אני פותחת את הדלת ונכנסת הביתה
ריח של אוכל ובישולים נכנס לתוך האף שלי
למדתי כבר לשנוא את הריח הזה..
המחשבה לאכול עכשיו מעלה לי דמעות בעיניים
"אל תתני להם לשים לב" היא לוחשת לי
אני חוזרת לעצמי, מחכה לגזר הדין
הם קוראים לי לאכול.. לא יודעים כמה רע זה עושה לי
אני באה לאטלאט, מכינה את עצמי כמה שאפשר, מתיישבת ליד השולחן
כולם כבר יושבים ומחכים לי, מתאפקים מול האוכל
"פולחן חזירי ומפגר!" היא אומרת לי "מי צריך את האוכל הזה בכלל? לשבת ביחד מול השולחן ולטחון? לא את."
אני מסכימה איתה לגמרי. חבל שהם לא מבינים..
היא שמה לי אוכל על הצלחת
"מספיק!" אני אומרת
"ציפור אוכלת יותר מזה" היא מחזירה
אני מתייאשת. אין לי כוח להילחם בה.
הם כבר אוכלים
ורק אני מול הצלחת המאיימת הזאת.. לא מבינה איך אני אמורה להתמודד עם הכמויות.
ביס ועוד ביס..
לא יודעת אם לאכול מהר ולסיים את הסיוט,
או לאכול לאט ולקוות שהאוכל יעלם מהצלחת כשאני לא אסתכל..
זה נגמר. הכל כבר בפנים.
כמה דקות של שקט כדי להבין מה עשיתי כרגע, עוברות.
הגוף שלי מתמלא פתאום באנרגיה
פתאום קל יותר לדבר, לחייך, ללכת..
פתאום אני מרגישה שאני לא שולטת על עצמי
יותר מדי אנרגיה, יותר מדי מרץ, זה מפחיד מדי בשבילי
אני מפסיקה לדבר, מעלימה את החיוך ועוצרת
אני מרגישה כאילו חטאתי
המרץ הזה כבר לא נעים יותר.. הוא מעיק ומסמל את האוכל שבתוכי
אני לא רוצה את המרץ הזה
אני לא רוצה את האוכל הזה
אוכל לא יעשה אותי מאושרת. אוכל לא יקנה אותי כלכך בקלות.
"אומרים השמיים כחולים מעלינו
מלאים באורות
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות
לראות...
ונפלתי לארץ, בשקט
עצמתי עיני, אטמתי ליבי
והרגשתי איך אני מתפרקת
מכל כאבי, מכל בדידותי
ולרגע יכולתי לברוח
כנוצה על כנפה של ציפור
והצלחתי לעלות גבוה
לראות את האור "