מקפלייאדה D:

"כמעט התעלפת? למה? דני לא עד כדי כך מכוער." אמר הארי וצחקנו.

"לא, זה כי לא הרגשתי ממש טוב." אמרה.

ישבנו שם ודיברנו עוד הרבה.

כמובן שאח"כ נשארנו רק הבנות כי הבנים חזרו לבמה עד סוף הערב.

אדוה, ג'יוו ואני כמובן שהלכנו לרקוד לצלילי השירים של הלהקה.

"היה מאוד כיף איתכן." אמרה לנו אדוה כשהתפצלנו כל אחד למכונית אחרת.

"תשמרי על קשר." אמרתי.

"ברור. וחוץ מזה דני אמר שמחר אנחנו נפגשים במילא." אמרה לנו בחיוך.

"נכון, אז נתראה כבר מחר." אמרתי לה וחיבקתי אותה כדי להיפרד.

הלכתי עם דאגי למכונית שלו.

"אתה מוכן להסביר לי מה יש לך?" שאלתי אותו, הוא שוב היה חמוץ.

"אין לי כלום." אמר.

"טוב, אני גם מאמינה לך." אמרתי לו.

"למה את לא מקשיבה לי?" שאל.

"אמרתי שאני מאמינה מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.

"אני לא רוצה כבר כלום, עזבי." אמר ונכנסנו למכונית.

"מה אני עשיתי לך שאתה כל כך כועס? ולמה אתה מוציא את זה עליי?" שאלתי אותו כעבור כמה דקות.

"עזבי את זה צליל." אמר, עדיין כועס.

"טוב." אמרתי לו ושתקתי, לא רציתי לריב איתו.

ככה עברה הנסיעה, שנינו שותקים.

"הגענו." אמר.

"תודה." אמרתי לו ובאתי לפתוח את הדלת.

"אני מצטער, אני לא רוצה לריב איתך." אמר לי.

"אנחנו לא רבים." אמרתי לו.

"אז למה אנחנו ככה?" שאל.

"אני לא יודעת, אתה ככה, אתה חמוץ כבר מתחילת הערב." אמרתי לו.

"אני יודע, אני מצטער." אמר לי מחזיק בסנטרי מתקרב אליי.

"למה אתה כועס? מה קרה?" שאלתי.

"זה סתם." אמר מתחמק.

"למה אתה מתחמק? מה אתה כבר לא מספר לי?" שאלתי אותו.

"אני לא מתחמק." הכחיש.

"בסדר." אמרתי.

"את כועסת עליי?" שאל אותי.

"אני פשוט לא מבינה אותך, בתחילת הערב היית ממש בסדר, אח"כ משהו השתבש ונהיית חמוץ, אבל אתה לא מוכן לספר לי." אמרתי לו.

"כי זה לא חשוב." אמר.

"לי זה חשוב, אני רוצה לדעת למה אתה ככה." אמרתי לו.

"את לא צריכה להיות מוטרדת בגלל זה." אמר.

"אני כן, כי אתה מוטרד, וזה מטריד אותי כי אתה אפילו לא מוכן להסביר לי למה." אמרתי לו.

"עזבי את זה, זה לא צריך להיות ככה." אמר.

"טוב, דאגי, אני עייפה, לילה טוב." אמרתי לו ויצאתי מהמכונית.

הלכתי מהר לבית, ונכנסתי במהירות סוגרת את הדלת.

"מיאו..." שמעתי את סקוויד מילל ומתחכך ברגלי.

"אין לי כוח עכשיו." אמרתי לו והלכתי לחדר.

החלפתי את השמלה שלבשתי לפיג'מה והלכתי למקלחת.

שטפתי מעיני את האיפור וצחצחתי שיניים.

"לילה טוב סקוויד." אמרתי לחתול שהתיישב לידי על המיטה ונרדמתי.

צלצול הטלפון קטע את שנתי והייתי מוכרחה לקום לענות.

"הלו?" שאלתי קצת כועסת כי מי שהתקשר קטע את השינה שלי שגם ככה לא הייתה מעולה בגלל הריב עם דאגי בלילה.

"צליל?" שמעת את ג'יוו.

"הא?" שאלתי אותה.

"מממ.. תקשיבי יש היום אצל דני על האש, אז.. ממ.. הבנים הולכים אליו מוקדם יותר כדי לעזור לו להתארגן, והם אמרו שאנחנו נגיע יותר מאוחר, אז חשבתי אולי אני את ואדוה נלך ביחד." אמרה.

"מממ... אני לא יודעת." אמרתי לה.

"מה קרה?" שאלה.

"סתם, אין לי ממש מצב רוח." אמרתי לה.

"מה קרה? יודעת מה? אני באה אליך עכשיו." אמרה וניתקה.

הלכתי למקלחת עושה את ענייני הבוקר.

"שנייה!" צעקתי למי שדפק בדלת.

"היי." אמרה ג'יוו ונכנסה לדירה.

ראיתי את אדוה מאחוריה.

"בואי, כנסי." אמרתי לה והיא נכנסה אחרי ג'יוו לדירה.

"מה קורה?" שאלתי אותן.

"בסדר."- "חביב." ענו לי ביחד.

"ואת?" שאלה אדוה.

"לא משהו." אמרתי לה.

"מה קרה?" שאלו ביחד.

"אתמול כשחזרנו, אני ודאגי קצת התווכחנו במכונית שלו." אמרתי לו.

"נוו..." הן חיכו להמשך.

"זהו, מאז לא דיברנו, ואני מצטערת על זה, בד"כ אנחנו לא רבים." אמרתי לה.

"אל תדאגי, אתם תדברו." אמרה ג'יוו.

"אז תסבירי את זה שרק עכשיו אני יודעת שיש על האש אצל דני." אמרתי לה.

"אמרתי לך אתמול." אמרה לי אדוה.

"את אמרת לי שנפגשים, דאגי אמר לי שקבענו בכלל להיפגש בפארק." אמרתי לה.

"אוה..." מלמלו.

"אל תדאגי, אתם תדברו." הן ניסו לעודד אותי.

"אני מקווה. בינתיים, קפה מישהי?" שאלתי אותן.

"כן, זה בסדר." אמרו והלכתי למטבח להכין קפה.

ישבנו ככה בערך שעה מדברות.

"טוב, יאללה! תתלבשי, אנחנו צריכות לצאת לבית של דני." אמרה ג'יוו.

"לא נראה לי אני אבוא." אמרתי לה.

"מה זאת אומרת? את תשאירי אותי ואת אדוה לבד עם הבנים?" שאלה.

"פשוט, אין לי מצב רוח, ואתן לא תהיו לבד, לכל אחת מכן תהיה את השנייה, ויש לכן את טום ודני." אמרתי להן.

"נוו.. צליל." אמרה ג'יוו.

"אני לא באה וזהו." אמרתי לה.

"אבל... נוו... אז תבואי תדברי עם דאגי והכל יהיה בסדר." אמרה אדוה.

"לא בא לי." אמרתי להן.

"טוב, אבל אם את משנה את דעתך, דברי איתנו." אמרה אדוה.

"טוב." אמרתי להן והן נפרדו ממני הולכות לבית של דני.

הלכתי חזרה לחדרי נכנסת למיטה שוב.

"סקווידי? איפה אתה?" קראתי לו.

הוא ישר קפץ על המיטה שלי ואני ליטפתי אותו.

”איזה מזל יש לי שיש לי אותך." אמרתי לו וחיבקתי אותו.

ישבתי איתו עוד כמה דקות עד שהוא נרדם ואז גם אני נרדמתי.

שוב פעם צלצל הטלפון.

"למה להעיר אותי כל הזמן?" מלמלתי ועניתי לשיחה.

"מה?" שאלתי.

"איפה את?" שמעתי צווחה.

"הא?" שאלתי מעבירה את הטלפון לאוזר השנייה כי אחת התחרשה לי מהצווחה.

"איפה את?" שמעתי שוב בבירור.

"בבית?" עניתי.

"למה את לא באה?" שאל.

"כי אין לי כוח." אמרתי לו.

"נוו... מה אכפת לך? בואי, ממש כיף, וגם תהיי עם אדוה וג'יוו." אמר.

"טום, אין לי כוח, אני לא רוצה לבוא." אמרתי לו.

"זה בגלל דאגי?" שאל.

"מה? מה זה קשור?" שאלתי.

"כי הוא כזה בדיכאון, רבתם או משהו?" שאל.

"טום, באמת שאין לי כוח, אולי פשוט תעזוב את זה? תיהנו לכם שם, אני חוזרת לישון." אמרתי לו.

"את ממש מבאסת." אמר.

"אתה תתמודד." אמרתי לו.

"טוב, ביי." אמר.

"ביי." אמרתי לו וניתקתי.

"אוף! עכשיו אני כבר לא אצליח לישון." אמרתי.

"אז אני אקרא ספר." אמרתי לעצמי ושלפתי ספר מהמדף.

התחלתי לקרוא אותו, הייתי ממש שקועה, לא שמתי לב אפילו כמה זמן אני קוראת.

"מיאו..." שמעתי את סקוויד.

"התעוררת?" שאלתי אותו והרמתי אותו.

"בוא אני אביא לך חלב." אמרתי לו ושמתי לו בקערה חלב.

הוא התחיל לשתות ואני חזרתי לספר.

מישהו דפק בדלת.

"מה?" שאלתי בלי להסתכל כשפתחתי את הדלת.

"אנחנו יכולים לדבר?" שאל.

"אתה כבר לא חמוץ?" שאלתי אותו.

"לא, אני רק רוצה לדבר." אמר לי.

"בוא." אמרתי לו.

"למה לא באת לדני?" שאל.

"לא היה לי חשק." אמרתי לו.

"אני מצטער על אתמול שהייתי חמוץ וכועס ושהוצאתי את זה עלייך." אמר.

"אתה בכל זאת רוצה אולי להסביר לי למה?" שאלתי אותו.

"אני מעדיף שלא." אמר.

"טוב." אמרתי לו.

"עכשיו, את מוכנה לבוא איתי אל דני? הם חופרים לי להביא אותך." אמר.

"אז באת רק בגלל שהם אמרו לך?" שאלתי, נעלבתי קצת.

"לא! לא! באתי בגלל שרציתי להתנצל, פשוט הם דחפו אותי להגיד לך גם לבוא." אמר וחיבק אותי.

שתקתי.

"את נעלבת?" שאל מרים את ראשי המושפל.

"לא." עניתי.

"את לא יכולה לעבוד עליי." אמר לי מחבק אותי.

"לא התכוונתי לפגוע בך, את חשובה לי מידי." אמר לי נושק לראשי.

"אני לא רציתי לריב איתך." אמרתי לו.

"אני יודע, גם אני לא רציתי שזה יהיה ככה." אמר.

