"מה
קרה?" שאלתי בבהלה.
"כלב."
אמר דאגי.
"מה?"
שאלתי אותו.
"כלב,
הוא התפרץ לכביש, מזל שלא קרה לו כלום." אמר.
"אה..."
אמרתי לו והמשכנו לנסוע, אחרי שהכלב הלך.
"הגענו."
הוא עצר מול הבית שלי.
"אתה
נכנס?" שאלתי אותו.
"לא,
אני אלך הביתה." אמר.
"אוו...
טוב." אמרתי לו.
"נראה
אולי אח"כ אני אקפוץ אלייך להציק לך קצת." אמר.
"אתה
מוזמן." אמרתי לו בחיוך.
"טוב,
ביי, נדבר." אמרתי לו והתנשקנו.
"כן,
נדבר. ביי." אמר ויצאתי מהמכונית.
נכנסתי לבית
וליטפתי את סקוויד שקפץ עליי.
"מה
שלומך סקווידי החמוד שלי?" שאלתי אותו.
הוא גרגר.
הטלפון צלצל.
"הלו?"
עניתי.
"צליל?"
שמעתי, זאת הייתה אמא.
"מדברת."
אמרתי בחיוך.
"מה קורה?" שאלה.
"הכל טוב אמא." אמרתי לה.
"אני שמחה." אמרה.
"מה איתכם?" שאלתי.
"איתנו? איתנו הכל בסדר." אמרה.
"מה זה? אמא מה זה כל הרעש הזה?" שאלתי אותה, היה
מלא רעש שם.
"זה כלום? ליאור והמשחקי מחשב שלו." אמרה.
"את בטוחה?" שאלתי אותה.
"אני בטוחה." אמרה.
"מממ.. צליל, עוד שבועיים הא?" שאלה.
"כן..." מלמלתי.
"אני רוצה להיות איתך כשאת חוגגת." אמרה לי.
"אמא, דיברנו על זה, אני עדיין לא יכולה לחזור לארץ, במיוחד לא
עכשיו." אמרתי לה.
"טוב." אמרה.
"אני מצטערת." אמרתי לה.
"זה בסדר." אמרה.
"אמא? יש משהו שליאור לא מספר לי נכון?" שאלתי אותה.
"מה הוא לא מספר לך?" שאלה.
"לא יודעת, הוא מסתיר ממני משהו." אמרתי לה.
"הוא לא מסתיר כלום, את סתם חוששת." אמרה לי.
"טוב, צליל, אני צריכה לנתק." אמרה.
"טוב." אמרתי.
"ביי, נשיקות. מכולם!" אמרה.
"תודה... חזרה. ביי." אמרתי והיא ניתקה.
"איזו שיחה מוזרה." אמרתי לעצמי והלכתי לחדרי מחליפה
לבגדי בית.
"רק
רגע!" צעקתי למי שהקיש בדלת.
"מה
קורה?" שאלתי.
"כלום...
סתם באתי להציק לך." אמרה.
"גם
את?" שאלתי.
"מה זאת
אומרת גם אני?" שאלה.
"גם
דאגי רצה לבוא להציק לי." אמרתי לה.
"ואיפה
הוא?" שאלה.
"לא פה,
הוא אמר שאולי הוא יבוא אח"כ." אמרתי לה.
"אז הוא
לא פה? יופי." אמרה לי.
"את
רוצה לשתות משהו? לאכול?" שאלתי אותה.
"לא."
ענתה.
"מה
קורה?" שאלתי אותה.
"אני לא
יודעת." אמרה.
"מה זאת
אומרת?" שאלתי אותה.
"אני
מרגישה... מוזר." אמרה
"אני לא
מבינה, למה את מרגישה מוזר? קרה משהו?" שאלתי אותה.
"בזמן
האחרון, אני וטום... לא ממש מסתדרים, אנחנו כבר לא יושבים ביחד הרבה, ולא ממש
מדברים כמו קודם. את חושבת שהוא כבר לא אוהב אותי?" שאלה אותי.
"טום?
שטום לא יאהב אותך?" שאלתי אותה.
"כן, לא
יודעת זה מרגיש ככה." אמרה.
"אז
תעיפי את המחשבה הזאת מהראש שלך! טום חולה עלייך, אין מצב שהוא יפסיק לאהוב
אותך." אמרתי לה.
"את
באמת חושבת ככה?" שאלה.
"אני
בטוחה בזה. ואם זה עדיין מציק לך, אז תדברי איתו, אני בטוחה שזה כלום." אמרתי
לה.
"תודה צליל."
אמרה.
