שהוא נתקע. טום המשיך לנגן, מאושר מזה שהאקורדים
זורמים ודני צחק על הפרצוף המאושר של טום תוך כדי שהוא שר, מנסה לא להתבלבל במילים.
"זה ענק!" קבע טום, מפסיק לנגן בשנייה
אחת. "מאיפה את יודעת להלחין ככה שירים?"
"מה, זה היה כלום." מלמלתי ושניהם
הסתכלו עליי.
"עזרת לנו להלחין חצי מהשיר." אמר
דני וטום הנהן.
"סתם כזה, אני מנגנת פה ושם." אמרתי
במבוכה.
"אפשר לשמוע?" שאל טום בחיוך עם
הגומה הזו שלו ודני הנהן במרץ.
"מה לנגן?" שאלתי וטום הביא לי את
הגיטרה שלו.
"מה שאת רוצה." אמר דני במהירות
והשיר היחידי שעלה לראשי היה 'קליפורניה גירלס'.
"את מקצועית?" שאל טום אחרי שסיימתי
לנגן והנדתי בראשי. "את בטוחה? זה ממש נשמע ככה."
"אני סתם מנגנת לעצמי, לא משהו מיוחד."
עניתי והחזרתי לו את הגיטרה.
"בטח עוד מעט נגלה שהיא מלהקה או משהו."
מלמל דני לטום וטום צחק.
"איפה הארי ודאגי?" העברתי נושא
ובטיימינג מטורף שניהם נכנסו לבר והארי הסתכל סביבו.
"שומם פה, הייתי אומר." פסק לבסוף
ודאגי צחק.
"מעט." הסכים איתו והם התקרבו אלינו.
"אני מכיר אותך!"
"יש חצי שיר והוא מולחן!" קרא טום
בחיוך והארי ודאגי הופתעו.
"איך הוא כבר מולחן?" שאל הארי בהרמת
גבה.
"אדוה עזרה לנו להלחין." אמר טום
וחייכתי חיוך קטן לכיוונם. הפלאפון שלי צלצל והסתכלתי על הצד, בודקת מי מפריע לי בשעה
שאני נמצאת עם חבורת בנים סקסיים במיוחד. היי אדוה! יש לך חבר!
אוה, זו צליל. טוב, לה מותר להפריע.
התרחקתי קצת מהבנים שהמשיכו לדבר בקולניות
ועניתי לשיחה.
"מה שלומך אחותי המקסימה?" צליל
שאלה ברגע שעניתי וגיחכתי.
"מה את רוצה?" שאלתי בגיחוך.
"מה? שום דבר, למה את חושבת שאני רוצה
משהו?" שאלה בהתגוננות.
"ממתי את מתקשרת אליי ושואלת אותי מה
שלומי?" שאלתי. "ועוד אומרת לי שאני מקסימה."
"אוה, הסגרתי את עצמי, הא?" מלמלה
וצחקתי.
"מה רצית?" שאלתי בחיוך.
"נורא משעמם לי כאן בבית. למה לעזאזל
לקחתי יום חופש?" התעצבנה וצחקתי שוב.
"את רוצה לבוא לכאן? להקת הבנים ההיא
כאן, אלה שצעקת עליהם בפיצרייה." אמרתי. "ונחשי מה? הם לא להקת פופ! הם מנגנים
בגיטרות ולדני יש קול נורא יפה."
"רגע, תזכירי לי שנייה מי זה דני?" שאלה והסתכלתי עליהם שוב, בודקת שהם לא מקשיבים לי. רק אח"כ נזכרתי שאני
מדברת איתה בעברית והם בכלל לא מבינים.
"זה עם התלתלים והעיניים הכחולות."
אמרתי והיא לא הגיבה. "נו! זה המנומש."
"הא! זה שאמר שדאגי אידיוט בלי בכוונה
ויוצא לו לבד?" שאלה ואישרתי את דבריה. "אוללה! זה ההוא שבהיית בו!"
"לא בהייתי בו!" מחיתי והיא צחקה.
"אז קיצר, אמרת שמשעמם לך, אז בואי לכאן, נחמד פה, הם בדיוק כותבים שיר חדש."
