הדיכאון חוזר ומשתלט עליי
כאילו בשנייה הפכתי לאדם אחר..
לא מצליחה להוציא מילה מהפה, אין לי כוחות להזיז את השפתיים
קמה בבוקר ורק מחכה לרגע שהלילה יגיע
ישנה כל היום.. ימים שלמים .. עייפות עייפות עייפות.
מקווה להתעורר אחרי שבוע, חודש, או שנה .. ולא אחרי חצי שעה .
וכבר יומיים שאני מסננת את כל החברים .. אין לי כוח לענות או להסביר למה אני לא מגיעה לפה ולשם.
בוהה במשך שעות בתקרה, בקירות...
נסגרת בחדר ובוכה ..
בוכה כי נמאס לי להילחם בעצמי כבר
כי כנראה שלעולם אני לא אהיה רזה
ולעולם אף אחד לא יבין באיזו מצוקה אני
מרגישה שאני לא אנצל מההפרעה הזאת אף פעם
ואני מפחדת כלכך להישאר ככה
שמנה, רעבה, ולבד ..
והכל מסביבי מכוסה במראות שמשקפות לי שלמרות שאני לא אוכלת, תמיד אשאר ענקית
אני לא אנצל .. אני לא אצא מזה .. אני אמות יום אחד ואף אחד לא ידע למה
ואני רק אבכה את הדמעה האחרונה במחשבה שיכול היה להיות קצת שונה
זאת אומרת, הייתי יכולה למות רזה יותר ....
____________________________
אמא : "פתאום הגיעה נפילה .. היא נראית מדוכאת כזאת .."
שכנה: "היא תמיד נראית ככה.. חסרת כוח"
אמא: "לא, אני ראיתי, זה בא בשניה, הנה זה שוב קורה"