"לשם
שינוי הפעם אני ייעצתי לך ולא את לי." אמרתי לה.
"כן,
אה..." מלמלה.
"איפה
החתול שלך? התגעגעתי אליו." אמרה.
"סקוויד?"
שאלתי.
"אהא."
אמרה.
"שנייה,
אני חושבת שהוא בחדר." אמרתי לה והלכתי לחדר.
כמובן, צדקתי
הוא שכב על המיטה ישן.
הרמתי אותו
בעדינו מנסה לא להעיר אותו לוקחת אותו לג'יוו.
"איזה
פוצי!" אמרה וליטפה אותו.
"הוא
ממש חמוד." הוסיפה.
חייכתי אליה.
"שנייה
אני חוזרת." אמרתי לה כשטלפון צלצל.
"אין
בעיה." אמרה וליטפה את סקוויד שהתעורר.
"הלו?"
עניתי.
" צליל?
מה קורה זאת אדוה." שמעתי את אדוה.
"או,
היי. הכל טוב מה איתך?" עניתי לה.
"מממ...
בסדר..." ענתה.
"קרה
משהו?" שאלתי אותה.
"אני
צריכה לדבר איתך." אמרה.
"את
יכולה לבוא אליי, גם ג'יוו פה." אמרתי לה.
"זה
יותר פרטי, אני מעדיפה שנדבר רק שתינו." אמרה.
"אוה...
אז... ממ.. מחר זה בסדר?" שאלתי אותה.
"מחר זה
מעולה." ענתה.
"אז,
מחר בפארק?" שאלתי.
"כן,
בחמש אחר הצהריים." ענתה.
"אין
בעיה." אמרתי לה.
"אז...
נדבר?" שאלה.
"נדבר."
עניתי לה וניתקנו את השיחה.
" צליל,
אני חושבת שאני מאוהבת." אמרה לי ג'יוו.
"במי?"
שאלתי.
"בסקוויד,
את חושבת שטום ייסלח לי אם אני אעזוב אותו ואברח עם סקוויד ונתחתן?" שאלה.
"מממ...
הוא יחיה עם זה." אמרתי לה.
"סתם!
נראה לך שאני אעזוב את טומי שלי?" שאלה אותי.
"לא
חשבתי על זה." אמרתי לה.
היא חייכה
אליי.
*נקישה בדלת*
"רק
שנייה." קראתי למי שדפק בדלת.
"אני
אלך לראות מי זה." אמרתי לג'יוו.
"כן?"
שאלתי כשפתחתי את הדלת.
" צליל קרן?" שאל אותו אדם.
"כן."
עניתי.
"מישהו
ביקש למסור לך את החבילה הזו." אמר אותו אדם והושיט לי חבילה.
"ותחתמי
לי פה." אמר והושיט לי נייר ועט.
"בבקשה."
אמרתי וחתמתי.
"תודה
רבה, שיהיה יום טוב." אמר והלך משם.
"בבקשה,
גם לך." אמרתי לו וסגרתי את הדלת.
"מי זה
היה?" שאלה ג'יוו.
"שליח,
הוא הביא לי חבילה." אמרתי לה והראיתי לה את החבילה.
"מה יש
בה?" שאלה.
"אני לא
יודעת בואי נבדוק." אמרתי לה והתיישבתי לידה על הספה פותחת את החבילה.
"אני לא
מאמינה!" אמרתי בכעס.
"מה
קרה?" שאלה ג'יוו כשקמתי מהספה זורקת את החבילה לפח.
"אני
שונאת אותו." אמרתי לה.
"את
מי?" שאלה.
"את
רון! את מי עוד יש לי לשנוא?" שאלתי אותה.
"מה הוא
עשה?" שאלה.
"איך
הוא מעז? איך הוא מעז עוד לשלוח לי מתנות אחרי כל מה שהוא עשה?" שאלתי אותה.
"אולי
הוא מנסה להתנצל?" שאלה.
"אז
שיפסיק! אני לא רוצה אותו יותר בחיים שלי! שפשוט ילך!" אמרתי.
"טוב,
בסדר, רק אמרתי." מלמלה.
"סליחה,
את לא אשמה בכלום, אני סתם עצבנית עליו." אמרתי לה.
"זה
בסדר, אני מבינה את הכעס שלך, אחרי הכל ברור שתשנאי אותו." אמרה.
"עזבי
אותו עכשיו, הוא לא מעניין אותי יותר." אמרתי לה.
"עוד
מעט היום הולדת שלך לא?" שאלה.
"כן,
עוד שבועיים." אמרתי לה.
"מה את
מתכננת?" שאלה.