"הוו מגניב! טוב, מה הכתובת?" שאלה
ומסרתי לה את המיקום. "אני מגיעה עוד 10 דקות."
"ניפגש." אמרתי וניתקנו. חזרתי לבנים
והם בדיוק נהלו דיון על כמה שדני אידיוט. האמ... אוקיי?
"אני אומר לכם, דני הוא הבנאדם הכי מטומטם
שאני מכיר." אמר דאגי ודני הרביץ לו.
"טוב, אפשר להפסיק לדבר על החוכמה שלי?"
שאל בעצבים.
"הוא צודק, צריך המשיך להלחין את השיר."
אמר טום ופרט על הגיטרה.
"אולי תשמיעו לנו קודם את מה שיש לכם?"
שאל הארי.
"יש בזה משהו." מלמל טום והתחיל
לנגן, דני הצטרף אליו בשירה.
לאחר כרבע שעה של שעשוע מצד הבנים צליל הגיעה
לבר, מלווה עם ריאן וביל ופרצוף עצבני על פנייה.
"מה יש לך?" שאלתי אותה בעברית והיא
התיישבה ליד הארי בעצבים.
"הם החליטו שהם באים לכאן כי הם שמעו
שאנחנו הולכות להיות רק שתינו עם ארבעה בנים." אמרה בעצבים והבאתי לה לשתות.
"הכל בסדר?" שאל אותה הארי והמבטא
הבריטי שלו בלט על הדיבור העברי שלנו.
"כן." חייכה אליו והוא החזיר לה
חיוך.
"מה שלומך?" ריאן שאל אותי בחיוך
ונשק לי, ממהר לבחון את ארבעת הבנים.
או-או, הולך להיות פה בלאגן.
- דני -
מי זה המכוער הזה? התעצבנתי ברגע שהבנתי שלאדוה
יש חבר.
מה הוא קשור עכשיו? למה הוא בא בכלל?
"אתם מוכרים לי." הוא אמר לבסוף
אחרי שבחן אותנו בקפידה.
"כן, אנחנו מקפליי." חייך אליו טום
בנחמדות והוא הנהן.
"ידעתי, אחותי הקטנה לא מפסיקה לדבר עליכם."
הוא מלמל בשעמום וחיוכו של טום גדל.
"מגניב לנו." צחק הארי וביקש מאדוה
שתייה.
"ביל וריאן תכירו, אלו מקפליי, טום, הארי,
דני ודאגי." אמרה אדוה אחרי שהביאה להארי את מבוקשתו והצביעה על כל אחד מאיתנו.
"מקפליי, תכירו אלו ריאן וביל."
"נעים להכיר." חייך ביל וריאן אפילו
לא טרח להנהן לכיוונינו, אלא רק התיישב על הבר והסתכל עלינו במבט עוין.
"זה רק אני או שהוא ממש לא נחמד, הריאן
הזה?" דאגי שאל אותי בלחישה והארי, שבמקרה שמע, הנהן
לכיוונו.
"הוא ממש לא נחמד!" אמרתי בקול ילדותי ושקט וטום חייך עם גומתו.
"דני
תפסיק להיות קנאי." טום חייך
שוב וחזר למחברת שלו. "לא, דווקא תמשיך, אתה מביא לי רעיונות."
"דני, מה הוא רוצה ממך?" שאל הארי
בשקט כשהריאן הזה המשיך להסתכל עליי במבט כאילו עוד שנייה הוא קופץ עליי והורג אותי
במקום.
"באמת שאני לא יודע..." מלמלתי חזרה
וטום הביא לי את הגיטרה עם המחברת שלו.
"תנגן ותשיר, אני רוצה לשמוע איך זה."
הוא פקד עליי בחיוך ולקחתי ממנו את הגיטרה והמחברת בעייפות.
"אתה מוכן להפסיק לסנג'ר אותי ככה?"
שאלתי ולקחתי את המפרט הלבן שהיה על הבר, ליד הכוס קולה הריקה שלי.
"אבל זה כיף!" הוא מחה והארי צחק.
נאנחתי בייאוש והתחלתי לפרוט על המיתרים ע"פ האקורדים שהיו רשומים בדף. נתקעתי
באמצע השיר, קצת אחרי הקטע שאדוה עזרה לנו להלחין והסתכלתי על טום, ממשיך לנגן את אותו
אקורד ולשיר את המילה האחרונה.