"עכשיו, את באה ככה או שאת הולכת להתלבש?" שאל אותי לאחר כמה דקות.

"מה?" שאלתי אותו.

"את רוצה שג'יוו ואדוה ישחטו אותי? אם אני אחזור בלעדייך ובלי שאנחנו מדברים, הן יהרגו אותי." אמר.

"למה?" שאלתי.

"כי הן לא מוכנות שנריב." אמרה בחיקוי מוצלח של ג'יוו.

"אני אלך להתלבש." אמרתי לו והלכתי לחדרי.

"תלבשי משהו קל, כי לא ממש קר בחוץ." אמר לי.

"טוב." החזרתי לו והתלבשתי.

סידרתי את השיער שלי ויצאנו מהבית, נכנסים למכונית שלו.

"בואי." אמר לי כשהגענו ומשך בידי אל עבר החצר של דני.

"אווו... חזרת, והבאת איתך את צליל." אמרה ג'יוו וקמה לחבק אותי.

"אמרתי לך שהכל יהיה טוב." אמרה לי.

"אני יודעת, אני יודעת." אמרתי לה.

"היי! גם אני אמרתי את זה." אמרה אדוה.

"אני יודעת, אני יודעת." אמרתי לה.

"את יודעת משהו, נראה לי שלטום ודאגי באמת יש רומן ביניהם." אמרה ג'יוו הצביעה על טום ודאגי שהתחבקו.

"ולחשוב שאתמול הם אמרו שזה היה סתם." אמרתי לה.

"תמיד ידעתי שהם הומואים בסתר." מלמל הארי.

"איזה מזל שאנחנו לא." אמר דני.

"אנחנו לא? ואני חשבתי שאתה אוהב אותי." אמר הארי והלך משם.

"מה קורה פה?" שאלה אדוה.

"זה, סתם השטויות של הבנים." אמרתי לה.

"אוה..." מלמלה.

"אני אלך להפריד את טום מדאגי." אמרה ג'יוו והלכה.

"אז... תגידי רוצה שנשגע אותם קצת?" שאלתי אותה.

"מה זאת אומרת?" שלה.

"בואי נדבר על סתם דברים בעברית ותראי איך הם מתחילים להשתגע." אמרתי לה והתחלנו לדבר ביחד בעברית שוטפת.

ראינו איך כולם נעצרו פתאום בוהים בנו לא מבינים מילה ממה שאנחנו אומרות.

"ואז כזה, דני אומר לי שבא לו גלידה." אמרה סתם משפט.

"מה דני? למה אתן מרכלות עליי?" שאל דני.

"את רואה, אמרתי לך שהם ילחצו." אמרתי לה.

"ואיך את ודאגי? אתם מסתדרים? כמה זמן אתם ביחד?" שאלה.

"דאגי?! למה לרכל עלי?" קפץ דאגי.

"על מה אתן מדברות שם כל כך הרבה זמן?" שאל טום.

"חח... מסכנים הם לא מבינים מה קורה כאן, טוב כבר חצי שעה שאנחנו מדברות על שטויות וסתם זורקות את השמות שלהם באמצע... שיגענו אותם." אמרתי לה.

"אתן מוכנות להפסיק לדבר עברית ולחזור לאנגלית? ככה יותר קל לנו לעקוב אחריכן." אמר הארי.

"זה כל הקטע, שלא תבינו מה אנחנו אומרות." אמרתי לו.

"אבל זה לא נחמד." אמר דאגי.

"זה גם לא נחמד שאתה בוגד בי עם טום." אמרתי לו.

"ואני? מה אני עשיתי לך?" שאל דני את אדוה.

"אתה סתם נפלת כקורבן." אמרה לו.

"אני לא בוגד בך עם טום." אמר דאגי.

"אתה בטוח? כי לפני כמה זמן נראיתם קרובים מתמיד." אמרתי לו והוא הסמיק.

"מה אתה מסמיק כמו ילדה בת שתיים עשרה שברגע זה הילד שהיא מחבבת הזמין אותה לאכול איתו גלידה." אמר לו הארי.

"אני לא מסמיק." הכחיש.

"אתה לא יכול להכחיש, אתה מסמיק, כולך אדום." אמר לו דני.

"אני לא!" אמר.

"הנה תראה." אמרה אדוה וצילמה אותו מראה לו את התמונה.

"מממ... טוב אז אני כן." מלמל.

"למה אתה מסמיק בכלל?" שאלתי.

"מממ..." מלמל.

"בטח, וגם ממש הבנו אותך." אמר דני.

"אני אספר לך אח"כ." אמר לי דאגי.

"טוב." אמרתי לו בחיוך.

ישבנו שם במשך עוד כמה שעות נחמדות.

"את יודעת, אני עדיין מרגישה שאנחנו מכירות." אמרה לי אדוה כשנפרדנו.

"כן, גם לי זה מציק." אמרתי לה.

"מממ.. אז אולי, אם בא לך נשב מתישהו רק שתינו ונוכל לדבר ככה, סתם בשביל לדעת למה זה." אמרה.

"מממ... אין לי בעיה." אמרתי לה.

"טוב, אז... נדבר כבר?" שאלתי אותה.

"נדבר." אמרה.

"אתן מוכנות להפסיק לרכל בעברית?" שאל דאגי.

"אנחנו לא מרכלות." אמרה אדוה.

"מה שתגידי, אתן רק מנצלות את זה שאנחנו לא מבינים." אמר דני.

"נכון, אתה צודק, עלית עלינו." אמרתי לו.

"ידעתי!" אמר וטפח על הכתף של עצמו.

"אתה ממש מוזר..." אמר דאגי.

"אני מודע לזה." אמר דני.

"טוב, נראה לי שנלך." אמר דאגי.

"כן... טוב נדבר?" שאלתי את אדוה.

"כן." אמרה לי ונכנסתי למכונית של דאגי.

"את ואדוה מסתדרות מצוין, הא?" שאל דאגי.

"משו כזה." אמרתי לו.

הוא הפעיל את הרדיו ושמענו שירים, זה ניגן את אחד הדיסקים שלהם.

"אני אוהבת את השיר הזה." מלמלתי.

"אוו.. באמת?" שאל.

"אהא." אמרתי לו והוא הגביר.

(הנה קישור לשיר: http://www.youtube.com/watch?v=DDYwe-wjLsc)

הוא התחיל לשיר את השיר.

I'm getting tired of asking,
this is the final time,
so did I make you happy?
Because you cried an ocean,
when there's a thousand lines,
about the way you smile,
Written in my mind,
But every single word's a lie.

I never wanted everything to end this way,
But you can take the bluest sky and turn it grey.
I swore to you that I would do my best to change,
But you said it don't matter,
I'm looking at you from another point of view,
I don't know how the hell I fell in love with you,
I'd never wish for anyone to feel the way I do.

הסתכלתי עליו, הוא שר כל כך יפה, הוא היה כל כך רגוע.

Is this a sign from Heaven,
Showing me the light?
Was this supposed to happen?
I'm better off without you,
So you can leave tonight,
'N don't you dare come back and try to make things right,
'Cause I'll be ready for a fight, yeah.

I never wanted everything to end this way,
But you can take the bluest sky and turn it grey.
I swore to you that I would do my best to change,
But you said it don't matter,
I'm looking at you from another point of view,
I don't know how the hell I fell in love with you,
I'd never wish for anyone to feel the way I do.

הוא זימזם את המנגינה של השיר.

עצרנו ברמזור והוא הסתכל עליי מחייך.

החזרתי לו חיוך והוא החזיק ביד אחת את ידי.

בחיים לא חשבתי לעצמי שזה ייקרה לי, עכשיו אני שלמה עם המעבר ללונדון ואני מגישה שזה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי אם זה לא היה  קורה בגלל מה שרון עשה לי.

אבל אני שמח עכשיו, שהוא לא יחזור יותר לחיים שלי, ויש לי את דאגי, ואני אוהבת אותו.

"אני אוהב אותך." לחש לי דאגי.

"אני גם אוהבת אותך." לחשתי לו בחיוך והוא נישק אותי נשיקה קצרה.

עכשיו הדבר היחיד שהציק לי זה מה אני עושה עכשיו?

אני לא אוכל להישאר כל החיים בלונדון, ואני לא יכולה לחזור לישראל כרגע, אבל מתישהו ההורים שלי יצטרכו לראות אותי, ולפגוש את דאגי.

אבל על זה נחשבו כבר מאוחר יותר, בינתיים- נהנה מההווה, אח"כ נראה מה יהיה.

הוא חזר לזמזם את המנגינה.

I never wanted everything to end this way,
But you can take the bluest sky and turn it grey.
I swore to you that I would do my best to change,
But you said it don't matter,
I'm looking at you from another point of view,
I don't know how the hell I fell in love with you,
I'd never wish for anyone to feel the way I do.

פה אני כבר הצטרפתי אליו.

And you said, and you said, and you said,
(Do)
And you said, and you said, and you said,
( iDo)
And you said it don't matter.
(I do)
And you said, and you said, and you said,
(Do)

(תעצרו את השיר)

דאגי פתח את פיו כדי להמשיך לשיר אבל באותו רגע שמענו חריקת בלמים חזקה, צפירות של מכונית ואז קול התנפצות.

* שוב- יש לציין, כל השיחות שהיו בין אדוה וצליל הן בעברית.

מהר הרמתי את הטלפון וחייגתי לליאור.

"מה זאת אומרת? אבא בבית חולים? מה?" שאלתי אותו ישר כשענה.

"צליל! תירגעי." אמר לי קודם כל.                     

"איך אני אירגע! אבא בבית חולים!" צעקתי עליו.

"הוא כבר לא, הוא השתחרר, הכל בסדר עכשיו, הוא פשוט נפל במדרגות ועשו לו גבס." אמר.

"אתה משוגע! ככה להלחיץ אותי?" שאלתי אותו.

"מצטער." אמר לי.

"ואם כבר אנחנו מדברים, בשיחה הקודמת שלנו לא ענית לי על השאלה ששאלתי אותך." אמרתי לו.

"איזו שאלה? על מה את מדברת?" שאל אותי.

"אל תשחק אותה תמים! אתה יודע בדיוק איזו שאלה, ורק שתדע אני תמיד יכולה להתקשר לטומי לשאול אותו. " אמרתי לו.

"מה טומי? ככה את שוכחת אותי? רק יצאתי! למה לי את לא קוראת בשמות חיבה?" שמעתי מאחוריי.

"דאגי!" אמרתי בבהלה.

הוא הסתכל עליי במבט מוזר.

"לא שחכתי אותך, ותכנית יצאת לפני שעתיים, אני לא קוראת לך בשמות חיבה כי אתה לא צריך את זה." אמרתי לו.

"מי זה טומי?" שאל.

"חבר של אח שלי." אמרתי לו.

"מה הוא קשור?" שאל.

"אני מדברת עם אח שלי, והוא לא מוכן לספר לי משהו, אז אמרתי שאני אשאל את החבר הכי טוב שלו- טומי." אמרתי לו.

"אוה.. בסדר." אמר והתקרב אלי מחבק ומנשק אותי.

"את לפחות מוכנה לנתק את הטלפון לפני שאתם עושים את זה שוב?" שמעתי את קולו של ליאור.

"אויש! ליאורי! שחכתי ממך לרגע." אמרתי.

"ככה את שוכחת אותי?" שאל.

"לא ליאורי! ברור שלא! אתה יודע שאני אוהבת אותך." אמרתי לו.

"אל תעשי את זה פעם הבאה... ותמסרי לדאגי ד"ש." אמר לי.

"דאגי, יש לך ד"ש מליאור." אמרתי לדאגי.

"מסרי לו בחזרה." אמר לי דאגי.

"בחזרה." אמרתי לליאור.

"רגע! איך אתה מכיר אותו?" שאלתי אותו.

"ממ.. סתם, אמא סיפרה לי וניחשתי שזה הוא." אמר.

"טוב..." אמרתי בספק.

"נווו... ליאור! אתה בא?" שמעתי קול של ילדה מעבר לקו.

"מה? ליאור מי זאת?" שאלתי אותו.

"אני לא יכול לדבר עכשיו צליל, נדבר כבר, ביי! אוהב אותך.*" אמר וניתק.

"הוא ניתק לי בפרצוף!" הייתי בשוק.

"לא נורא." אמר דאגי וחיבק אותי.

"למה חזרת כל כך מוקדם?" שאלתי אותו.

"כי סיימנו לעשות חזרות." אמר.

"כל כך מהר?" שאלתי אותו.

"כן." אמר.

"מחר אבל אני אצטרך להיות בחזרות כל היום. כי זה יהיה יום לפני ההופעה." אמר.

"אוו..." מלמלתי.

"אני אחזור אבל בערב, ואז נהיה ביחד... ואז ביום של ההופעה נהיה ביחד כל היום." אמר.

"טוב." אמרתי לו.

"מצאת בסוף את סקוויד?" שאל.

"כן, הוא במטבח, אוכל." אמרתי לו.

"הוא אוכל?" שאל דאגי.

"שותה חלב." אמרתי.

"אוה..." מלמל.

"איך את מרגישה? יותר טוב?" שאל.

"כן, הכאב ראש עבר מעט." אמרתי לו.

"אני שמח." אמר לי ונשק למצחי.

"ואיך אתה? כואב לך?" שאלתי.

"לא, כבר לא, רק יש סימנים, אבל זה יעבור, וחוץ מזה, ג'יוו אמרה- תמיד אפשר לשים על זה קצת איפור." אמר לי.

"היי, מה זה?" שאלתי והצבעתי על פתק שבצבץ מכיס מכנסיו.

"זה?- כלום." אמר לי.

"נוו, באמת, מה זה?" שאלתי אותו.

"באמת שזה סתם." אמר לי וחיבק אותי.

"טוב." עניתי לו.

כעבור יומיים:

"אתה מתרגש?" שאלתי אותו.

"קצת, את יודעת, בכל זאת, זאת חברה ממש גדולה ויהיו שם הרבה אנשים חשובים." אמר.

"אתה תצליח." אמרתי לו וקשרתי לו את העניבה.

"אני מקווה." אמר לי.

"יהיה טוב." אמרתי לו.

"איך את יכולה להיות כל כך אופטימית?" שאל אותי.

"לא יודעת, זה בא לי טבעי. עכשיו תעמוד ישר." אמרתי לו והוא ציית לי עומד ישר.

סידרתי את החליפה שלו.

"איך אני נראה?" שאל והסתכל עליי.

"מושלם." אמרתי לו.

"מי שמדברת." אמר וחיבק אותי, ואני- אני רק הסמקתי.

"למה את תמיד מסמיקה?" שאל אותי.

"אני לא יודעת, זה בא לי טבעי." אמרתי לו.

"את חמודה כשאת מסמיקה." אמר לי.

חייכתי חיוך קטן.

"עכשיו, תמונה!" שמענו מישהו אומר ומיד לאחר מכן היה פלאש חזק.

"נראה לי התעוורתי." דאגי מלמל והתנתקנו.

"אתה לא יכול להתעוור! אנחנו צריכים את הבאסיסט שלנו!" אמר טום בצווחה.

"אהה... אז זה מה שאני בשבילך? רק באסיסט? רק שתדע נעלבתי ממך, חשבתי שאתה אוהב אותי, ועוד אחרי מה שהיה בינינו." אמר דאגי בדרמתיות.

"אוו לא! דאגי אהובי, אני מצטער! אנא סלח לי! לא התכוונתי! אני אוהב אותך!" אמר טום באותו טון ושם את ידו על פיו של דאגי ועשה כאילו הם מתנשקים.

זה היה מצחיק לראות איך טום נמרח על דאגי ודאגי זורם איתו.

"ג'יוו, אני חושבת שהם לא צריכים אותנו יותר." אמרתי לה.

"כן, מי צריך אותם, ולחשוב שהייתם ביחד מאחורי הגב שלנו! איך יכולתם? ככה? ככה הלכתם ובגדתם בנו? נצלנים!" אמר ג'יוו.

"בואי נלך מפה, שלא נפריע להם." אמרתי לה וניסיתי שלא להתפקע מצחוק.

"בואי." אמרה ויצאנו מהבית.

דאגי:

טום ואני המשכנו "להתנשק" לנו.

שמענו טריקת דלת.

"הן באמת הלכו." אמר טום בשוק.

"טוב, תראה כנראה הן הרגישו במשיכה העזה שלך אליי, וחשבו שאנחנו באמת מאוהבים בסתר." אמרתי.

"אם כבר, אז המשיכה שלך אליי." אמר.

"מה פתאום? אני יותר חתיך ממך, והורס, וחמוד, ומצחיק, ותמיד הבנות מעדיפות אותי על פנייך." אמרתי.

"אולי כדאי שנלך אחריהן?" שאל טום.

"אבל תודה, אני יותר מושלם ממך." אמרתי לו.

"אני מודה, אני מודה." אמר.

"טוב, בוא נלך אחריהן." אמרתי לו ויצאנו מהדירה מחפשים את הבנות.

"איפה הן?" של טום.

"אני לא רואה אותן בסביבה." אמרתי לו.

"בוא נלך לשם." אמר טום ורצנו אל הרחוב.

ראינו אתן הולכות זו לצד זו כשהן רחוקות מאיתנו.

"צליל!"

"ג'יוו!" צעקנו אני וטום ביחד ורצנו אחריהן.

צליל:

אני וג'יוו יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת משם.

"צליל!" "ג'יוו!" שמענו צעקות מאחורינו.

הסתובבנו וראינו את דאגי וטום רצים לעברנו.

"אני בחיים לא אבגוד בך! ובטח שלא איתו! אל תעזבי אותי!" אמר לי דאגי כשנעצר מולי תופס בי חזק ולא מרפה.

"היי!" אמר טום.

ג'יוו המשיכה ללכת כשראתה שהוא לא מתייחס אליה.

"לא ג'יוו! אל תלכי! אני אוהב אותך! לא את המפלץ הזה! בחיים שלי לא בגדתי בך איתו! ואני גם לא אבגוד בך!" אמר טום תופס אותה ומנשק אותה.

"מה חשבת לעצמך כשהלכת ככה?" שאל אותי דאגי.

"לא יודעת, זה נראה כאילו הפרענו לכם." אמרתי לו.

"את אף פעם לא מפריעה לי." אמר לי ונשק לי נשיקה ארוכה.

שמענו צפירה של מכונית.

"היי! ציפורי אהבה שכמותכם! אתם מוכנים לבוא כבר?! עוד רבע שעה אנחנו צריכים להיות באולם." שמענו את קולו של דני.

"שתוק." אמר דאגי והוציא לו לשון.

"אם תוציא לי לשון עוד פעם אחת, אני אחתוך לך אותה, ואז לא תוכל לנשק נורמאלי את חברה שלך." אמר לו דני באיום.

דאגי החזיר את הלשון שלו פנימה סוגר את פיו.

שלחתי לדני מבט מאיים.

"סליחה." מלמל.

"טוב, תיסעו, אנחנו כבר נבוא." אמר דאגי.

"אנחנו נגיע במכונית שלי." הוסיף.

"אוקיי, נתראה שם, אנחנו נחכה לכם בכניסה." אמר ונסע משם, כשטום וג'יוו איתו באותו.

"הוא לוקח אותם לקחת את המכונית שלהם מהארי." הסביר לי.

"אוה..." מלמלתי.

"אז... איפה היינו?" שאל דאגי והתקרב אליי.

"בדיוק עמדנו ללכת למכונית שלך." אמרתי לו.

"אני חושב שהיינו במקום שונה לגמרי." אמר דאגי.

"אז תשאיר את החשיבה הזאת לאח"כ." אמרתי לו.

"טוב." אמר והלכנו למכוניתו.

"בואי, כדאי שנצא, כדי שדני לא יהרוג אותי." אמר דאגי ונכנסנו למכונית שלו.

"את לא בורחת לי הערב, נכון?" שאל אותי.

"למה שאני אברח לך?" שאלתי אותו.

"לא יודע, תראי אותך, תראי אותך, רוב הסיכויים שייקחו אותך ממני הערב." אמר.

"אל תדאג, אני לא אעזוב אותך." אמרתי לו.

"את יודעת, את נראית כמו נסיכה ככה." אמר לי.

"תודה." מלמלתי.

"עכשיו רק צריך למצוא את האביר על הסוס הלבן." אמר דאגי.

"למה סוס? מה אנחנו בתקופת ימי הביניים? אני מעדיפה יותר מישהו עם כלי רכב נורמאלי." אמרתי לו.

"אוו... ומצאת אותו?" שאל דאגי.

"לא עדיין לא." אמרתי לו.

"מממ..." מלמל והתניע את המכונית, מתחיל לנסוע.

"מצאתי נסיך במקום זה." אמרתי לו.

מיד עלה על פניו חיוך.

"כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" שאל אותי.

חייכתי אליו חיוך קטן.

"אני אוהב את החיוכים שלך." אמר לי.

"תודה..." מלמלתי.

הגענו תוך כמה דקות לאולם בו התקיים האירוע.

"הגענו." אמר דאגי.

"אתה מוכן?" שאלתי אותו וסידרתי את העניבה שלו שזזה ממקומה.

"כן." ענה לי ונשק לי נשיקה בפה.

שמענו מישהו דופק על חלון המכונית.

ראינו את דני עם מבט כעוס.

"מה?" שאל דאגי ופתח את החלון.

"אתם מוכנים כבר לצאת? אנחנו עוד צריכים לכוון את הגיטרות והכל." אמר.

"כן, כן... אנחנו כבר באים." אמר לו דאגי ודני עמד שם.

"אתה מוכן ללכת? אני כבר בא." אמר לו דאגי במבט נוזף כשראה שדני נועץ בנו מבטים.

הוא הלך משם.

"טוב, כדאי שנלך, אתה צריך להתכונן." אמרתי לו.

"אוף עם הדני הזה! תמיד הורס לי!" שמעתי אותו מלמל.

"טוב, בואי כדאי שנצא, לפני שיגיעו כל הצלמים והכתבים." אמר דאגי ויצאנו מהמכונית.

"תודה שהועלתם בטובכם לבוא." שמענו את דני.

"בד"כ הוא לא ממש נלהב מאירועים כאלו, מה הוא לחוץ כל כך?" שאל דאגי את טום.

"אין לנו מושג." אמר טום.

"נראה לי שלי יש." אמר הארי והצביע על דני שבדיוק עמד ודיבר עם בחורה בערך בגילנו, עם שיער שחור מתולתל ארוך, זה מה שראינו כי הייתה עם גבה אלינו.

"אויי... דני, דני, דני..." מלמלנו ונכנסנו לאולם.

בירכנו במזל טוב את הבעלים של החברה והלכנו אל עבר השולחן שנתנו ללהקה.

"אתן, תישארו פה, אנחנו, נכוון את הכלים." אמר טום והלך עם דאגי לכיוון הגיטרות.

ראיתי את דני מתקדם לעברם והם התחילו לכוון את הגיטרות.

"מה איתך ועם דאגי?" שאלה ג'יוו.

"חיים..." אמרתי.

"יש לי שאלה אלייך." אמר.

"שפכי." אמרתי לה.

"זוכרת, ביום ההוא, כשהיינו באולפן, כשרק הכרנו אותך, אמרתי לך שאת ודאגי צריכים להיות ביחד?" שאלה אותי.

"כן, נוו..." אמרתי לה מחכה להמשך.

"אני עדיין מחכה שתגידי לי שצדקתי, כי את אמרת שזה לא יכול לקרות." אמרה לי.

"נכון, אני מצטערת- ג'יוו צדקת. תודה לך." אמרתי לה בחיוך.

"היי! צליל!" שמעתי קריאה ברמקולים.

הסתובבתי אל עבר הבנים וראיתי את דאגי אוחז ברמקול.

"שומעים אותי?" שאל אותי.

"כן." אמרתי לו והרמתי את ידי לסמן לו לחיוב.

"אנחנו ננגן עכשיו שיר לחימום, הוא מוקדש לכן- הבנות." טום אמר.

"היי! אני הייתי אמור להגיד את זה!" מחה דאגי.

"תתמודד." אמר לו טום והם התחילו לנגן.

הם שרו שיר רגוע ויפה, לא שלהם.

"טוב, אני רואה שהכל מסודר כבר." אמרה ג'יוו כשהבנים התיישבו לידינו.

"כן." אמר טום ומזג לעצמו מים.

"אני גאה בך!" אמרה לו ג'יוו וחטפה מידו את כוס המים.

"היי! אני התכוונתי לשתות מזה!" אמר.

"אוי... לא נורא, תמזוג לעצמך מחדש." אמרה לו ושתתה.

"את רעה." אמר לה.

"אני יודעת, אני יודעת." אמרה לו.

"בוא, אני אמזוג לך לשתות." אמר לו הארי בטון אימהי ומזג לו לשתות.

"תודה אמא." אמר לו טום  והארי עשה פרצוף זועף.

הוא לקח מידיו של הארי את הכוס ושתה.

"דני?" שמענו קול חלש מאחורינו, זאת הייתה הבחורה שהוא דיבר איתה בהתחלה, היא נראתה לי מאוד מוכרת.

"אנחנו יכולים לדבר?" שאלה אותו כשהסתכל עליה.

"בטח." אמר וקם הולך אחריה.

"מי זאת?" שאל הארי.

"אין לנו מושג." אמרנו לו והסתכלנו עליהם הולכים משם.

"צריך לברר." אמר והרהר לעצמו.

"צליל!" שמענו צעקה.

"מה?" שאלתי את עצמי והסתובבתי.

זה היה הבחור ההוא, מהמקרה שהיה לי ליד המועדון, זה שעזר לי.

לא ממש זכרתי את שמו כי לא התראיתי איתו מאז.

"מי זה?" שאל טום.

"זה לא ההוא מהמועדון?" שא דאגי.

"כן זה הוא... אין לי מושג איך קוראים לו." אמרתי.

"בריאן נראה לי..." מלמל דאגי.

"אה! ריאן." אמרתי כנזכרת.

"מה הוא עושה פה?" שאל דאגי.

"אני לא יודעת." אמרתי לו.

"צליל! מה קורה?" שאל כשעמד לידי.

"בסדר?" שאלתי אותו.

"את לא זוכרת אותי?" שאל.

"לא, ממש.. כי בקושי דיברנו, ואח"כ לא יצא לנו להיפגש." אמרתי לו.

"נכון..." מלמל.

"מה את עושה פה?" שאל.

"באתי לפה עם דאגי- החבר שלי." אמרתי לו.

"ואתה?" שאל אותו דאגי.

"אני? אהמ... ממ... החברה של ההורים שלי." אמר.

"אוה..." מלמל דאגי.

"כן." אמר.

"אז אתם הלהקה, נכון?" שאל אותם.

"משהו כזה." אמר טום.

"למה?" שאל ריאן.

"הגיטריסט השני שלנו ברח לנו." אמר טום.

"כדאי שתמצאו אותו מהר, עוד מעט אנחנו מתחילים באירוע." אמר ריאן.

"אז, נדבר כבר? אני פשוט חייב ללכת." אמר ריאן ונשק לידי.

"ממ.. בסדר." אמרתי ושמתי לב שדאגי מתחיל להיות חסר סבלנות.

"להתראות." אמר ריאן והלך משם.

"מה קורה לך?" שאלתי את דאגי שהיה בהבעה חמוצה.

"כלום." אמר.

"מה שתגיד." אמרתי לו.

"טוב, אנחנו צריכים לעלות לבמה לא?" שאל דני שהופיע מאחורינו.

"כן, ואח"כ אתה חייב לנו הסברים." אמר טום והוא, דאגי והארי קמו הולכים עם דני לבמה.

הם התחילו לנגן כמה שירים ואז היו כמה נאומים ואז עוד פעם הם ניגנו ועוד פעם דיבורים.

עכשיו הם כבר ירדו מהבמה, עלתה להקה אחרת, לא ממש מוכרת.

הם אמרו כמה דברים על החברה.

בינתיים הבנים התיישבו לידינו.

"הם שרים דווקא לא רע." אמר הארי.

"צודק." הסכימו איתו דני וטום.

דאגי עדיין היה עם הבעה חמוצה על פניו.

"מה קורה לך?" שאלתי אותו.

"לא קורה לי כלום." אמר.

"אז למה ההבעה החמוצה?" שאלתי אותו.

"כלום, צליל, פשוט עזבי אותי." אמר.

"טוב." אמרתי לו ושתקתי.

"אז... דני מי זאת הבחורה ההיא?" שאל הארי את דני וכולנו חיכינו לתשובתו.

"זאת... ממ..." התחיל לגמגם.

"אנחנו יוצאים כבר כמה זמן." אמר.

"איך לא ידענו?" שאל טום.

"שמרנו על פרופיל נמוך." אמר דני.

"איך קוראים לה?" שאלתי אותו.

"אדוה." ענה לי.

"היא גם מישראל." אמר למראה פנינו המבולבלים.

"היא נולדה בישראל, ואז לפני כמה חודשים המשפחה שלה עברה להתגורר פה בלונדון." הסביר.

"אוה..." מלמלנו.

"כמה זמן אתם יוצאים?"

"איך הכרתם?"

"אתה אוהב אותה?"

"בת כמה היא?"

"מתי תכיר לנו אותה?" שאלנו בבת אחת.

"אנחנו יוצאים כבר חודש וחצי, הכנו באיזו חנות מוזיקה, היא בדיוק קנתה דיסק שלנו. אני מאוד מחבב אותה, היא בגילנו. תכננתי להכיר לכם אותה מחר." אמר עונה על שאלותינו.

"צליל? את בסדר?" שאלה אותי ג'יוו.

"מה? כן, כן." עניתי לה.

הציק לי שהיא נראית לי ממש מוכרת.

השיר שהלהקה ההיא שרה, הסתיים והם ניגנו עכשיו שיר יותר רגוע.

ראיתי הרבה זוגות הולכים אל עבר הרחה ורוקדים ביחד.

"את רוצה לרקוד איתי?" שמעתי מישהו לוחש לי באוזן, זה היה דאגי.

"כן." מלמלתי וקמנו מחזיקים ידיים והולכים לרחבת הריקודים.

"אני מצטער." לחש לי באוזן כשהיינו צמודים.

"אין לך על מה." אמרתי לו.

"יש לי, אני סתם חושש." אמר.

"אין לך ממה לחשוש." אמרתי לו.

"אני יודע." אמר לי והסתכל בעיני.

"אני אוהבת אותך." אמרתי לו והוא כתגובה נשק לי.

בסוף השיר חזרנו לשולחן וראינו את כולם יושבים ומדברים.

"על מה אתם מדברים?" שאל דאגי.

"סתם, אנחנו מחכים לדני, הוא הלך להביא את החברה החדשה שלו." אמר הארי.

"שמתם לב שלכולכם יש בנות זוג, ורק לי אין?" שאל הארי במירמור.

"אז כדאי שתתחיל להתנהג כמו בנאדם אם אתה רוצה בת זוג." אמר לו טום.

"אבל אני  בנאדם." אמר הארי.

"אתה תמיד יכול להירשם לאתר הכרויות." אמר לו דאגי.

"אבל אני אפגוש שם פדופילים." אמר הארי.

"אז תלך תסתובב פה וחפש לעצמך מישהי נחמדה." אמר לו טום והארי הלך משם.

"רגע! רק אחרי שאני אכיר את החברה של דני." אמר והתיישב חזרה.

"שלום לכולם." אמר דני בשמחה וחזר מחובק עם אדוה- החברה שלו.

"שלום לזוג החדש, מה שלומכם?" שאל טום.

"שלום- שלום, שלומנו בסדר." אמר דני והוא התיישב כשאדוה עליו.

"תכירו כולם, זאת אדוה." אמר והציג אותה.

"נעים להכיר." אמרנו לה.

"אנחנו- ג'יוו, צליל, טו..." התחילה ג'יוו להגיד.

"טום, הארי, ודאגי." השלימה אותה אדווה.

"אני מכירה אתכם." היא הוסיפה.

"איזה נחמדה, סופסוף הבאת מישהי נורמאלית." אמר הארי ודני הסמיק קצת.

"אז, מאיפה את מישראל?" שאלתי אותה.

"אריאל." אמרה.

"הא?" שאלתי אותה.

"איזשהו חור במרכז הארץ." אמרה.

"הו." אמרתי לה.

"את?" שאלה אותי.

"אני באתי מקצרין." אמרתי לה.

"נחמד להכיר פה עוד מישהי מישראל." אמרתי לה.

"כן, סופסוף." אמרה לי.

"את יודעת, את מוכרת לי." אמרה לי.

"וואלה?" שאלתי אותה.

"כן, או שאני סתם מדמיינת, פשוט הייתה לי חברה בשם צליל." אמרה.

"וואלה?" שאלתי אותה.

"אהא." ענתה לי.

"נחמד, תאמת שגם את מוכרת לי." אמרתי לה.

"אולי זה פשוט סתם מוזר." אמר דני.

"אז... איך עם דני? הוא מתנהג בסדר?" שאל טום.

"כן... אני חושבת." אמרה.

"אל תתייחסי אליו, יש לו שאלות מוזרות." אמר הארי וטום זרק עליו זית.

"הם בכללי מוזרים." אמר דאגי והצביע על הארי וטום שהוציאו אחד לשני לשון.

"אתם מנגנים ממש יפה." אמרה.

"תודה." אמר דאגי.

"אז, איך את ודני נפגשתם בכלל?" שאלתי.

"ממ.. הלכתי לאיזו חנות מוזיקה, כי רציתי את הדיסק שלכם, אני אוהבת את השירים שלכם, ו... ממ... בטעות נתקלנו זה בזו." אמרה.

"שחכת להזכיר שכמעט התעלפת שם." אמר דני.

* יש לציין, השיחה של ליאור וצליל הייתה בעברית.

"מה צליל, מה קרה?" שאל דאגי בלחץ ורץ לעברי.

"תסתכל איזה פשושי!" אמרתי לו והתכופפתי אל עבר גור החתולים שהיה שם.

"צליל, תיזהרי שלא ינשך אותך, את לא יודעת אם הוא חולה או משהו כזה." אמר דאגי.

"טוב בסדר." אמרתי לו.

"אווו... תראה אותו." אמרתי לו כשהחתלתול הקטן התחכך ברגלי.

"הוא חמוד." אמר דאגי.

"איזה יפה הוא." אמרתי לו.

"הוא חביב. צליל בואי תיכנסי כי קר, ולא בא בחשבון שתתקררי." אמר לי דאגי.

"ותביאי איתך את החתול הזה." הוסיף ותפסתי בחתול.

הוא התכרבל בידיים שלי ונכנסתי לביתו של דאגי סוגרת את הדלת אחריי.

"הוא ממש חמוד." אמרתי מוקסמת מהחתול הקטן.

החתול היה בעל פרווה אפורה, אני לא יודעת אם כהה או בהירה כי הוא היה ברחוב, אז אולי הוא מלוכלך.

היו לו עיניים כחולות בהירות.

הוא פלט פיהוק קטנטן.

"איזה חמוד." אמר דאגי שכנראה גם נפל בקסמיו של החתול המתוק.

"צריך לקחת אותו לווטרינר." אמרתי לדאגי.

"למה?" שאל.

"כי הוא צריך טיפול, לך תדע כמה זמן הוא היה בחוץ בקור הזה." אמרתי לו.

"נכון." אמר.

"את רוצה ללכת עכשיו?" שאל.

"עכשיו?" שאלתי.

"כן, רק צהריים, המרפאה של החיות עדיין פתוחה." אמר דאגי.

"ממ... בסדר." אמרתי לו.

"יופי, בואי." אמר דאגי.

"אני רק אקח את המעיל שלי." אמרתי לו.

"בינתיים תביאי לי את החתול." אמר והעברתי את החתול לידיו של דאגי.

לקחתי את המעיל שלי ויצאנו מביתו של דאגי אל עבר המכונית.

"תחזיקי אותו." אמר לי ונתן לי את החתול.

"טוב." מלמלתי ונסענו למרפאת החיות.

"את ד"ר ריק, בבקשה." אמר דאגי למזכירה כשהגענו למרפאה.

"שוב? טוב אין בעיה." אמרה וקמה לקרוא לרפא.

"מה זאת אומרת שוב?" שאלתי אותו.

"אה..." התחיל לדאגי לומר ואז התקרב אלינו אדם מבוגר בחלוק לבד.

"דאגי, דאגי, דאגי... מה הבאת לי עכשיו? עכביש?" שאל אותו האיש, כנראה הווטרינר.

"לא, הבאתי הפעם חתול." אמר.

"חתול? זה השלישי שלך לא?" שאל הווטרינר.

"כן, הוא עמד בכניסה לבית שלי, בקור הזה ולא יכולנו שלא לקחת אותו." אמר דאגי.

"יכולנו?" שאל האיש.

"היא איתי." אמר דאגי והחזיק בידי.

"אה, כן... החברה שלך, צליל נכון?" שאל אותי.

"כן." מלמלתי.

"אני זאק." אמר לי ולחץ את ידי.

"נעים להכיר." אמרתי לו.

"טוב, איפה החתול?" שאל והראיתי לו את החתול שהיה בידי.

"הוא ממש קטן." אמר זאק ולקח אותו.

"אני אבדוק מה מצבו ואחזור אליכם." אמר ונכנס לאחד החדרים שם.

"בואי נשב." אמר דאגי והתיישבנו בחדר על הכיסאות שהיו שם.

"אז אני מבינה שהוא מכיר אותך." אמרתי.

"כמו רוב העיר." אמר דאגי.

"וגם בגלל שהוא מטפל בחיות שלי." אמר דאגי.

"הוו..." אמרתי.

"טוב, החתול הזה בריא לחלוטין, אבל, הוא מאוד קטן. אני משער שהוא נולד לפני חודש חודשיים. צריך לטפל בו טוב, ובינתיים הוא אוכל רק חלב, אז אין טעם לתת לו לאכול אוכל לחתולים, אני לא אסביר לך שוב איך לטפל בו כי אני משער שאתה כבר יודע איך." אמר זאק ונתן לדאגי את החתול.

"תודה רבה." אמרתי לו.

"אין בעד מה, וגם עשיתי לו את החיסונים שצריך והכל בסדר." אמר והלך משם.

"מממ... מה עושים עכשיו?" שאל דאגי.

"הולכים אליי, או אלייך הביתה?" שאלתי אותו.

"נכון.. לאן בא לך?" שאל דאגי.

"אולי תבוא אליי?" שאלתי אותו.

"ממ... אין בעיה." אמר והלכנו למכונית שלו.

"תראה אותו, הוא נרדם." אמרתי לדאגי.

"הוא חמוד." אמר דאגי.

"איך נקרא לו?" שאלתי אותו.

"מממ.... לא יודע." אמר.

"ממ..." מלמלתי וחשבתי.

"אולי ארתור?" שאל דאגי.

"אבל הוא לא דוב נמלים, הוא חתול." אמרתי.

"נכון." אמר.

"איזה סדרה מצוירת אתה הכי אוהב?" שאלתי אותו.

"מממ... אני אוהב הרבה סדרות מצוירות." אמר.

"תזרוק שם של אחת, הראשונה שעולה לך לראש." אמרתי לו.

"בובספוג." אמר בחיוך דבילי.

"בובספוג?" שאלתי אותו.

"מה? זה דני הדביק אותי!" אמר.

"טוב...." מלמלתי.

"למה?" שאל.

"אולי נקרא לחתול... מממ סקווידוויד?" שאלתי אותו.

"אולי סקוויד בקיצור?" שאל דאגי.

"הולך." אמרתי לו.

"אז מהיום, קוראים לחתול המסכן הזה סקוויד, על שם הדמות המכוערת והמרירה ביותר בהיסטוריה- סקווידוויד." אמר דאגי ברשמיות.

"הוא כזה חמוד." אמרתי לאחר כמה דקות.

"מה קרה?" שאל דאגי ונכנסנו למכונית שלו.

"הוא ישן." אמרתי לו.

"תראי לי." אמר דאגי.

הבטנו ביחד בחתול הקטן שישן לי בידיים.

"אוו..." מלמלתי.

"זה כולה חתול ואני חושב שאני מתחיל לקנא בו." מלמל דאגי.

"למה לקנא בו?" שאלתי.

"כי הוא חמוד, מתוק וכרגע את מחבקת אותו ולא אותי." אמר.

"אויש! תפסיק לקנא, הוא חתול!" אמרתי לו.

"אני יודע. ובגלל זה אני מרגיש מטומטם." אמר.

"אז אל! אתה לא מטומטם." אמרתי לו.

"טוב, הגענו." אמר דאגי.

"אוקיי." אמרתי לו ויצאנו מהמכונית הולכים בשביל הגישה של הבית.

נעצרתי בחדות.

"מה קרה?" שאל.

הסתכלתי קדימה במבט מפוחד והתחלתי לרעוד.

"זה הוא?" שאל דאגי שהתקרב אליי וחיבק אותי.

הנהנתי לחיוב, לא יכולתי להוציא הגה מפי.

"אני אראה לו מה זה!" אמר דאגי והתקדם לעברו.

תפסתי בידו בחדות.

"אל תתרחק." אמרתי לו בקול חלש.

הוא רק התקדם לעברי וחיבק אותי.

הוא עמד כשגבו אלינו, ומכיוון שהיינו רחוקים ממנו לא שמע אותנו.

אני ודאגי התקדמנו אל עבר הבית, כשכל הדרך לא הפסקתי לרעוד.

"אחמ..." כחכך דאגי בגרונו כשהיינו מאחוריו.

"או, חיכיתי לך צליל." אמר כשהסתובב.

"אתה מוכן לזוז בבקשה? אתה מפריע לנו להיכנס לבית." אמר דאגי בכעס.

"אני מצטער שאני מפריע לך, אם אתה רוצה אתה יכול ללכת." אמר לו בלעג.

"אני לא אלך מכאן, אתה זה שתלך." אמר דאגי.

"צליל... מה קרה את שותקת בלעת את הלשון?" אמר לי רון והתקרב אליי.

"שלא תעז להתקרב אליה." אמר דאגי .

"ומי אתה שתגיד לי מה לעשות?" שאל אותו.

"החבר שלה, נעים להכיר, או שבעצם לא ממש נעים." אמר דאגי.

"אתה מוזמן לעוף מפה אם לא נעים לך." אמר.

"רון, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.

"באתי לראות אותך, התגעגעתי." אמר וליטף את פניי.

"אל תיגע בי." אמרתי לו מעיפה את ידו מפניי.

"מה קרה? עכשיו כשהחבר הקטן שלך פה, את לא רוצה בזה?" שאל רון ותפס את ידי בחוזקה.

"את מכאיב לי! ובחיים לא רציתי את זה! אתה הכרחת אותי." אמרתי לו, מנסה לעצור את הדמעות שאיימו לפרוץ.

"תעזוב אותה!" אמר דאגי בתקיפות והעיף את רון על הרצפה בחבטה.

"אל תתערב!" אמר לו רון שקם מהרצפה ודחף אותו.

"אתה לא תיגע בה!" אמר דאגי והביא לו אגרוף.

"אני לא בדיוק שואל אותך." אמר לו רון ונתן לא אגרוף בבטן כתגובה.

"דאגי!" קראתי בבהלה כשנפל על הרצפה.

"אני בסדר." מלמל וקם.

"תיכנסי לבית, אני אטפל בו." אמר דאגי והתנפל על רון.

פתחתי את הדלת של הבית מניחה את סקוויד על הרצפה והוא רץ אל עבר הסלון מתיישב על השטיח ונרדם.

אחזתי בטלפון בידי וחייגתי בידיים רועדות לדני.

"הלו?" ענה לי בקול מוזר.

"דני?" שאלתי בקול רועד.

"האחד והיחיד." ענה.

"דני, תקשיב זאת צליל. דאגי פה וקרה משהו ואתה חייב לבוא!" אמרתי לו מהר.

"מה צליל? אני לא מבין מה קרה?" שאל.

"דאגי הולך פה מכות עם איזה מישהו, וזה לא הולך להיגמר בטוב." אמרתי לו.

"מה? אני כבר בא! להביא משהו? מקלות גולף? אלות בייסבול? כדור-סל?" שאל.

" לא יודעת, תביא איתך את טום והארי,נראה לי שנצטרך תגבורת." אמרתי לו ושמעתי את דאגי נאנק מכאב.

"ותבואו מהר!" אמרתי לו וניתקתי.

ראיתי את דאגי רוכן מעל רון ומטיח בו אגרופים.

"צליל! תכנסי לבית! עכשיו!" הוא אמר לי.

"אני לא משאירה אותך איתו! אני מכירה אותו! תזהר." אמרתי לו כשרון העיף אותו על הרצפה בועט בצלעותיו.

הוא התקפל מכאבים.

הם המשיכו ככה, כבר כמה דקות, ואני לא יכולתי לזוז ממקומי, רציתי להיכנס בניהם, ולעצור את הריב הזה, אבל לא יכולתי לזוז.

המצב היה כזה:

דאגי דימם מהאף ומהשפה, השפה התנפחה לו, היה לו פנס דיי גדול בעין, הוא היה שרוט בכל הגוף, כאב לי שהוא סובל ככה בגללי.

לעומת זאת, רון היה חבול  גם, עם פנס, דימום מהשפה ומהאף ומלא שריטות וחבלות.

אבל לא היה לי אכפת רציתי שימות.

"צליל!" שמעתי קריאה.

דאגי ורון הפסיקו לריב לשנייה והסתכלו אל עבר הכניסה לבית.

דני עמד שם עם טום, הארי וג'יוו, ובידם מקלות גולף אלות בייסבול וכדור-סל אחד. הוא באמת הביא את זה?

"באנו הכי מהר שיכלנו." אמרה ג'יוו וחיבקה אותי.

"מה קורה כאן?" שאל הארי.

"לא ראיתי את דאגי הולך מכות ככה מאז שאיזה אידיוט אחד לקח לו את הכוס שתייה שלו בבר אחד שהיינו בו." אמר דני.

"אולי במקום לעמוד ככה כמו שלושה סתומים תעזור לו?" צעקה עליהם ג'יוו.

אני לא הגבתי בכלל.

הדמעות פרצו החוצה וזלגו על לחיי.

פחדתי שהוא יעשה משהו, פחדתי שהוא ייפגע בו, פחדתי שאני אאבד אותו.

"הכל יהיה בסדר." אמרה לי ג'יוו וחיבקה אותי, מכולם, כל אלה שהכרתי פה בלונדון, רק היא ודאגי יודעים את הסיפור עם רון.

"אני מפחדת שהוא ייפגע בו." אמרתי לה.

"היי, תירגעי! זה דאגי! הוא שורד בכל מצב!" אמרה לי מנסה לעודד.

"זה לא עוזר לי! אמרתי לך שהוא ייפגע בו בסוף." אמרתי לה.

"דיי, צליל, תירגעי, הבנים פה, הם לא ייתנו לו לפגוע בדאגי." אמרה.

"כן, אבל אני לא מאמינה שרק בגללי הוא סובל ככה, אני מביאה לו מזל רע." אמרתי לה.

"שום מזל רע! את תראי, דאגי יגבור על הרון הזה והכל יהיה בסדר." אמרה לי.

הסתכלתי על הבנים שהחזיקו את דאגי שהתפרע בידיים שלהם ועל רון ששכב על הרצפה.

"תנו לי להרביץ לו עוד קצת!" אמר דאגי נאבק בהם.

"דאג! תירגע! דיי כבר! אתה תהרוג אותו." אמר לו הארי.

"לא אכפת לי! שימות! הוא צריך למות!" אמר דאגי.

"דאגי! דיי! בבקשה!" אמרתי לו רצה אליו מחבקת אותו.

"למה את מגנה עליו?" שאל אותי דאגי.

"אני לא מגנה עליו, אני רוצה שיסבול, על הכל! אבל לא ככה דאגי! לא שאתה סובל גם." אמרתי לו מחבקת אותו חזק.

הוא נאנק מכאבים.

"אויש! סליחה." אמרתי לו מפסיקה את החיבוק.

"זה בסדר." אמר.

"בוא דאג, תכנס פנימה, נטפל בך." אמר טום ואני, דאגי, ג'יוו, הארי ודני נכנסנו לבית שלי.

"אה! ואתה-" אמר דני כשיצא בחזרה לכניסת הבית.

"כדאי לך מאוד ללכת מפה ולא לחזור! כי אחר כך אנחנו כבר לא נתערב והפעם זה יהיה בידי המשטרה." אמר הארי.

הוא קם והלך משם כשהוא נאנח מכאבים.

"עכשיו, אתה מכון להסביר לי למה הלכת איתו מכות וכמעט הרגת אותו שם?" שאל טום את דאגי.

"זה הגיע לו." אמר דאגי.

"אבל למה? אתה מוכן להסביר לנו?" שאל הארי.

דאגי הסתכל עליי, הסתכלתי עליו חזרה.

"בגלל צליל." אמר דאגי.

"למה?" שאל אותי דני.

"סיפור ארוך." אמרתי להם.

"את רוצה לספר?" שאל הארי.

"אתם מוכנים להקשיב?" שאלתי.

"ברור." אמרו ושפכתי בפניהם את הסיפור, תוך כדי שטום מטפל בדאגי וחובש אותו.

כשסיימתי לספר להם הם היו בשוק, ואני פשוט פרצתי בבכי.

דאגי רק חיבק אותי, נזהר לא להכאיב לעצמו.

"וואי, חתיכת סיפור מה שהלך כאן." אמר הארי שובר את השתיקה.

"רגע לא הבנתי, לא אמור להיות לו צו הרחקה ממך? הוא בכלל לא אמור להיות בכלא?" שאל טום.

"אמור להיות צו הרחקה, אבל רק כשאנחנו בארץ, כי פה זה כבר גבולות אחרים. וכן, הוא אמור להיות בכלא, אבל כנראה השתחרר או משהו." אמרתי להם.

"וואי, ממש הרס לך את החיים הא?" שאל דני.

"משו כזה." מלמלתי.

"הארי! תפסיק לדגדג אותי!" אמר דני.

"מי נוגע בך בכלל?" אמר הארי.

"אתה? אתה יושב לידי ומחליט שכיף לך לדגדג אותי." אמר לו דני.

"אני לא נוגע בך!" אמר הארי.

"אז מי מדגדג אותי?" שאל אותנו דני.

"אל תסתכל עליי, אני בקושי זז." אמר דאגי.

"אני לא אדגדג אותך! בשביל זה יש לי את טום." אמרה ג'יוו.

"אני לא אוהב לדגדג אנשים." אמר טום.

"אני רחוקה ממך." אמרתי לו.

"אז מה מדגדג אותי?" שאל דני והסתובב.

"מה זה?!" שאל באימה וקפץ מהספה.

"מה קרה?" שאל הארי.

"זה! הכדור פרווה הזה עם הרגליים! איך קוראים לזה! נו... אני יודע, שחכתי... אה! חתול!" אמר דני ואנחנו התפקענו מצחוק, טוב, חוץ מדאגי שכאב לו מידי.

"מה זה? תראה איזה חמוד הוא." אמרה ג'יוו.

"יאא! ממתי יש לך חתול?" שאלה.

"מהיום." אמרתי.

"הוא כזה חמוד." אמר טום וחטף אותו מידיה של ג'יוו מחבק אותו.

"היי!" אמרה ג'יוו.

"אל תדאגי, אני עדיין אוהב אותך." אמר.

"לא דיברתי על זה! דיברתי על זה שתחזיר לי את הפשוש הקטן עכשיו." אמרה וחטפה אותו מידיו של טום.

"לך לחתול הפגום שלך." אמרה ג'יוו.

"אבל זה יותר חמוד." אמר טום.

"אבל הוא שייך לנו." אמרתי להם ולקחתי אותו בעדינות מידיה של ג'יוואנה מחבקת אותו.

"מי זה 'לנו'?" שאל דני.

"לנו." אמר דאגי ושם יד על כתפי.

"איך קוראים לו?" שאל הארי.

"סקוויד." אמר דאגי.

"מה? איזה מסכן!" אמר דני.

"הוא לא! תראה איזה חמוד הוא." אמר הארי והתקרב אל הגור.

"אני היחיד שחושב שהגור הזה פשוט מוזר?" שאל דני.

"כן!" ענינו לו פה אחד.

"אוף איתכם!" אמר בייאוש והתיישב על הספה.

"מאיפה הבאתם אותו?" שאל טום.

"הוא עמד מחוץ לבית שלי ולא הפסיק ליילל, אז צליל הציעה שנכניס אותו פנימה כדי שלא יחלה או משהו." אמר דאגי.

"אווו... איזה מאמי." אמרה ג'יוו.

"לקנא עכשיו או אחר כך?" שאל אותה טום.

"שתוק! אתה עושה לי אותו דבר עם החתול המכוער שלך." אמרה ג'יוו.

"הוא לא מכוער." מחה טום.

"הוא כן." אמר לו הארי.

"שתוק." אמר לו טום ונתן לו כאפה בראש.

"אאוץ'." מלמל הארי.

"טוב, אתם הולכים להתעסק בגור הזה עוד הרבה?" שאל דני.

"מממ... כן, נראה לנו." מלמל דאגי.

שמעתי את דני מלמל משהו מוזר ואז הוא שקע בתוך הספה.

בסופו של דבר, החתול נרדם והנחנו אותו על כרית ועזבנו אותו במנוחה.

"נראה לי השמן הזה נרדם." מלמל טום והצביע על דני.

"השמן הזה שומע אותך!" זעף דני.

"אהה... אתה לא ישן?" שאל טום.

"לא." אמר דני.

"אז יאללה! לקום!" אנחנו צריכים לעשות חזרות! יש לנו הופעה עוד שלושה ימים!" אמר טום וזרק עליו כרית.

"שיט! הופעה! איך אני אופיע ככה?" שאל דאגי והצביע על הסימנים שהיו עליו.

"אל תדאג, זה לא משהו שאיפור לא יכול לכסות." אמרה ג'יוו.

דאגי עשה פרצוף מוזר ושתק.

"מה קרה?" שאלתי אותו.

"כלום." אמר וחייך.

"אתה מוזר." אמר הארי.

"גם אתה." אמר לו דאגי.

"אני לא!" מחה הארי.

"טוב, הולכים לחזרה או לא?" שאל טום.

"כן, כן." אמר דאגי וניסה לקום.

"או שלא." אמרתי לו והושבתי אותו חזרה.

"לא היום, אתה צריך לנוח." אמרתי לו.

"מחר כבר תוכל לעשות חזרה." אמרתי לו.

"טוב." אמר.

"אוקיי, אז מחר יש חזרה. אל תשכחו להגיע." אמר והסתכל על דני והארי.

"מה אתה מסתכל עלינו?" שאל הארי.

"אתה יודע בדיוק למה!" נזף בו טום.

"בסדר." אמר הארי.

"טוב, נראה לי שאנחנו נלך." אמר טום.

"טוב." אמרה ג'יוו.

"נדבר כבר." אמר טום ונשק לי על הלחי.

"מה לי לא מגיעה נשיקה?" שאל דאגי.

"טוב נו..." מלמל טום ונשק לו גם על הלחי.

"יאאא! חלום חיי התגשם בזה הרגע! טום פלטצ'ר נתן לי נשיקה בלחי!" אמר דאגי בקול פאקצי.

"אתה מוזר." אמר הארי.

"גם אני אלך נראה לי." אמר דני וקם.

"אז גם אני אלך, אני לא רוצה להפריע." אמר הארי וקם אחריו.

"תגיד, יש מצב אתה מחזיר אותי הביתה?" שאל הארי את דני.

"לא! תבקש מטום." אמר לו דני.

"מה אתה מפיל אותו עליי? הוא ביקש ממך." אמר טום.

"אתם ממש נחמדים אתם יודעים את זה?" שאל הארי.

"סליחה הארי." התנצל טום.

"וכן, דני ישמח לקחת אותך." אמר ויצא במהירות כשג'יוואנה אחריו.

"היי!" זעף דני.

"טוב נו... אבל בתנאי שאתה בא איתי לקנות שוקולד." אמר דני.

"בשמחה! אבל אתה קונה לי גם" אמר הארי והם יצאו.

"מה זה קונה לך גם? תקנה לעצמך!" שמענו את דני צועק עליו.

"נו... מה אכפת לך... תפנק אותי קצת." אמר הארי.

"לך ממני יחתיכת מוזר." שמענו את דני ואז עוד כמה מלמולים, כנראה שהם התרחקו.

"הם הלכו עכשיו." אמר דאגי.

"כן." אמרתי.

"אז..." מלמל.

"מה?" שאלתי אותו.

"בואי תתקרבי, אני לא נושך." אמר דאגי וקירב אותי אליו.

"אתה בטוח שאתה לא נושך?" שאלתי אותו.

"לא, אני רק מיילל." אמר לי וגיחך.

הוא חיבק אותי.

"לא היית צריך ללכת איתו מכות." אמרתי לו.

"זה הגיע לו." אמר דאגי.

"אבל יכולת להיפגע, ונפגעת." אמרתי לו.

"זה לא משנה." אמר דאגי.

"לי זה משנה." אמרתי לו.

"אבל זה בסדר, אני בסדר." אמר לי.

"הוא יכל לפגוע בך יותר קשה." אמרתי לו.

"אבל הוא לא, נכון? זהו, דיי, עבר ונגמר, הוא לא יתקרב אלייך יותר." אמר דאגי.

"תודה." אמרתי לו.

"על מה?" שאל.

"על הכל." אמרתי לו.

"אני אוהב אותך." אמר לי ונשק לי.

"אני גם אוהבת אותך." אמרתי לו.

"אוח... איזה חתול קנאי." אמר דאגי כשסקוויד קפץ עלי מתחכך בי.

"אתה בטוח שהחתול הוא זה שמקנא?" שאלתי אותו.

"את רומזת משהו?" שאל.

"אני לא רומזת אני אומרת." אמרתי לו.

"אז רק שתדעי לך, שאני לא מקנא, כי אני בשנייה יכול להשיג כל מה שאני רוצה." אמר.

"אהה.. באמת? איך בדיוק?" שאלתי.

"אני פשוט יוצא לרחוב ומבקש." אמר.

"אני רוצה לראות." אמרתי לו.

"תראי." אמר וקם בקושי רב מהספה מתקדם אל עבר הדלת ופותח אותה.

"קצת קר בחוץ." אמר לאחר כמה דקות.

"אתה רוצה לוותר?" שאלתי אותו.

"לא! מה פתאום! אני אראה לך." אמר ויצא לבחוץ.

הוא עמד על הכביש.

למרות שהיה בחוץ קר עדיין היו שם אנשים

"הנה דאגי פוינטר!" שמעתי צווחות ונשענתי על המשקוף.

"שלום לכן בנות." אמר דאגי בקול נחמד.

"אמ... אני צריך עזרה... החברה שלי נטשה אותי לטובת החתול המכוער שלה, ואני צריך מישהי שתחבק אותי כי קר לי ואני עצוב, מישהי מתנדבת?" שאל את קבוצת הבנות.

"ברור! אני מוכנה."

"אני!"

"אתה יכול לסמוך עליי שאני אעזור לך." שמעתי את הבנות צווחות.

"אוקיי... תודה." אמר והן חיבקו אותו, לרגע הוא כיווץ את פרצופו ואז חייך.

"אכלת אותה." אמר דאגי.

"אה, באמת?" שאלתי.

"אל תשכח, המפתחות שלך לבית שלך ולמכונית שלך נמצאים אצלי, הנייד שלך גם אצלי וכך גם המעיל. אז אני מקווה שתהנה לך פה בקור." אמרתי לו וסגרתי את הדלת.

דאגי:

'למה לא לקחתי את המעיל שלי איתי?' חשבתי לעצמי.

"טוב, בנות, אתן מוכנות לרדת ממני? אני צריך לחזור." אמרתי וניסיתי להרחיק אותן, כאב לי הגוף.

"אז תצטלם איתנו ותחתום לנו." אמרו.

"טוב." אמרתי ונתקעתי שם עוד רבע שעה עד שחתמתי להן והצטלמתי איתן.

כשהן הלכו חזרתי לבית של צליל.

ניסיתי לפתוח את הדלת, היא נעולה.

"צליל! צליל תפתחי את הדלת." אמרתי ודפקתי על דלת ביתה.

"צליל! נוו... אל תשאירי אותי לקפוא פה. וכואב לי... בבקשה!" התחננתי.

"למה שלא תלך לאחת מהבנות ההן ותגיד לה שקר לך וכואב לך, אולי היא תסכים לטפל בך." היא אמרה.

"נוו... אל תעלבי... את יודעת שאני רק איתך." אמרתי לה, נשמע כי היא נעלבה קצת.

"אתה בטוח?" שאלה.

"אני בטוח." אמרתי לה.

"וסקוויד לא מכוער נכון?" שאלה אותי.

"סקוויד לא מכוער, למעשה הוא החתול הכי יפה שראיתי מימיי." אמרתי לה.

"טוב.." אמרה ופתחה את הדלת.

"תודה." אמרתי לה.

"אין בעד מה." אמרה לי בחיוך.

"את נעלבת?" שאלתי אותה.

היא הסתכלה לי בעיניים.

צליל:

"את נעלבת?" שאל אותי.

הסתכלתי לו בעיניים.

"לא רק רציתי לראות מה תעשה אם אני אשאיר אותך לבד." אמרתי לו בחיוך.

"אל תעשי את זה יותר." אמר וחיבק אותי.

"אני לא אעשה את זה שוב אם לא תקנא בחתול הזה." אמרתי לו.

"אבל מה לעשות, הוא גורם לי לקנא." אמר.

"אז תפסיק! הוא חתול! אתה לא אמור לקנא בו." אמרתי לו.

"סורי, אני פשוט קצת קנאי..." אמר לי.

"קצת?" שאלתי אותו.

"כן, קצת." אמר.

"אם אתה אומר." אמרתי לו.

"כואב לי." יילל.

"אמרתי לך שזה היה רעיון רע לריב איתו." אמרתי לו.

"אני לא מתחרט על זה..." אמר.

"בוא, תשכב קצת, תנוח, כדי שמחר תוכל ללכת לחזרה, יש לכם הופעה עוד שלושה ימים." אמרתי לו.

"נכון..." אמר.

הלכנו לחדרי והוא נשכב על המיטה.

"אולי תהיי איתי פה? אני לא רוצה להיות בודד, והמיטה גדולה מידי בשביל בנאדם אחד." אמר לי.

"טוב." אמרתי לו.

"אז לאן את הולכת?" שאל אותי כשבאתי לצאת מהחדר.

"אני כבר חוזרת." אמרתי לו ויצאתי מהחדר.

הבאתי את הלפטופ שלי שהיה על השולחן במטבח.

חזרתי לחדר מתיישבת ליד דאגי כשהלפטופ על רגליי.

"למה הבאת אותו?" שאל אותי.

"סתם, כדי לא להשתעמם." אמרתי לו.

"אני משעמם אותך?" שאל.

"לא, מה פתאום! פשוט אני רוצה לבדוק כל מיני דברים באינטרנט, וגם כי לא הייתי על המחשב איזה שבועיים." אמרתי לו.

הדלקתי את המחשב ונכנסתי לאינטרנט.

"למה האתר הזה מוזר? ולמה יש לך אותיות מוזרות על המקלדת?" שאל אותי דאגי.

"זה האל"ף- בי"ת העברי, והאתר הזה הוא אתר ישראלי, בגלל זה אתה לא מבין כלום משם."  אמרתי לו.

"טוב." אמר.

"אני רק אבדוק את האי מיילים." אמרתי לו.

"טוב, אבל את יכולה לשים שירים? שקט פה." אמר לי.

"איזה שיר אתה רוצה שאני אשמיע לך?" שאלתי אותו.

"איזה שירים יש לך?" שאל.

"מממ... יש לי שירים של מקפליי כמובן, טוב רק בגלל בת דודה שלי, ושירים בעברית וכאלה." אמרתי לו.

"שימי מקפליי." אמר בהתלהבות.

"מעניין למה." אמרתי לו.

"מה? אני חושב שהבאסיסט שלהם נראה ממש ממש טוב, והוא גם שר הכי יפה." אמר

דאגי.

"וואלה? אני יותר חשבתי על המתופף, אבל הבאסיסט גם חביב." אמרתי לו.

"היי! את מעדיפה את הארי על פניי?" שאל כנעלב.

"ברור שלא!" אמרתי לו.

"איזה שיר את שמה?" שאל.

"איזה בא לך?" שאלתי והראיתי לו את הרשימת שרים.

"מממ... שימי את- Ignorance, אני אוהב את השיר הזה." אמר.

"הוא קצת ישן." אמרתי.

"אז מה? הוא יפה." אמר דאגי.

"טוב." אמרתי וגיחכתי מפעילה את השיר.

הוא זימזם את השיר בזמן שנכנסתי למייל שלי.

בפזמון הצטרפתי אליו ושרנו ביחד.

"אז את מכירה את המילים של השיר?" שאל.

"אני מכירה את המילים של הרבה מהשירים שלכם, בת דודה שלי משמיעה לי את השירים בלי הפסקה." אמרתי לו.

"וזה רע?" שאל.

"זה מעולה." אמרתי לו והוא חייך אליי.

"אויש! רק דיברנו עליה, היא שלחה לי מייל." אמרתי וראיתי שבין כל האי מיילים יש מייל ממנה.

"מה היא שלחה לך?" שאל בהתעניינות.

"שנייה אני אקרא ואגיד לך." אמרתי לו.

לקח ל זמן להתרגל שוב לעברית, אבל התרגלתי מהר והתחלתי לקרוא את המכתב.

"מה היא כתבה לך?" שאל דאגי.

"אז ככה," אמרתי.

"היא אומרת לי, שהיא מתגעגעת, ושכדאי לי מאוד לבוא לבקר בארץ בקרוב, והיא גם אמרה לי שהיא שמעה מאמא שלי שדאגה להפיץ את זה שאני ואתה יוצאים ושחסר לי שאני לא מביאה לה חתימה או איזה משו מכם, ושהיא רוצה להרוג אותי על זה שלא אמרתי לה, ושהיא מצפה לתמונות ממם ואם אפשר להגיד לכם לבוא להופיע בארץ כי יש לכם הרבה מעריצים שם והם ממש רוצים שתבואו." אמרתי לו בקצרה מה שהיא כתבה לי, כמובן שלא סיפרתי לו את שאר הדברים שהיא כתבה, כמו איך הולך לה שם והכל, תמיד הסתדרתי איתה טוב, יותר ממה שהסתדרתי עם הבני דודים האחרים.

"או..." אמר.

"היא ממש מעריצה אותנו?" שאל דאגי.

"יש לה קיר שלם בחדר מלא בתמונות שלכם ופוסטרים מכל מיני עיתונים וכאלה." אמרתי לו.

"והיא לא היחידה שמעריצה אתכם, יש מלא אנשים בארץ שאוהבים אתכם וממש ממש רוצים שתבואו להופיע בישראל." אמרתי לו.

"אני אנסה לדבר עם החבר'ה ולראות מה דעתם על זה." אמר לי.

"ורק שתדעי, את יכולה להגיד לבת דודה שלך שבזה הרגע היא הרוויחה עותק מיוחד מהאלבום החדש שיצא+ עוד כמה הטבות ממקפליי." אמר לי.

"עכשיו אני כבר לא אחזיר לה תשובה, אני אחזיר לה כבר מחר." אמרתי לו.

"למה לא עכשיו?" שאל דאגי.

"אני צריכה לבדוק עוד אימיילים." אמרתי לו.

"טוב." מלמל.

"מה קרה?" שאלתי.

"כלום." אמר.

"אתה בטוח?" שאלתי אותו.

"כן, אני בטוח." אמר.

"אתה נראה כאילו משהו מציק לך." אמרתי וסובבתי את ראשו כך שיביט בעיני.

"זה, כאילו, אני רואה שאת ממש מתגעגעת אל כולם שם בישראל, ואני רואה שהם חשובים לך, וכאילו, אני מנסה להבין למה עדיין לא הלכת לראות אותם." אמר לי.

"אתה רוצה באמת לדעת למה אני לא חוזרת?" שאלתי אותו.

"אני באמת רוצה לדעת." אמר.

"אז זהו, את המעבר לפה, עשיתי חודש אחרי שרון נכנס לכלא, כי אמא שלי סידרה לי פה הכל, בעזרת חבר טוב של קרוב שלה. הכל התנהל בשקט, בקושי יצאתי מהבית בזמן ההוא, הייתי שבורה, פחדתי לצאת, פשוט הייתי בבית, לא יצרתי קשר עם אף אחד, רק ההורים שלי וליאור ידעו על המעבר ללונדון." אמרתי ולקחתי אוויר.

"רק אחרי שטסתי, אמא שלי סיפרה לחברים ולמשפחה על המעבר, אני לא אמרתי כלום, כמובן שגם לא יצרתי קשר, אף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית למעבר, אמא שלי אמרה להם שעברתי כי אני רוצה להתקדם על הספר שלי, מה שלא הצלחתי לעשות בישראל.בחודשים הראשונים לא דיברתי עם אף אחד חוץ מההורים שלי וליאור, אחר כך כבר התחלתי להסתדר פה באנגליה, ואז גם חזרתי לדבר עם כל השאר, אני מפחדת לחזור, כי אני לא רוצה להיזכר בכל מה שקרה לי בארץ, אני לא רוצה להסתכל לחברים שלי בעיניים אחרי שברחתי ככה, כמו פחדנית, במקום להתמודד." אמרתי לו.

"את לא פחדנית, וזה לא אומר שברחת ולא התמודדת." אמר לי.

חיבקתי אותו בעדינות.

עכשיו כבר לא היה לי כוח למחשב, כיביתי אותו והנחתי אותו על השידה שניצבה ליד המיטה.

"את בסדר?" שאל דאגי.

"כן, למה שאני לא אהיה בסדר?" שאלתי אותו.

"לא, כלום." אמר והרהר.

"עוד כואב לך?" שאלתי אותו.

"קצת, אבל זה יעבור בסופו של דבר." אמר לי.

"תראה לי מה הנבלה הזה עשה לך." אמרתי לו.

"מה?" שאל.

"תראה לי." אמרתי לו.

"טוב." אמר והוריד את חולצתו.

בחנתי את הסימנים שהיו לו על הבטן.

"זבל!" מלמלתי לעצמי בעברית.

"מה?" שאל דאגי.

"לא כלום." אמרתי לו וליטפתי את בטנו.

"זה כואב לך מאוד מאוד?" שאלתי.

"לא מאוד מאוד, אני עדיין חיי, אבל זה כואב." אמר דאגי.

"חבל שהוא לא מת, הלוואי ואיזו משאית דרסה אותו." אמרתי.

"איך נתתי לעצמי להיות כזו טיפשה ולהיות איתו?" שאלתי.

"את לא היית טיפשה, את לא טיפשה בכלל, זה הוא האידיוט שלא הבין מה הוא הפסיד." אמר דאגי והחזיק בסנטרי.

הסתכלתי לו בעיניים, פשוט לא יכולתי להוריד את מבטי מהן.

הוא התקרב עם ראשו אליי נושק לי קלות.

הוא התרחק.

ניתקתי את מבטי ממנו.

"אתה באמת חושב ככה?" שאלתי אותו לאחר כמה דקות של שתיקה.

"אני בטוח בזה." אמר לי וחיבק אותי.

הנחתי את ראשי על כתפו וככה שכבנו במיטה בלי לדבר, השקט הזה, זה כל מה שהיה צריך.

"דאגי!" שמעתי צרחה והתעוררתי.

"טום! סתום את הפה ותפסיק לצרוח!" שמעתי את דאגי לוחש.

"איפה אתה תגיד לי?! אתה מתכוון להגיע? או שאתה מבריז לי? מספיק יש לי לרדוף אחרי הארי ודני." שמעתי שוב את קולו הכעוס של טום.

"טום, אני אגיע אל תדאג, תיידע אותי אבל מתי השמנים מגיעים, כדי שאני לא אבוא סתם." דאגי אמר.

שמעתי עוד כמה מלמולים, ואז הרגשתי את דאגי זז.

"אתה הולך?" שאלתי אותו וקמתי.

"כן, טום קרא לי לחזרות." אמר דאגי וקם מהמיטה.

"אתה יכול ללכת? אתה מרגיש טוב?" שאלתי אותו.

"כן, כבר לא ממש כואב לי, כואב לי רק כשאני מתאמץ יותר מידי." אמר.

"אתה תסתדר?" שאלתי אותו.

"כן, אני אהיה בסדר." אמר ל ונשק למצחי.

"איפה סקוויד?" שאלתי אותו.

"לא יודע." אמר והביט סביבו.

"הוא כבר יבוא." אמרתי לו.

"כן... את רוצה לבוא איתי לחזרה?" שאל.

"אני לא יודעת, אני מעדיפה להישאר בבית, אני חושבת שאני מרגישה לא טוב." אמרתי.

"מה קרה?" שאל דאגי.

"כואב לי הראש, וסתם אין לי הרגשה טובה." אמרתי.

"את תהיי בסדר?" שאל.

"כן, זה רק כאב ראש." אמרתי לו.

"טוב, אני הולך עכשיו. תדברי איתי אם את מרגישה שזה יותר מכאב ראש, טוב?" שאל אותי, לאחר שהתארגנו שנינו.

"בסדר." אמרתי לו והוא נשק לי נשיקה ויצא.

"מיאו..." שמעתי יללה מאחורי.

"סקוויד? איפה היית?" שאלתי אותו והרמתי אותו מהרצפה הולכת אל עבר המטבח שמה לו חלב בקערה ומניחה אותה על הרצפה ביחד עם סקוויד.

הכנתי לי תה, והוצאתי את קופסאת הכדורים נגד כאבי ראש מהמקרר.

לקחתי כדור אחד והלכתי לסלון עם התה שלי.

אחרי ששתיתי את התה עליתי חזרה לחדר שלי והדלקתי את המחשב הנייד יושבת איתו על המיטה.

התחלתי להשיב לכל האי מיילים.

אבל אי מייל אחד תפס את תשומת ליבי.

זה היה מליאור.

' צליל!

לא ענית לטלפונים ולא הצלחנו להשיג אותך, אני מקוה שאת רואה את המייל הזה.

אבא בבית חולים, ברגע שאת רואה את זה תתקשרי אלינו, בבקשה צליל.

וחוץ מזה אני צריך לדבר איתך.

ליאור. ' זה מה שהיה כתוב.

נלחצתי, 'אבא שלי בבית חולים?!' חשבתי לעצמי בפחד.