"סתם
לשבת עם חברים, לא משהו מיוחד, אני כולה אהיה בת 22." אמרתי לה.
"אז מה?
זה יום הולדת, את צריכה לחגוג אותו כראוי." אמרה.
"כראוי?
איך בדיוק?" שאלתי.
"אוה...
את זה תשאירי לי." אמרה.
"מה? מה
זאת אומרת? תגלי לי!" אמרתי לה.
"לא!"
אמרה.
"אויש!
אני חייבת לזוז, טום לא יבין לאן נעלמתי, נדבר." אמרה וקמה מהספה.
"מה? את
הולכת?" שאלתי אותה.
"כן,
נעלמתי ליותר מידי זמן." אמרה.
"יותר
מידי זמן? כמה זמן את פה?" שאלתי אותה.
"שלוש
שעות." אמרה.
"איך
הזמן טס." אמרתי.
"כן,
אהה.." אמרה.
"נדבר."
אמרתי לה.
"כן."
אמרה ויצאה מהבית שלי.
*נקישה בדלת*
"רגע."
קראתי וקמתי מהספה.
"וואי,
בזמן האחרון הרבה מקישים אצלי בדלת." אמרתי לעצמי.
"מה
קורה?" שאל בחיוך כשפתחתי את הדלת.
"עכשיו
הכל מעולה, אצלך?" שאלתי אותו.
"בסדר,
אמרתי לך שאני אבוא להציק לך." אמר.
"אכן,
אמרת לי." אמרתי לו.
"רואה,
אז באתי להציק לך." אמר.
"איזה
כיף לי." אמרתי.
"טוב
תגידי לי שלום כראוי." אמר ותפס בפניי מנשק אותי.
"קפה?"
שאלתי אותו.
"מממ...
בסדר."ענה.
"אתה
יודע עם מי לא דיברתי הרבה זמן?" שאלתי אותו.
"עם
מי?" שאל.
"עם
ג'ו." אמרתי לו.
"כבר
שבועיים." הוספתי.
"מה
שלומו באמת?" שאל.
"הרגע
אמרתי לך שלא דיברתי איתו שבועיים." אמרתי לו.
"הא,
נכון." אמר וגיחך.
"לפעמים
יש לך רגעים שאתה כזה טיפש." אמרתי ונשקתי למצחו.
"אני
יודע." אמר.
"ואני
אוהבת אותך איך שאתה." אמרתי.
"גם אני
אוהב אותך." אמר.
חייכתי אליו
והוא החזיר לי חיוך.
"בדיוק
חשבתי על זה שנפגשנו בפעם הראשונה אצל ג'ו." אמר.
"נכון!
כשהעפת לי את כל הדפים עם ההתפרצות שלך לקפה." אמרתי לו.
"היי!
אני לא אשם." אמר.
"נכון,
אלו היו הכתבים, המעריצים וכל הבלגן שהלך שם." אמרתי לו.
"ואז
הסעתי אותך לספרייה." אמר.
"ואז
ביקשת את המספר שלי." אמרתי לו.
"ואח"כ
נפגשנו בפארק." אמר.
"ושרת
לי." אמרתי לו.
"והמעריצים
רדפו אחרינו." הוסיף.
"וברחנו
אליי הביתה." אמרתי.
"ואז כולם
באו והרסו לנו." אמר.
"אבל
אח"כ הזמנת אותי לבוא לחזרה שלכם." אמרתי לו.
"ובכית."
אמר.
"אבל
אתה באת וחיבקת אותי." אמרתי.
"ואז
נרדמנו." אמר.
"והלכנו
לטום." אמרתי.
"ומשם
ברחנו." אמר.
"והתנשקנו."
אמרתי לו בחיוך.
"ומאז
אנחנו ביחד." אמר בחיוך גם.
"ואני
לא מצטערת על שום דבר מזה." אמרתי לו.
"גם אני
לא." אמר והתקרב אליי.
"אחרי
הכל, את זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי." הוסיף ונשק
לי.
"ואפשר
לחשוב שהכל התחיל מכוס קפה." אמרתי לו.
"אני
שמח שהכל התחיל מהכוס קפה הזו." אמר.
חייכתי
וחיבקתי אותו.
"כל מה
שחסר עכשיו זה את אמא שלי שתחפור לי על זהירות, במיוחד מה שקרה אחרי רון, ואת
ליאור שלא יפסיק להציק לי עם זה, ואבא שלי שידבר על חתונה ישר." אמרתי
וגיחכתי.
"אבא
שלך רוצה שתתחתני בגיל צעיר?" שאל דאגי.
