Truth is beautiful, but so are lies

לא יודעת מה לעשות יותר.. קשה לי להיות אני. קשה לחיות בתוך המוח שלי. אני לפעמים מוצאת את עצמי פשוט שומעת וויכוחים של שני צדדים כלכך מנוגדים בתוכי. שניהם רבים וצועקים ומנסים לשכנע אותי להיות בצד שלהם ואני לא יודעת מה לבחור... בעצם, גם אם אני אבחר בצד מסויים זה לא אומר כלום.. כי אני לא מחליטה בסופו של דבר. מישהו אחר מחליט ואני לא יודעת מי ואני לא מוצאת אותו בשביל לשאול אותו מה הוא רוצה ממני בכלל.. מה הוא רוצה שיהיה ממני? הוא רוצה אותי רזה? הוא רוצה אותי חכמה? הוא רוצה אותי בריאה? חולה? שמנה? שמחה? כלכך הרבה שאלות יש לי אליו ואני לא מסוגלת יותר לא לדעת את התשובות... והם רבים ורבים ואני מחזיקה את הראש, שתי ידיים על האוזניים ואני לוחצת חזק.. חזק חזק עד שזה עובר. עד שהם נרגעים לרגע.. מחליטים על הפסקת אש לכמה דקות .. ואני לא מצליחה להתרכז בשיעורים ובשיחות עם אנשים ובעיקר לא בעצמי... תמיד מחשבות על אוכל.. על מספרים.. על מה אני אוכל היום ואם אני אוכל בכלל ואיזה ספורט ואיך להתחמק מהארוחה ואיך אני אוריד מהמתכון הזה עוד כמה קלוריות מסכנות וכמה כוסות מים נשארו לי ומתי אני אהיה רזה ומה יהיה מחר ומחרתיים ואחר כך ומתי הכל יגמר ואני אהיה כבר שמחה ? והמחשבות האלה לא נגמרות אף פעם... ואם לא מספיק לי בכל היום אני גם אחלום על אותם הדברים בלילה .. ואפילו בחלומות אני לא שמחה .. אפילו בחלומות אני משמינה או מרזה או מתאשפזת או נאבקת עם עצמי שוב ושוב.. וכל יום ולילה מחדש.. מציאות שלא נגמרת. וכשאני קמה אני יודעת בדיוק מה אני אוכל היום. ואם אני אצום היום או לא, ואם כן אז מחשבים את השעות עד סוף הצום.. עד שאני יודעת בוודאות שלא יוותרו לי על ארוחה.. ואם אני אהיה רעבה? זה לא בחישוב בכלל. אין לי דבר כזה יותר שנקרא 'רעב' זה לא משנה בכלל אם אני רעבה או לא.. אין יותר הרגשה כזאת, היא לא משנה שום החלטה. הכאב הקטן הזה בלמעלה של הבטן והרעשים שהיא משמיעה זה סתם פעילות טבעית של הגוף, בלי שום קשר לאוכל. הגוף שלי לא יכול להיות רעב כי יש לו מספיק שומן לפרק עד הרגשת רעב אמיתית. הגוף שלי גם לא צריך אוכל בכלל. הוא יודע להסתדר בלעדיו הרבה יותר טוב! אוכל זה משהו שאנשים אוכלים סתם כי זה נעים להם בפה או מריח להם טוב .. אבל אני לא צריכה את זה.. אני לא מאמינה לשקר הזה של האוכל.. אני יודעת שאני לא צריכה אוכל בשביל לחיות.. כי אפשר לחיות גם בלי וזה מוכח! אפשר איזה ביס פעם בכמה ימים אבל לא יותר מזה .. יותר מכלום זה גועל נפש וגרגרנות דוחה.... אני לא צריכה אוכל. הגוף שלי לא צריך את זה . אוכל עושה לי רק רע.. כל כך רע.. אני לא יכולה אפילו לתאר את ההרגשה הזאת שאחרי שאני אוכלת משהו שלא התכוונתי לאכול.. פתאום הדמעות עולות והבטן מרגישה מגעילה ואני לא רוצה לדבר עם אף אחד או להקשיב לכלום.. רק לשתוק, לבהות בקיר ולחשוב על מה שעשיתי עכשיו. על הדבר הנוראי הזה שהכנסתי לעצמי.. להרגיש את האוכל הזה בתוכי.. לגמרי להרגיש.. זז ומתעכל ולראות בדמיון איך לאט לאט הוא הופך להיות חלק ממני והקלוריות שבו נספגות בי .. ואני אלך למראה ואראה את הדבר הזה שאכלתי עליי. כאילו הוא כבר הגדיל אותי פי מאה. לראות במראה יצור ענק ושמן ומכוער.. לראות מפלצת לא מוכרת.  ואני יודעת שאני לא רואה מה שאני אמורה לראות ואני יודעת שזה סתם תעתוע של ההפרעה הזאת, אבל מה אני אמורה לעשות? אני רואה את זה! אני רואה את זה מול הפנים שלי ואני יכולה לגעת בזה ולהרגיש את השומן הזה ואף אחד לא יכול לשקר לי ולהגיד שזה לא קיים ושאני לא רואה את המציאות! זה לא הגיוני בכלל להגיד את זה!!! ואני יודעת שאני טועה אבל למה שאני אאמין כשמישהו אחר אומר את זה? וכשאני לבד בבית אני מרגישה שמשהו משתלט עליי.. משהו שאני לא מכירה כאילו זה חלק בי שמתפרץ ואני לא יודעת מתי הוא יבוא ואם הוא יבוא.. ואני כל פעם מחדש אומרת שאני יותר חזקה מהחיה הזאת ושהפעם אני אעצור אותה בזמן.. אבל זה לא קורה ובשנייה שאני נמצאת לבד היא יוצאת ומתחילה לאכול ולאכול .. והיא אוכלת בלי הפסקה כל מה שנמצא בדרך. אוכלת ואוכלת בלי להרגיש את הטעם או המרקם וזה כואב לי בגרון כי היא פשוט בולעת... ואני מנסה לעצור אותה כבר אז אני שותה עוד מים ועוד מים ומנסה לאכול משהו בלי הרבה קלוריות כדי שישביע את הגוף לפני שהיא תכניס לפה שלי את כל הבית. אבל היא לא מפסיקה אף פעם, מזכירה לי שבדיוק כמו שזה עובד בשבילי, החוסר בתחושת רעב עובד גם בשבילה. ואני לא אשבע אף פעם כי אין לי את התחושה הזאת יותר .. היא דוכאה כבר ממזמן. אז אני אגרור את עצמי לשירותים ואלחץ על הבטן ואכופף את עצמי לכיוון האסלה ואוציא לאט לאט את מה שאני אצליח להוציא מכל מה שנכנס.. וזה יהיה כואב ומגעיל ומלוכלך.. אבל זה מגיע לי על זה שלא עצרתי את החיה בזמן . זה מגיע לי על הכל.. על זה שאני כישלון ושאני מאכזבת את כולם ואת עצמי.. ושאני לא מספיק טובה בכלום ובחיים גם לא אהיה .. ואני רק אגיד שמחר יהיה יותר טוב ושפעם הבאה אני אעצור אותה בזמן ושהיה לי טוב  .. ומה זה טוב בכלל ? שום דבר לא טוב בשבילי באמת . מה אני רוצה ? להיות רזה, עצובה, בלי לאכול, להתרחק מהחברים ומכולם ולשקר כל היום ? יש בזה הרבה דברים טובים ויחד עם זה גם כלכך הרבה דברים רעים ... או אולי להתוודות על הכל, להתחיל לאכול, להשמין, להיות בריאה..? נשמע לי מפחיד ומאיים ולא טוב בכלל. אומרים שההפרעה הזאת לא עוברת בחיים ושאני לנצח אראה את עצמי בצורה שונה מאחרים, אז למה לי לתת להם לשנות את החיצוניות שלי כשהפנימיות לא תשתנה? אני אשאר כלואה בגוף בריא ושמן וזה נשמע אפילו מדכא הרבה יותר . לא יכולה יותר עם המחשבות האלה.. לא יכולה לא יכולה לא יכולה .