דאגי והארי התחילו לצחוק וטום המשיך לא להבין
למה נעצרתי באמצע. אדוה, צליל וביל הצטרפו גם הם לצחוקם ורק ריאן הדביל המשיך לשבת
כועס בכיסא שלו.
"נו מה אתה דפוק?" טום שאל, עדין
לא מבין כשהמשכתי את אותה המילה והאקורד. אוי, לפעמים הוא כ"כ מטומטם. מי שמדבר,
הגאון בטח.
"מה אתה לא מבין? נגמר לו ההמשך! אין
לו המשך! אין מה לשיר ומה לנגן!" קרא דאגי ועשה תנועות מוזרות עם הידיים. כולם
המשיכו להתגלגל מצחוק ואני המשכתי בשלי.
"הא נו! אז תגידו במקום לצחוק!"
הוא התעצבן וזה גרם להארי לצחוק יותר. "סתומים."
"אתה אמור להבין לבד." חייכתי אליו
והפסקתי את הנגינה שלי. אדוה וצליל התחילו פתאום לדבר בשפה המעצבנת הזו שלהן וכולנו
השתתקו, מביטים בהן, אולי נוכל להבין איזו מילה או שתיים. אדוה, שבדיוק דיברה, שמה
לב שאנחנו מסתכלים עליהן בתקווה והפסיקה לדבר בשנייה.
"תמשיך, תמשיך לשיר." חייכה אליי
וצליל צחקה. טום לקח חזרה את המחברת, לנסות להמשיך לכתוב, והשאר העבירו אליי את מבטם,
מחכים שאתחיל לנגן.
"ריאן, נוכל לדבר?" שאלה אדוה בהרמת
גבה ודאגי צחק על הפרצוף שלי תוך כדי שהוא שר איתי טרנסילבניה.
"בטח." חייך חיוך ענקי ומתגרה. היא
נאנחה ויצאה מהבר, הולכת אחריו ליציאה.
דאגי ואני המשכנו לשיר, צליל לקחה לעצמה שתייה
מהבר, טום המשיך להסתכל על המחברת בייאוש רב וביל דיבר עם הארי באנרגיות.
"אהא!" טום צעק באושר והקפיץ מבהלה
את ביל והארי. דאגי ואני התחלנו לצחוק וכל השיר התחרבש שם אז הפסקתי לנגן אותו, ממשיך
לצחוק.
"מטומטם!" הארי צעק והרביץ לטום
בעורפו.
"כן-כן, אח"כ, אתה מפריע לי לכתוב!" טום אמר במלמול וכתב במרץ.
"זה בגללך!" ריאן התפרץ לתוך הבר
והפנינו את מבטינו אליו, מנסים להבין על מי הוא מדבר. "צליל, אדוה קוראת לך."
"הו מגניב." היא מלמלה ויצאה מהבר,
הולכת לכיוון היציאה שלפני רגע ריאן בא ממנה.
"מה קרה, ריאן? למה אתה נראה עצבני כזה?"
ביל שאל אותו וריאן הסתכל עליי במבט עצבני משהו. אני מניח שאני אשם במשהו?
"אתה אשם. חתיכת זמר מתולתל, מטומטם ואידיוט."
הוא אמר לכיווני ובהייתי בו. הארי הרים גבה ובהה גם הוא בריאן, דאגי העביר את מבטו
ביני לבין ריאן, וטום, טום המשיך לכתוב במרץ במחברת שלו, לא שם לב למה שקורה סביבו.
"מה הוא עשה?" שאל ביל לא מבין.
"כן, בדיוק, מה עשיתי?" שאלתי והנחתי
את הגיטרה בצד. יש לי חשש יותר מדיי גדול שהיא תיפגע ואז טום יהרוג אותי. לא בא בחשבון.
"בגללך היא זרקה אותי. בגללך." הוא התעצבן עוד יותר וביל קימט את מצחו.
"מי, אדוה?" שאל ביל בטמטום. לא,
השכנה ממול! נו מי כבר יכולה לזרוק אותו?
"למה אתה חושב שזה בגללי?" שאלתי
מבולבל, מתעלם מביל.