"ההפך,
אבא שלי לא רוצה שאני אתחתן, אם הוא היה יכול הוא היה כובל אותי לבית ולא נותן לי
לצאת ממנו רק כדי שאני לא אלך." אמרתי.
הוא חייך
אליי.
"אויש,
אני מדברת שטויות, אני פשוט אשתוק." אמרתי לו.
"אני
אוהב לשמוע אותך." אמר.
"אני
מעדיפה לשמוע אותך." אמרתי לו.
"על מה
אני אדבר?" שאל.
"אל
תדבר, תשיר." אמרתי לו
"מה
לשיר?" שאל.
"מה
שעולה לך לראש." אמרתי לו.
"מממ...
כל דבר?" שאל.
"כל
דבר." אמרתי לו.
הוא התחיל
לזמזם שיר.
הוא לא היה
מוכר לי.
המילים שהוא
שר- הקסימו אותי.
הוא עצם את
העיניים שלו ושר, הוא נראה כל כך רגוע.
הקול שלו
מילא את הבית.
הוא סיים
לשיר.
"מה זה
השיר הזה?" שאלתי אותו.
"שיר
חדש שלי." אמר.
"הוא
מדהים!" אמרתי לו.
הוא חייך
והחזרתי לו חיוך.
"אני
אוהבת אותך." אמרתי לו.
"גם אני
אוהב אותך." אמר לי.
"אנחנו
כאלו דביקים." אמרתי אחרי כמה דקות.
"אז
מה?" שאל.
"תמיד
הייתי מסתכלת על הזוגות האלו מהצד, לא מבינה איך אפשר להיות כאלו דביקים, איך זה
אפשרי בכלל לאהוב מישהו עד שמוכנים להקריב הכל בשבילו." אמרתי.
"ומה
שינה את זה?" שאל.
"רון,
רון הגיע ושינה את זה, אבל הוא הרס את זה מהר מאוד. ואז אתה הגעת. אתה הגעת ושינית
את זה. ואני מאוד מקווה שלא להתאכזב גם מהמערכת יחסים הזו." אמרתי לו.
"אל
תדאגי, אני לא אאכזב אותך, אני מבטיח." אמר וחיבק אותי.
"אני
בוטחת בך." אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"אני
אוהב אותך." אמר.
"רק
שנייה." אמר והוציא את הפלאפון שלו מהכיס כשצלצל.
"הלו?"
ענה.
"מה?
אני לא מבין? אבל דיברנו על זה. זה יתעכב? כמה זמן? טוב זה לא נורא. תודה
שהודעתם." אמר וניתק.
הסתכלתי עליו
במבט שואל.
"עזבי."
אמר.
"עזבתי."
אמרתי לו והגשתי לו את הכוס קפה שלו.
"תודה."
אמר.
"בבקשה."
אמרתי לו.
ישבנו ככה
עוד כמה זמן.
"טוב, צליל,
תקשיבי, יש לי משהו מאוד חשוב לעשות, אז נדבר?" שאל.
"בטח,
בטח." מלמלתי.
"טוב,
ביי." אמר ונשק לי נשיקה קצרה ויוצא מהדירה.
"ביי."
מלמלתי.
ראיתי שכבר
ערב.
והייתי עייפה
אז הלכתי לחדרי ישבתי על המיטה מדליקה את הטלוויזיה ורואה סדרות עד שנרדמתי.
פרק 14:
כעבור
שבועיים- יום לפני היום הולדת של צליל:
אתמול אני
אדוה וג'יוו היינו ביום כיף והסתובבנו בעיר, (וגם כי היינו לבד כי הבנים היו
עסוקים מידי)
גיליתי שאדוה
היא בעצם אדוה- חברה טובה שלי מהילדות, בערך בגיל 13 נפרדנו, כי היא והמשפחה שלה
עברו לעיר אחרת, ומאז הקשר נותק, בגלל זה היא הייתה נראית לי מוכרת.
אבל עכשיו,
אנחנו חזרנו לדבר ואנחנו שוב חברות טובות, אני, היא וג'יוו.
בזמן האחרון
אני ודאגי לא מדברים הרבה, אבל אני בטוחה שזו רק תקופה.
חזרנו מאוחר
בלילה אחרי שג'יוו סחבה אותנו בכל העיר לקניות.
אבל מה אכפת לי-
התחדשתי בהרבה דברים.
בסופו של
היום חזרתי הבייתה מאוחר והלכתי לישון.
ישנתי ממש
טוב,
כשקמתי,
ראיתי שהשעה כמעט שלוש בצהריים.
"וואי...
איזו שינה." אמרתי לעצמי קמה אל עבר המקלחת.
