שנה וחמישה חודשים.
זה נורא שאני סופרת כל יום שעובר.
יש משפט שהתאהבתי בו כי הוא מתאר בול מה שאני מרגישה:
החיים שלי בנויים משעות שהייתי רוצה שיעברו מהר כדי שאני אחיה את השעות שהייתי רוצה שיימשכו הרבה יותר זמן.
אני פשוט חולמת על התקופה הטובה שתבוא אחרי הצבא..
אני יודעת שיהיה טוב.
כי עכשיו רע.
וזה לא הגיוני שיהיה רע לנצח, נכון ?
מזוכיזם בפעולה- כותבת דרום אמריקה בחיפוש בישראבלוג ורואה תמונות של אנשים בטיול שלהם שכל כך הייתי רוצה לעשות.
בסי טי שעשיתי גילו שיש לי 2 בלטי דיסק בגב התחתון.
זה מקרין לי לרגל, היא קפואה ובמשך כמה ימים לא יכלתי לדרוך עליה והיא כאבה.
כשבאתי לרופא היחידה עם התשובה הזאת מהאורטופד, הוא ישר פתח ואמר "אם את לא מרוצה מהתפקיד יש לך מפקדים שאת יכולה לפנות אליהם, זה לא מה שיעזור לך"
הסתכלתי עליו בעיניים מלאות דמעות ואמרתי שזה לא קשור ושאני בקושי מסוגלת לשבת.
לשבת!
לשבת בדרך לבסיס ברכבת כואב לי.
עזבו, לשכב לישון אני בקושי יכולה. המון זמן להירדם ולא להרבה זמן.
שולחים אותי ממקום למקום כדי כביכול לעזור לי אבל זה רק מחמיר את כאבי הגב והבילבול.
אף אחד לא אומר לי מה אני צריכה לעשות כדי לפסול את התפקיד, כאילו שאני אמורה להבין ולדעת לבד.
דיי נמאס לי מהמערכת הזאת שנקראת צה"ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bang-Bang-BANGITY-Bang