"אז למה שהיא זרוק אותי?" שאל בזלזול.
"לא יודע, אולי כי אתה דפוק מדיי?" שאלתי והארי גיחך. הוא סינן איזו קללה וזינק לכיווני בעצבים. איזה מזל שהזזתי
ממני את הגיטרה. נפלתי מהכיסא כשהוא עליי והוא התחיל להרביץ לי. וכמובן שהחזרתי לו.
כי אני דני!
"ריאן! תעזוב אותו!" ביל צעק וניסה
להוריד את ריאן ממני.
"תעוף ממנו!" הארי התעצבן והעיף
את ריאן ממני. דאגי עזר לי לקום וביל החזיק את ריאן שהשתולל בידיו.
"תגיד מה השתגעת?! מה עובר עלייך!?" שאל אותו ביל בעצבים וריאן התעלם ממנו, ממשיך לנסות להשתחרר ממנו.
"מה אתה דפוק!?" טום התעורר לחיים
וזרק על ריאן את העט שלו. "שלא תעיז לגעת בו שוב, זה מובן!?"
"למה מי אתה בכלל?" הוא סינן בעצבים
וטום נעמד מולו, כולו כועס.
"אני תומאס מייקל פלטצ'ר, וכדאי לך להפנים
את זה. כי אם עוד פעם אחת אתה תיגע במישהו שקשור למקפליי, לא יהיה לך טוב." טום
איים עליו בעצבים וריאן נשף עליו בכעס.
"קדימה ריאן, הולכים." ביל גרר את
ריאן אחריו בעוד שהוא ממלמל משהו שהוא אידיוט.
"תודה טום, זה היה... מיוחד." אמרתי
לו והתיישבתי על הכיסא, מנסה לבדוק אם יש לי נזקים.
"מאמא טום לשירותך תמיד." הוא מלמל
ולקח את העט שזרק על ריאן שעכשיו נמצא על הרצפה וחזר למקום שלו, שוקע שוב במחברת.
"הא, ולזה שהעיף ממך את הדביל אתה לא
אומר תודה." אמר הארי נעלב וסובב חצי גב לכיווני. "לא, לא, אין בעיה."
"הארי יקירי." חיבקתי אותו.
"תודה רבה לך."
"אין בעד מה." הוא חייך. "ועכשיו תעזוב אותי, זה מטריד אותי מעט."
"ואני לא מקבל תודה?" שאל דאגי בפרצוף
נעלב והארי מלמל משהו על קנאי. הא, כי הוא בכלל לא כזה.
"תודה שעזרת לי לקום, דוגי." חייכתי
אליו והוא חייך גם.
"תפסיק לבדוק עם יש לך נזקים בפנים, אין
לך כלום."
הוא התיישב לידי.
"הכל בסדר?" אדוה וצליל נכנסו פנימה
בחזרה. "פשוט ביל וריאן יצאו מפה כועסים כאלה."
"כן- כן, הכל מעולה." שיקרנו בהנהון
והן הסתכלו עלינו בחשד. טוב, פרט לטום. הוא עדין עם השיר שלו.
צליל:
אדוה נכנסה חזרה אל מאחורי הבר ואני הלכתי
לכיוון טום, ישבתי על הבר (כן, כן, על הבר, ממש על הדלפק) מולו.
"איך מתקדם השיר?" שאלתי אותו.
"אני לא מצליח לסיים אותו." אמר
לי בייאוש ועזב את העט בכעס.
"הוו... תביא רגע." אמרתי לו
ולקחתי ממנו את המחברת קוראת את השיר.
"קח, תכתוב-
Now all I wanna do is just run away,
But I'll coming back and win in this game.
'couse
to this game need two " אמרתי לו והחזרתי לו את המחברת.
"מה אתה בוהה בי?" שאלתי אחרי
שבהה בי.
"תכתוב את זה!" כעסתי עליו והוא
לא הגיב.
"אוף, תביא." אמרתי ולקחתי את
המחברת כותבת את השורות.
"בבקשה." אמרתי והנחתי מולו את
המחברת.
"מה אתן?" פלט בחצי צעקה.
"הא?" שאלה אדוה.
"מה אתן?" חזר על עצמו.
"בנות אדם?" שאלתי.
