|
אני לא יודעת למה אני מפרסמת את זה בכלל.. זה סתם קטע ארוך ומסורבל שכתבתי היום בכמה דקות של משבר..
לא יודעת מה לעשות יותר.. קשה לי להיות אני. קשה לחיות בתוך המוח שלי.
אני לפעמים מוצאת את עצמי פשוט שומעת וויכוחים של שני צדדים כלכך מנוגדים בתוכי.
שניהם רבים וצועקים ומנסים לשכנע אותי להיות בצד שלהם ואני לא יודעת מה לבחור...
בעצם, גם אם אני אבחר בצד מסויים זה לא אומר כלום.. כי אני לא מחליטה בסופו של
דבר. מישהו אחר מחליט ואני לא יודעת מי ואני לא מוצאת אותו בשביל לשאול אותו מה
הוא רוצה ממני בכלל.. מה הוא רוצה שיהיה ממני? הוא רוצה אותי רזה? הוא רוצה אותי
חכמה? הוא רוצה אותי בריאה? חולה? שמנה? שמחה? כלכך הרבה שאלות יש לי אליו ואני לא
מסוגלת יותר לא לדעת את התשובות... והם רבים ורבים ואני מחזיקה את הראש, שתי ידיים
על האוזניים ואני לוחצת חזק.. חזק חזק עד שזה עובר. עד שהם נרגעים לרגע.. מחליטים
על הפסקת אש לכמה דקות .. ואני לא מצליחה להתרכז בשיעורים ובשיחות עם אנשים ובעיקר
לא בעצמי... תמיד מחשבות על אוכל.. על מספרים.. על מה אני אוכל היום ואם אני אוכל
בכלל ואיזה ספורט ואיך להתחמק מהארוחה ואיך אני אוריד מהמתכון הזה עוד כמה קלוריות
מסכנות וכמה כוסות מים נשארו לי ומתי אני אהיה רזה ומה יהיה מחר ומחרתיים ואחר כך
ומתי הכל יגמר ואני אהיה כבר שמחה ? והמחשבות האלה לא נגמרות אף פעם... ואם לא
מספיק לי בכל היום אני גם אחלום על אותם הדברים בלילה .. ואפילו בחלומות אני לא
שמחה .. אפילו בחלומות אני משמינה או מרזה או מתאשפזת או נאבקת עם עצמי שוב ושוב..
וכל יום ולילה מחדש.. מציאות שלא נגמרת. וכשאני קמה אני יודעת בדיוק מה אני אוכל
היום. ואם אני אצום היום או לא, ואם כן אז מחשבים את השעות עד סוף הצום.. עד שאני
יודעת בוודאות שלא יוותרו לי על ארוחה.. ואם אני אהיה רעבה? זה לא בחישוב בכלל.
אין לי דבר כזה יותר שנקרא 'רעב' זה לא משנה בכלל אם אני רעבה או לא.. אין יותר
הרגשה כזאת, היא לא משנה שום החלטה. הכאב הקטן הזה בלמעלה של הבטן והרעשים שהיא
משמיעה זה סתם פעילות טבעית של הגוף, בלי שום קשר לאוכל. הגוף שלי לא יכול להיות
רעב כי יש לו מספיק שומן לפרק עד הרגשת רעב אמיתית. הגוף שלי גם לא צריך אוכל
בכלל. הוא יודע להסתדר בלעדיו הרבה יותר טוב! אוכל זה משהו שאנשים אוכלים סתם כי
זה נעים להם בפה או מריח להם טוב .. אבל אני לא צריכה את זה.. אני לא מאמינה לשקר
הזה של האוכל.. אני יודעת שאני לא צריכה אוכל בשביל לחיות.. כי אפשר לחיות גם בלי
וזה מוכח! אפשר איזה ביס פעם בכמה ימים אבל לא יותר מזה .. יותר מכלום זה גועל נפש
וגרגרנות דוחה.... אני לא צריכה אוכל. הגוף שלי לא צריך את זה . אוכל עושה לי רק
רע.. כל כך רע.. אני לא יכולה אפילו לתאר את ההרגשה הזאת שאחרי שאני אוכלת משהו
שלא התכוונתי לאכול.. פתאום הדמעות עולות והבטן מרגישה מגעילה ואני לא רוצה לדבר
עם אף אחד או להקשיב לכלום.. רק לשתוק, לבהות בקיר ולחשוב על מה שעשיתי עכשיו. על
הדבר הנוראי הזה שהכנסתי לעצמי.. להרגיש את האוכל הזה בתוכי.. לגמרי להרגיש.. זז
ומתעכל ולראות בדמיון איך לאט לאט הוא הופך להיות חלק ממני והקלוריות שבו נספגות
בי .. ואני אלך למראה ואראה את הדבר הזה שאכלתי עליי. כאילו הוא כבר הגדיל אותי פי
מאה. לראות במראה יצור ענק ושמן ומכוער.. לראות מפלצת לא מוכרת. ואני יודעת שאני לא רואה מה שאני אמורה לראות
ואני יודעת שזה סתם תעתוע של ההפרעה הזאת, אבל מה אני אמורה לעשות? אני רואה את
זה! אני רואה את זה מול הפנים שלי ואני יכולה לגעת בזה ולהרגיש את השומן הזה ואף
אחד לא יכול לשקר לי ולהגיד שזה לא קיים ושאני לא רואה את המציאות! זה לא הגיוני
בכלל להגיד את זה!!! ואני יודעת שאני טועה אבל למה שאני אאמין כשמישהו אחר אומר את
זה? וכשאני לבד בבית אני מרגישה שמשהו משתלט עליי.. משהו שאני לא מכירה כאילו זה
חלק בי שמתפרץ ואני לא יודעת מתי הוא יבוא ואם הוא יבוא.. ואני כל פעם מחדש אומרת
שאני יותר חזקה מהחיה הזאת ושהפעם אני אעצור אותה בזמן.. אבל זה לא קורה ובשנייה
שאני נמצאת לבד היא יוצאת ומתחילה לאכול ולאכול .. והיא אוכלת בלי הפסקה כל מה
שנמצא בדרך. אוכלת ואוכלת בלי להרגיש את הטעם או המרקם וזה כואב לי בגרון כי היא פשוט
בולעת... ואני מנסה לעצור אותה כבר אז אני שותה עוד מים ועוד מים ומנסה לאכול משהו
בלי הרבה קלוריות כדי שישביע את הגוף לפני שהיא תכניס לפה שלי את כל הבית. אבל היא
לא מפסיקה אף פעם, מזכירה לי שבדיוק כמו שזה עובד בשבילי, החוסר בתחושת רעב עובד
גם בשבילה. ואני לא אשבע אף פעם כי אין לי את התחושה הזאת יותר .. היא דוכאה כבר
ממזמן. אז אני אגרור את עצמי לשירותים ואלחץ על הבטן ואכופף את עצמי לכיוון האסלה
ואוציא לאט לאט את מה שאני אצליח להוציא מכל מה שנכנס.. וזה יהיה כואב ומגעיל
ומלוכלך.. אבל זה מגיע לי על זה שלא עצרתי את החיה בזמן . זה מגיע לי על הכל.. על
זה שאני כישלון ושאני מאכזבת את כולם ואת עצמי.. ושאני לא מספיק טובה בכלום ובחיים
גם לא אהיה .. ואני רק אגיד שמחר יהיה יותר טוב ושפעם הבאה אני אעצור אותה בזמן
ושהיה לי טוב .. ומה זה טוב בכלל ? שום
דבר לא טוב בשבילי באמת . מה אני רוצה ? להיות רזה, עצובה, בלי לאכול, להתרחק
מהחברים ומכולם ולשקר כל היום ? יש בזה הרבה דברים טובים ויחד עם זה גם כלכך הרבה
דברים רעים ... או אולי להתוודות על הכל, להתחיל לאכול, להשמין, להיות בריאה..?
נשמע לי מפחיד ומאיים ולא טוב בכלל. אומרים שההפרעה הזאת לא עוברת בחיים ושאני
לנצח אראה את עצמי בצורה שונה מאחרים, אז למה לי לתת להם לשנות את החיצוניות שלי
כשהפנימיות לא תשתנה? אני אשאר כלואה בגוף בריא ושמן וזה נשמע אפילו מדכא הרבה
יותר . לא יכולה יותר עם המחשבות האלה.. לא יכולה לא יכולה לא יכולה . | |
One pill makes you larger and one pill makes you small
הכל איכשהו קשור לאוכל גם מה שלא קשור בכלל, המוח שלי מקשר לאוכל.. כל מילה שאומרים לי מתפרשת אצלי במוח כרמז לזה שאני צריכה להיות רזה יותר, כל ארוחה מרגישה כאילו מישהו מנסה להרוג אותי. אני חשדנית, אני עצבנית, אני שקרנית...
כולם אצלי בראש מתחלקים לרזים או שמנים המוח שלי בסערה אחת גדולה שמפוררת כל היגיון אין יותר נכון או לא נכון אין טוב ורע הכל מעורבב כלכך שאני לא מצליחה כבר לזהות כלום.
אני מרגישה כאילו מישהו מדבר אליי מתוך הראש שלי, מישהו לוחש לי שקרים לא מבוססים בלי הפסקה. עוד ועוד שקרים.. הוא רוצה שאני אאמין. הוא משכנע כלכך טוב.. אני מאמינה, רק בשביל שישתוק כבר.
לא נשאר לי מקום בתוך עצמי. אני חייבת לצאת מפה... אני מתחרפנת לגמרי
I can see inside you, the sickness is rising"
Don’t try to deny what you feel
It seems that all that was good has died
"And is decaying in me
| |
לצאת מאיזון.
אז אחרי יותר מחודש שניסיתי לעשות את עצמי בריאה
יותר מחודש בלי לצום.. בלי לבלוס.. בלי להקיא.. יותר מחודש של אכילה כמה שיותר מאוזנת.. קצת יותר שליטה על עצמי.. יותר מחודש עם קצת פחות שקרים.. קצת פחות להחביא ולהסתיר.. נשברתי. רגע אחד הוציא אותי לגמרי מאיזון . מסתבר שאני לא יכולה להיות יום וחצי לבד בבית עם כ"כ הרבה אוכל מסביבי בלסתי, הקאתי, עליתי וירדתי במדרגות כמו משוגעת והבנתי שכנראה זה הייעוד שלי. הרי שנאתי את עצמי פי מיליון בחודש הזה.. תיעבתי את היצור הזה שהסתכל עליי במראה אפילו יותר מבדרך כלל החבאתי את השומן שהצטבר על כל מילימטר בי הרבה יותר מתמיד היה לי חודש קשה. מאוד קשה. אני כנראה לא בנויה לזה .. עם כמה שקשה להגיד - אני לא בנויה להחלמה כרגע ולא מוכנה לצאת בתוצאות של לאכול יותר .. אז הבנתי שאני חייבת לחזור למה שהיה חייבת לחזור למעגל הזה כי זה פשוט מה שאני וזה מה שמבטיח לי סוף טוב יותר אז אני פה, חוזרת לחרא ולגועל וגם קצת להנאה מהדברים הקטנים.
"אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי אי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר "
| |
יש בי נתק מוחלט בין המוח לגוף
מרגישה כאילו אין שום קשר ביני לבין הגוף הזה שנגרר אחריי הוא לא אני בכלל הוא לא משקף אותי הוא לא מקשיב לי לא עושה שום דבר שאני גורמת לו לעשות לא מגיב לנזק, לקושי, להרעבות.. הוא נשאר לו בשלו, בלי קשר אליי לא זז לשום מקום. אז למה לי להתחשב בו בכלל ? למה לי להאכיל אותו, לספק לו אנרגיה ? הרי זה לא משנה בכלל.. הוא גם ככה לא נחלש גם כשאני הכי משתדלת. גם ככה שום אוכל בעולם לא ישביע את התיאבון המחליא שבי גם ככה שום צום בעולם לא יוריד את מסיכת השומן הזאת ממני מגיע לו לכאוב מגיע לו לרעוב מגיע לו להתפרק ולהישבר ולהיפצע ולהתאמץ רק בשביל שאולי לשניה קצרה אני ארגיש שמשהו מכל הדברים שאני מעוללת לו מזיז משהו.. הורס משהו .. מפריע לתפקוד הכל-כך מושלם של הגוף הזה שלא מסונכרן בעליל עם הגועל והחולי שהולך אצלי במוח ...
"יריית הזינוק, את פותחת מהר
ואני אחרייך
אני לא מוותר
עומד בקצב שאת מכתיבה
והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר
אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר
ונדמה שקו הסיום
מתרחק עוד יותר.
ואני מתבלבל ונופל... "
| |
שום דבר לא ידוע... לא שנה, לא שבוע...
אם תצחיקו אותי אני אצחק אם תשמחו אותי אני אחייך אם תשאלו אותי אם אני בסדר אני אענה לכם שכן וכל התגובות האלה יהיו רק מתוך הרגל ולא מתוך כנות כי אם תביטו טוב לתוך העיניים שלי תוכלו לראות בבירור שהאור בתוכן כבה תראו שמשהו שם מת מפנים והוא זיהם ולכלך והרעיל והרס... ואכל אותי לגמרי מבפנים הקפיא, מרט, תלש, חנק, רצח... אבל כל זה בכלל לא משנה כי אחרי הכל, אם תצחיקו אותי אני אצחק.
"זה קורה, שהדרך מתמשכת
זה קורה,יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע,לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל
אבל בן אדם,זה קורה.
זה קרה, שהדרך התמשכה לי
זה קרה, לא ידעתי איך זה בא לי". | |
הימים עוברים מהר אבל רק לך הזמן כאילו לא זז השדים שלך עוד פה ממשיכים לחדור לתוך העצמות מכרסמים ממך את הכלום שעוד נשאר ואת נופלת מול כולם בלי שאף אחד רואה קורסת לאט לאט בלי שליטה על עצמך בלי מטרה בלי מימוש בלי סוף
| |
תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות
קשה. קשה כלכך נמאס לי לבכות אבל זה בכלל לא נשלט אין יותר כוחות בתוכי לוויכוחים ולשאלות אין כוחות לאנשים, לצביעות, למשאלות שמתרסקות נמאס לי לשקר נמאס לי לאכול נמאס לי מההשתקפות הזאת מולי שאף פעם לא תהיה מספיק יפה שאף פעם לא תהיה מספיק כלום אני רואה את עצמי מבחוץ נשלטת. עיוורת להשלכות מעשיי מתרסקת בכל פעם מחדש כמו בובת חרסינה אבל נראית כמו מפלצת מחליאה ואני מנסה להרחיק מעצמי את כולם כי אני מפחדת שהם יתרחקו קודם כי אני יודעת שאני חסרת תקנה, חסרת שיווי משקל, חסרת שפיות.. אני מרחיקה את כולם, ובעצם כל מה שבא לי זה להתרחק מעצמי כי הגוף שלי הוא כבר לא אני והמוח שלי אפילו עוד יותר כל מה שנשאר לי מעצמי זה פיסות של זכרונות ישנים המעטים שלא התפוררו ועפו ברוח הקרירה והסוחפת שלך אני פשוט כלום אני שום דבר גוף חלול ריק.
"תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים ומעל גגות, הכוכבים והזמן עובר בלי פחד
תתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימה מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו ואני מביט לתוך עיניה ונגנב בכוח פנימה תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות"
| |
|
כינוי:
תהיי יפה ותשתקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