"בוקר
טוב סקווידי." אמרתי לו בחיוך.
הוא גרגר
ומזגתי לו חלב לקערה.
חייכתי לעצמי.
קמתי שמחה
היום, יש לי הרגשה טובה היום.
דילגתי אל
עבר הסלון מדליקה את המערכת מוזיקה שלי על ווליום חזק.
ברקע השתמעו
להם שירים של מקפליי ועוד כמה להקות שאני אוהבת.
לצלילי
השירים דילגתי למטבח מכינה לי ארוחת בוקר.
*דפיקה (דיי
חזקה יש לציין) בדלת*
"רק
רגע!" צעקתי, כי המוזיקה הייתה חזקה.
הנמכתי את
המוזיקה ופתחתי את הדלת.
"כן?"
שאלתי.
עמד שם בחור
אחד, עם חולצה של אחת מחברות המשלוחים בעיר.
"צליל?"
שאל.
"כן."
עניתי לו.
"זה
בשבילך." אמר והגיש לי זר ורדים אדומים גדול.
"תודה."
אמרתי לו.
"רק
תחתמי לי פה בבקשה." אמר והגיש לי את הטופס.
"בשמחה."
אמרתי לו.
"ואממ..
את יכולה בבקשה לחתום לי פה בשביל אחותי? היא פשוט מאוד אוהבת את הספר שלך."
אמר והגיש לי דף ריק.
"איך
קוראים לה?" שאלתי.
"לין."
אמר.
"אוו..
כמו הדמות הראשית בספר שלי." אמרתי לו.
"כן."
אמר.
"טוב."
אמרתי וכתבתי לה הקדשה על הדף.
"תודה
רבה, היא מאוד תשמח לקבל את זה." אמר.
"אני
שמחה שיכלתי לשמח אותה." אמרתי לו.
"להתראות
ויום טוב." אמר והלך משם.
"להתראות."
אמרתי לו ובחנתי את הזר.
הוא היה גדול
מאוד.
ראיתי פתק
קטן מבצבץ לו מבין כל הורדים.
שלפתי אותו
משם מניחה אותו על השולחן בעודי מחפשת אחר וואזה שתכיל בתוכה את הורדים.
כשמצאתי אחת,
שמתי בתוכה את הוורדים (אחרי שמילאתי בה מים כמובן) וניגשתי לפתק.
' צליל,
אני יודע
שבזמן האחרון לא יצא לנו להיות הרבה ביחד.
אני רוצה
לפצות אותך על זה, תפגשי אותי היום בשמונה בדיוק בפארק, ליד העץ הגדול.
אוהב- דאגי ♥. '
"אווו..." מלמלתי לעצמי.
ראיתי שיש לי רק ארבע וחצי שעות
להתארגן.
"יש זמן." אמרתי לעצמי.
כיוונתי שעון לשעה שש וחצי כדי
להתחיל להתארגן ובינתיים יצאתי לנשום אוויר עם הגיטרה שלי והלכתי לפארק.
חזרתי אחרי שעה והלכתי לקרוא ספר.
"רק רגע!" אמרתי לצלצול
טלפון שהפריע לי.
"אה, זאת התזכורת."
אמרתי לעצמי.
הנחתי את הספר בצד ונכנסתי למקלחת,
עשיתי אמבטיה בערך 20 דקות ואז יצאתי.
התעטפתי במגבת ועמדתי מול הארון
שלי מתלבטת.
בסוף בחרתי בסקיני, לא צמוד מידי
בצבע שחור משופשף, חולצה מכופתרת בצבע תכלת שבגב יש ציור עם פייטים שחורים, נעלתי
את האולסטאר השחורות שלי.
מרחתי עיפרון שחור בעין, פיזרתי את
השיער, מסדרת אותו עם מעט קרם, דווקא הוא הסתדר ולא התבלגן.
ארגנתי תיק קטן עם כל הדברים
הנחוצים.
ראיתי שיש עוד 45 דקות לשמונה, אז
החלטתי שאני אחכה חצי שעה ואז אצא, כי יש הליכה של רבע שעה מהבית שלי לפארק.
בינתיים ראיתי קצת טלוויזיה.
ברבע לשמונה יצאתי מהבית הולכת
ברגל אל עבר הפארק.
הגעתי בדיוק בשמונה לעץ הגדול.
"הגעת בדיוק בזמן."
שמעתי מאחוריי.
"דאגי." אמרתי לו
וחיבקתי אותו.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר." אמרתי לו.
"אני שמח." אמר ונשק לי.
"אני יודע שבזמן האחרון אנחנו
לא ממש מדברים, וקצת התרחקנו, אז אני רוצה לפצות אותך על זה." אמר לאחר כמה
דקות.
"אז, אני אשמח אם
תסתובבי." אמר.
"מה?" שאלתי.
"תסתובבי." אמר
והסתובבתי.
הוא שם על עיני בד כהה.
"מה זה, דאגי?" שאלתי.
"ששש... פשוט תבטחי בי ואל
תנסי להציץ." אמר ואחז בידי.
"אני לא רואה כלום."
התלוננתי.
"זה כל הקטע." אמר
והרגשתי איך הוא מוביל אותי בדרך שלא ראיתי.
"לאן אתה לוקח אותי?"
שאלתי.
"למקום מיוחד." אמר.
"טוב." מלמלתי ועצרנו.
"אפשר להוריד את
הכיסוי?" שאלתי אותו.
"עדיין לא." אמר.
"מתי?" שאלתי אותו.
"כשאני אגיד לך." אמר
לי.
"עכשיו?" שאלתי אותו
לאחר כמה דקות של הליכה.
"לא." ענה.
"מממ..." מלמלתי.
"תירגעי, אני מבטיח לך, לא
ייקרה כלום, רק תבטחי בי." אמר לי אחרי כמה דקות.
"אני בוטחת בך." אמרתי
לו.
"יופי." אמר ושמעתי
גיטרה.
"למה אני שומעת גיטרה?"
שאלתי אותו.
"זה... כלום." אמר ועזב
את ידי.
"מה? דאגי! אל תעזוב
אותי!" אמרתי לו נלחצת מעט.
"תירגעי, אני הולך לשנייה,
אני כבר חוזר, אל תורידי את הכיסוי." אמר.
"אל תשאיר אותי לבד, ועוד עם
עיניים מכוסות." אמרתי לו.
"אני שנייה חוזר." אמר
ושמעתי צעדים מתרחקים.
"יופי, תשאיר אותי לבד בלילה,
עם עיניים מכוסות וכשאני לא יודעת איפה אני." אמתי לעצמי.
"חזרתי." שמעתי אותו.
"יופי." אמרתי והוא
החזיק במותניי.
"רק שאני אגיד לך תורידי את
הכיסוי." אמר.
"טוב." אמרתי והוא
התרחק.
"אתה הולך שוב?" שאלתי
אותו.
"אני לא מתרחק." אמר.
"טוב." אמרתי לו ועמדתי
שם כמה דקות.
"את יכולה להוריד את
הכיסוי." שמעתי את קולו, הוא היה רחוק ממני מעט.
הורדתי את הכיסוי מהעיניים וראיתי
אותו יושב על קצה המזרקה בפארק,
כשהאורות בתוכה פועלים מסביבו נרות
מונחים על הדשא.
הוא החזיק בידו גיטרה.
התקרבתי אליו.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"ההתחלה של הערב הזה."
אמר והתחיל לפרוט על הגיטרה.
"זה היה ערב מדהים!"
אמרתי לו.
"זה עוד לא הסוף שלו."
אמר.
"מה עוד לא הסוף שלו?"
שאלתי.
"אני צריך ששוב תשימי את
הכיסוי עיניים." אמר.
"שוב?" שאלתי.
"מה לעשות." אמר וכיסה
את עיניים עם הכיסוי.
הוא הכניס אותי למכונית שלו
והרגשתי שהוא התחיל לנסוע.
"לאן עכשיו?" שאלתי
אותו.
"חכי ותראי." אמר.
לאחר כמה דקות עצרנו והוא הוציא
אותי מהמכונית.
"חכי כמה דקות." אמר.
שמעתי קול של פתיחת דלת.
"מה קורה פה?" שאלתי
אותו.
שמעתי אותו סופר.
"עשר, תשע, שמונה, שבע, שש,
חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת..."
בבת אחת הוא הוריד מעיני את כיסוי
העיניים ונישק אותי.
"מזל טוב." אמר וראיתי
שהשעה שתיים עשרה בדיוק.
"אני אוהבת אותך." אמרתי
לו.
"תראי את ההפתעה שהכנתי
לך." אמר והצביע לעבר הסלון, שמתי לב שאנחנו בבית שלי.
"אני לא מאמינה!" צווחתי
מאושר וחיבקתי אותו חזק.
פרק 15- ואחרון:
התנתקתי
מהחיבוק איתו ורצתי לסלון.
"מה אתם
עושים פה?" שאלתי.
"אמרתי
לך שאני רוצה לחגוג איתך את היום הולדת." אמר.
"אמא!"
אמרתי באושר וחיבקתי אותה חזק.