"לא!" ענה.
"חייזריות!" קפץ דאגי ודני
כיפכף אותו.
"אתן המושיעות שלי!" אמר.
"את-" אמר והצביע על אדוה
"עזרת לי לסיים להלחין את השיר." אמר "היי! גם לי." אמר דני.
"ואת-" אמר והצביע עליי
"עזרת לי לסיים את השיר."
"בכיף." אמרנו אדוה ואני בחיוך.
"היא סיימה את השיר?" שאל הארי.
"כן, ואני שנה מנסה לעשות את זה,
והיא בשתי שניות עשתה את זה." אמר
טום בהתפלאות.
"הגזמת." אמרתי.
"אדוה מנגנת, את כותבת שירים, ממש
צוות לעניין." אמר טום.
"את מנגנת?" שאל הארי את אדוה.
"כן, על גיטרה רגילה, חשמלית
וקלידים." אמרה בחיוך.
"למען האמת, גם צליל מנגנת."
הוסיפה.
"גם את?" שאל טום והנהנתי.
"על מה?" שאל דני.
"גיטרה רגילה, חשמלית ובאס."
אמרתי בחצי חיוך.
"באס?" שאל אותי דאגי בעיניים
נוצצות והתיישב מולי.
"כן." אמרתי.
"גם אני מנגן על באס." אמר.
"אני יודעת." אמרתי.
"איך?" שאל.
"כשהיית בחנות, ביקשת גיטרת באס, אז
הסקתי מסקנות וזה מה שיצא." אמרתי והוא מחק את החיוך שהיה לו.
"הא, נכון."אמר בביאוס.
"לא נורא, קורה לכולנו." אמרתי
בחיוך והוא החזיר את החיוך.
"אתן ממש השלמתן לנו את השיר."
אמר טום.
"שמחות לעזור." אמרנו אני ואדוה
ביחד.
"חוץ מלנגן ולכתוב שירים ולעבוד, אתן
עושות עוד משהו?" שאל טום.
"כן, אנחנו כותבות סיפורים."
אמרה אדוה.
"מאיפה כל הזמן הזה?" שאל הארי.
"כשרוצים משהו, מוצאים בשבילו את
הזמן." אמרתי.
"אני לא חושב שהייתי מספיק
הכל." אמר דאגי.
"אם תרצה, תוכל." אמרתי לו
בחיוך.
"הכל טוב?" שאלתי את טום לאחר
כמה דקות שהוא בוחן את השיר.
"כן, אני פשוט מנסה להבין איך הצלחת
לסיים את השיר מהר כל כך." אמר.
"בקלות." אמרתי.
"היי, תגידו, אולי בא לכן לבוא מחר
לחזרה שלנו? אנחנו נשמח." אמר טום.
"מחר?" שאלתי והוא הנהן.
"איזה יום מחר?" שאלתי את אדוה
בעברית.
"חמישי." ענתה לי.
"את עובדת?" שאלתי.
"רק מחמש, את?" שאלה.
"מארבע." עניתי.
"אז אנחנו יכולות?" שאלתי.
"נראה לי שכן." ענתה אדוה.
"למה אתן מדברות ככה?" שאל
הארי.
"איך ככה?" שאלתי.
"בשפה הזאת." אמר.
"עברית?" שאלה אדוה.
"למה אתן מדברות עברית?" שאל
דני.
"כי אנחנו דוברות עברית, והתרגלנו
לדבר בעברית אחת עם השנייה, אתה לא יודע עד כמה זה מועיל כשלא רוצים שאנשים יקשיבו
למה שאנחנו אומרות." אמרה.
"זה לא מנומס." אמר דאגי.
"וזה גם לא מנומס שאתה מחטט באף מול
כולנו." אמרתי והוא הוציא את אצבעו מאף שלו מסמיק קלות.
"מצטער." מלמל וצחקנו.
"הוא עושה את זה תמיד! הוא חטטן אפים
כרוני." אמר דני.
"אני אשם? אני לפחות דואג שאף שלי
יהיה נקי." אמר.
"אתה עושה את זה גם באמצע ראיונות,
וזה תמיד מגעיל." אמר טום.
"מה לעשות, אני שומר על האף שלי
נקי." אמר דאגי.
"או שהוא מחפש אוצרות." אמרה לי
אדוה בעברית וצחקתי.
"מה היא אמרה לך? למה אתן
צוחקות?" קפץ דני בפאניקה.
"תירגע, מה אתה נלחץ, סתם היא אמרה
לי שאולי דאגי מחפש גם אוצרות." אמרתי וכולם צחקו.
"אין לי אוצרות באף, יש לי אוצרות
מתחת למיטה." אמר דאגי בחיוך ענק.
"כמו מה?" שאלתי.
"שאריות של פיצה, כדורי פרווה,
תחתונים, הכל." אמר וצחקתי.
"איזה בנאדם לא נקי אתה."
אמרתי.
"תודה, אני חושב." אמר.
"זאת לא הייתה מחמאה." אמרתי.
"לא נורא." אמר וצחק.
"אמרתי לכן, הוא אידיוט בלי כוונה,
זה יוצא לו לבד." אמר דני וצחק.
"כן..." מלמלתי.
"אז אתן באות מחר?" שאל טום.
"כן, למה לא." אמרה אדוה בחיוך.
"יופי, אז תבואו לסופר רקורדס,
האולפנים." אמר טום.
"אוקיי, באיזו שעה?" שאלתי.
" תשע בבוקר." אמר.
"אין בעיה." אמרה אדוה בחיוך.
"רגע, עד מתי את עובדת היום?"
שאל טום.
"אני אמורה לסגור משמרת עוד
שעה." אמרה.
"אז אולי, אח"כ, אחרי שתסיימי,
תצטרפו אלינו, נסתובב קצת, ותכירו קצת יותר את העיר." אמר טום.
"רק אם אתן רוצות כמובן." הוסיף
הארי.
"אתן רוצות, נכון?" שאל דני.
"אממ... מה את אומרת?" שאלה
אותי אדוה.
"זה לא נראה לי מזיק, במילא ריאן כבר
לא נמצא בסביבה, למה שלא תיהני לך?" שאלתי.
"כן, ומה את תעשי? הריי ביל עדיין
בתמונה לא?" שאלה.
"נכון, אבל לא יזיק לי לבלות עם עוד
אנשים נכון?" שאלתי.
"צודקת, אבל איך ביל יגיב?"
שאלה.
"מה אכפת לי? מה אני חייבת לו דין
וחשבון? מותר לי לצאת להכיר חברים חדשים." אמרתי.
"את בטוחה, חבל שתריבו." אמרה.
"מדברת מי שזרקה הרגע את חבר
שלה." אמרתי.
"הוא היה יותר מידי קנאי, זה לא נחמד
בכלל." אמרה.
"מה שתגידי." אמרתי.
"אז בא לכן?" שאל דאגי.
"אנחנו מסכימות." אמרה אדוה.
"יופי, אז איפה אתן גרות? נבוא לאסוף
אתכן בעוד שעתיים בערך? זה יוצא- שמונה בערב." אמר טום.
"אממ... שנייה." אמרתי והוצאתי
את הפלאפון שלי מכיסי.
"המלכה אליזבת 253." אמרתי.
"למה בדקת את זה בפלאפון שלך?"
שאל דני.
"כי לא זכרתי איפה זה." אמרתי
בחיוך עקום.
"יש לה זיכרון פגום." אמרה
אדוה.
"היי!" מחיתי.
"זה בסדר, גם לדני ודאגי יש זיכרון
פגום." אמר טום.
"אז בשמונה נבוא לאסוף אתכן?"
שאל טום ואדוה הנהנה.
"טוב, אז אנחנו לא נציק לכן הרבה,
ואני גם רואה שמתחיל להתמלאות פה, אז נלך, נדבר כבר." אמר טום.
"רגע, מה המספרים שלכם? שיהיה לכל
מקרה." אמרה אדוה והם העבירו לנו את המספרים ואנחנו העברנו להם את שלנו.
"נדבר." אמרנו בחיוך והם יצאו
מהבר- מסעדה.
"מה אני אעשה פה שעה?" שאלתי.
"תארחי לי חברה." אמרה אדוה.
"אוקיי." אמרתי וסופסוף ירדתי
מהבר וישבתי על כיסא בצורה נורמאלית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(:
