הכל מוגזם מדי .. קיצוני..
שלושה ימים של אכילה בלי סוף, רק אוכל משמין שעושה לי רע
ואני שונאת את עצמי בימים האלה .. שונאת ברמות לא אנושיות.
ואז שלושה ימים של צומות, הרעבות..
שטוב לי ואני מתחילה לחשוב שיש עוד תקווה ..
ואז מגיע הבולמוס ואחריו מקיאים במשך יומיים כל מה שנכנס
ושוב שלושה ימים רעים, ושוב שלושה ימים טובים ..
ואני נזרקת לי מקצה לקצה
אף פעם לא באמצע, אף פעם לא רגוע, אף פעם אין שיווי משקל ..
וכמה שאני אנסה לשמור על איזון, זה פשוט לא מצליח לי ..
והתקופה הטובה נראית קצרה כלכך, שליטה מלאה שנזרקת לפח אחרי עבודה קשה
ואחריה מגיעה שוב התקופה השחורה, שאני לא מסוגלת ללבוש שום דבר מהארון
שהכל מרגיש קטן עליי..
שאני מרגישה ענקית גם ליד אנשים שכפולים ממני בגודל ..
ואולי אני בכלל לא רוצה איזון .. אולי טוב לי ככה כשאף פעם לא משעמם
שאני חס וחלילה לא אתרגל למצברוח מסויים
או לדמות שאני רואה במראה, שמשתנה לחלוטין בכל פעם שאני מסתכלת...
הדמות הזאת שאני לא מכירה בכלל, שאני לא מרגישה שהיא חלק ממני ..
כלכך מבולבלת והכל מסביבי מבולגן ..
וזה לא שיש לי אפשרות לבחור מה אני מעדיפה בכלל .
"ובמי להטיל האשמה היא שואלת
שאיני מזהה באותה בבואה
את החן שעיטר פרצופי בעבר
כל שנה ושנה עמוק בבשר
והלילה חשוף אין מסתור נשמה
רק האור במקרר משקר נחמה
בראשה מעכלת אותה נקודה
שחייה הותירו אותה לבדה "