"הרבה
זמן שלא ראינו אותך! התגעגענו." אמר אבא שלי.
"גם אני
התגעגעתי." אמרתי וחיבקתי אותו.
"היי!
אני התגעגעתי יותר מהם!" שמעתי מאחוריהם.
"ליאור!"
צווחתי וקפצתי עליו בחיבוק.
"יואו!
הרבה זמן! איך גדלת." אמרתי לו ובלגנתי את שיערו.
"אני
גדלתי? את זאת שמזדקנת פה." אמר לי וצחק.
"היי!
22 זה לא גיל של זקנים." מחה דאגי.
"בשבילי
כן." אמר ליאור.
"אני
עדיין לא מאמינה שאתם פה... איך?" אמרתי.
"דאגי."
אמר אבא שלי והצביע על דאגי שנשען על הקיר בשילוב ידיים מחייך.
"תודה!"
הודתי לו וקפצתי עליו בחיבוק מנשקת אותו.
"איך
עשית את זה?" שאלתי אותו.
"זוכרת
לפני שלושה שבועות, שישבנו פה אלך בבית, ואמרת שאת מתגעגעת אבל עדיין לא מוכנה
לחזור לישראל? אז עלה לי רעיון אולי שנביא את המשפחה שלך לפה ביום הולדת שלך? זה
מאוד ישמח אותך. ואז חיטטתי לך קצת בספר טלפונים כדי למצוא את המספר של אחד
מההורים שלך, אבל בסוף מצאתי את של ליאור. דיברתי איתו והוא הפנה אותי להורים שלך,
דיברתי איתם והם התלהבו מהעניין." אמר דאגי.
"לכמה
זמן אתם פה?" שאלתי אותם.
"אוו...
על זה רצינו לדבר איתך." אמרה אמא שלי והתיישבתי עם דאגי על הספה לידם.
"מה
קרה?" שאלתי אותם.
"חשבנו,
ואמרנו שאנחנו לא יכולים להכריח אותך לחזור לישראל, ואנחנו רואים שטוב לך
פה." אמר אבא שלי בחיוך והסתכל עליי ועל דאגי.
"ודיברנו
עם דאגי, והוא הציע לנו לעבור לפה, וחשבנו," אמרה אמא.
"ואנחנו
עוברים לגור בלונדון." אמר ליאור.
"אתם
רציניים איתי?" שאלתי אותם.
"כן, יש
לנו כבר דירה, והיא מרוהטת, אנחנו מהיום גם גרים בלונדון." אמר אבא.
"דיי!
זה לא קורה לי! יואו! איזה כיף." אמרתי וקפצתי עליהם בחיבוק.
"ידענו
שזה ישמח אותך." אמר דאגי.
"ישמח
אותי? אני הבחורה הכי מאושרת שיש בעולם." אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"תודה!"
אמרתי לו.
"זה לא
הכל, את המתנה שלי אני אביא לך מאוחר יותר." אמר והסתכל לי בעיניים.
"טוב."
אמרתי.
"טוב, תקשיבו,
עכשיו אחרי שראית אותנו, אולי אפשר להתחיל לחגוג לך את היומולדת?" שאל ליאור.
"אנחנו
כבר חוגגים." אמרתי לו.
"לא
אנחנו לא! אין יום הולדת בלי עוגה." אמרה אמא.
"אני
אביא אותה." אמר דאגי וקם למטבח.
"תגידו
כמה זמן אתם מתכננים את זה?" שאלתי אותם.
"שלושה
שבועות." ענה לי אבא.
"ובגלל
זה כל השבוע לא דיברנו, כי עזרתי להם." אמר דאגי שחזר כשעוגה (לא גדולה ולא
קטנה) נמצאת בידיו.
"אוו..."
אמרתי בחיוך.
"ביקשתי
מג'יוו ואדוה שיעסיקו אותך כל השבוע כדי שאני אוכל לסדר את זה, ותאמיני לי היה לי
מאוד קשה לשמור את זה מפנייך." אמר.
"רגע,
גם ג'יוו ואדוה, והבנים ידעו על זה?" שאלתי אותו.
"כן."
אמר.
"אני לא
מאמינה." אמרתי לו.
"טוב,
יאללה! תכבי את הנרות." אמר ליאור.
על העוגה היו
22 נרות דולקים.
לקחתי אוויר
עמוק ביקשתי משאלה (כן אני עדיין מבקשת משאלה לפני כיבוי הנרות) ונשפתי חזק.
כל הנרות
כבו.
"מזל
טוב!" צהלה אמא וחיבקה אותי.
"עכשיו
תחתכי את החתיכה הראשונה." אמר אבא והגיש לי סכין.
הוא הניח
אותו על השולחן ואני לקחתי אותו חותכת את החתיכה הראשונה.
"בבקשה."
אמרה אמא שנתנה לי לאכול מהחתיכה.
"איך
העוגה?" שאל ליאור.
"מאוד
טעימה." אמרתי להם.
"אני
עזרתי לאמא ודאגי להכין." אמר.
"דאגי?
אתה הכנת את העוגה?" שאלתי אותו.
"מממ...
משהו כזה." אמר.
"אווו..."
אמרתי לו וחיבקתי אותו.
ישבתי עם
ההורים וליאור עוד כמה זמן.
"טוב צליל,
אנחנו נלך, אל תדאגי, עכשיו אנחנו גרים בלונדון ותמיד תוכלי לבוא לבקר." אמרה
אמא וקמה מהספה.
"איפה
אתם גרים בכלל?" שאלתי אותה.
"בסוף
הרחוב." אמר אבא.
"אוה...
נחמד." אמרתי.
"טוב,
כן, נראה לי שנלך, ליאור נרדם פה." אמרה אמא והצביעה על ליאור.
"טוב,
נתראה." אמרתי להם וחיבקתי כל אחד מהם שוב.
"כן."
אמרה אמא ונשקה לי על הלחי.
"ביי."
אמרתי להם והם יצאו מהבית שלי.
"תודה."
אמרתי לו.
"זה
כלום." אמר.
"זה
כלום? זה הרבה! תודה." אמרתי לו וחיבקתי אותו.
"זה רק
כי רציתי שתהיי מאושרת." אמר.
"אני
אוהבת אותך." אמרתי לו.
"גם אני
אוהב אותך." אמר.
"זוכרת
שאמרתי לך שזה לא הכל?" שאל.
"כן."
אמרתי לו.
"אז
הנה, המתנה שלי אלייך." אמר.
"מה
זה?" שאלתי כשהוציא מהכיס שלו קופסא קטנה בצורת לב.
הוא פתח אותה
וחשף תליון של שרשרת בצורת לב בצבע כסף עם חריטה.
' I love you
forever and ever
Dougie
'
הוא לקח את השרשרת וענד לי אותה.
ליטפתי את השרשרת באצבעותיי.
"תודה." אמרתי לו.
"זה כדי שתזכרי שאני תמיד אוהב אותך." אמר
ונשק לי.
"עכשיו, צריך ללכת לישון." אמר.
"למה?" שאלתי.
"כי השעה שלוש לפנות בוקר, ובארבע בצהריים אנחנו
צריכים לכת לבית של ג'יוו וטום." אמר.
"למה?" שאלתי.
"נראה לך שג'יוו תוותר לך על מסיבה?" שאל.
"קיוויתי לכך." אמרתי לו.
"לא נורא, בואי נלך לישון." אמר והלכנו
לישון.
כעבור
שנתיים:
"צליל?"
הוא אמר וירד על ברכיו.
"מה אתה
עושה?" שאלתי אותו, התרגשתי.
"מרים
את הפלאפון שלי, הוא נפל לי, רק רצתי שתחכי." אמר בחיוך וקם חזרה על רגליו.
התבאסתי קצת,
חשבתי שהוא עומד להציע לי נישואין, טוב, אחרי שנתיים וחצי ביחד, חשבתי שהוא יעשה
את זה.
"אה,
ודרך אגב, את מוכנה להתחתן איתי?" שאל אחרי כמה דקות כשהלכנו על שפת הים
והוציא טבעת מכיסו.
חייכתי
מאושר.
נעצרנו
והסתכלתי עליו, מחייכת חיוך גדול.
הוא חייך
אליי חזרה וקפצתי עליו בנשיקה.
"אז מה
זה אומר?" שאל.
"שכן."
אמרתי לו.
הוא ענד על
אצבעי את הטבעת וחיבק אותי.
"אני
אוהב אותך." אמר ונשק לי.
שילבתי את
אצבעותיי באצבעותיו והמשכנו ללכת על שפת הים, מאושרים.
הסוף!
טוב, כאן נגמר הפאנפיק,
למרות שאני בטוחה שאתם מכירים אותו גם מהבלוג השני שלי (צליל), ששם הדמות הראשית היא סול (אבל פה שיניתי את זה לצליל).
אז...
אולי בקרוב אני ואדוה נעלה לכאן סיפור חדש (ומדהים) יש לציין,
אז יש למה לחכות D:
בינתיים- שיהיה יום מקסים, צליל- השופטת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(:
