נולדתי למשפחה יהודית, לאימא יהודיה, כאן במדינת ישראל. אני לומדת בבית ספר יהודי, גרה בישוב יהודי, מקבלת חופש בחגים יהודיים. גדלתי כיהודיה. אבל אני לא יהודיה - מסיבה אחת: אני לא רוצה.

אני לא מחשיבה את עצמי יהודיה. אני לא רואה את עצמי חלק מהדת היהודית, אבל כן חלק מהלאום הישראלי - הבית שלי נמצא בישראל, אני חלק מהחברה הישראלית. אני לא חוגגת חגים יהודיים בצורה עצמאית, לא שומרת שבת או מצוות. לעומת זאת, אני מתכננת להצביע ולהיות אזרחית פעילה במדינת ישראל, כחלק מהלאום הישראלי.

למה? זו שאלה מסובכת.

אני חושבת שזה מתחיל בזה שחינכו אותי להיות קודם כל עצמאית, וזה מה שעשיתי: הייתי עצמאית וחשבתי. ישבתי וחשבתי, הרהרתי בכל המשמעויות של הדת היהודית. זה התפתח בשלבים - למה אני עושה מצווה כזאת או אחרת? אני חילונית רגילה מהסוג של "לא שומר שבת אבל כן צמה ביום כיפור/מדליקה נרות חנוכה/שומרת קצת פסח", כמו שלדעתי רוב החילוניים עושים. אבל למה?

הפעם הראשונה שעברתי על מצווה מתוך כוונה אתאיסטית מפורשת הייתה בפסח, כשאכלתי חמץ. קראנו את סיפור יציאת מצריים בשיעור תנ"ך. כתוב בשמות י"ב י"ט: "שִׁבְעַת יָמִיםשְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם:  כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵלבַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ". פענחתי את הנקרא בדיוק כמו שהוא כתוב - לא לאכול שאור. שאור, או מחמצת שאור, היא סוג של עיסה שמורכבת משמרים, מים וקמח שמגדלים בתנאים מסויימים (לשמור בקירור וכו'). עכשיו השאלה שהעסיקה אותי כל השיעור: איך זה קשור לאיסור אכילת חמץ בפסח? הייתי מבינה איסור על אכילת מחמצת שאור, שאפשר להניח שממנה נעשו המצות של אותה התקופה (מאיפה הם השיגו מקרר?). גם ההנחה הזאת קצת יומרנית כי אי אפשר לדעת בבירור מה היא בדיוק מחמצת שאור (את ההגדרה לקחתי מויקיפדיה). אז למה?

ואז הבנתי את זה. אין באמת את הדת היהודית. יש ספר אחד ממקור מפוקפק שסביבו, במשך אלפי שנים, התאספו המוני אנשים וכל אחד הוסיף את דעתו. חלק תפס והצטרף אליו התואר "מצווה". אבל זה הכל. זה בסך הכל פוליטיקה. נתתי דוגמה על פסח כי זה רלוונטי לעכשיו, אבל זה תקף כלפי כל מצווה יהודית - כל אותם הרבנים שנותנים עצות על אסור להדליק חשמל אבל מותר להשאיר מכשירים דולקים, כל אותם התירוצים - זו התחכמות. הדת פשוט רוצה לשמור את המאמינים שלה אדוקים, צמודים, בלי אפשרות לנשימה. אם הרבנים יכתיבו מה המאמינים צריכים לעשות בכל רגע נתון, לא יהיה להם זמן להבין כמה זה מיותר.

אבל הבנתי עוד משהו: אני מאמינה באלוהים. אני מאמין בכוח עליון, שאני לא מסוגלת להבין, שאחראי עלי בצורה עקיפה. אבל אותו כוח חסר שם לא מתעניין ולא מתחשב באורך החצאית שלי או מה אני אוכלת. אלוהים שכזה הוא טיפשי, רדוד; לומר שלאלוהים אכפת מהדברים האלו זו המעטה, זלזול בסגולות הבלתי נתפסות של ישות גדולה מהקיום הקצרצר של כל אחד מאיתנו.

ובסך הכל, האם זה משנה איך אני מגדירה את עצמי? חשבתי שזה מיותר 'להצהיר' מה אני מאמינה לגבי עצמי. כל איש באמונתו יחיה, אני אוכל את הלחם שלי והם ימשיכו לצום. הלוואי. הרבה שכחו את ההבדל בין להאמין בדת לבין כפייה דתית - והאירוניה היא שבנ"ך כתוב במפורש שאסור לכפות את הדת היהודית על מי שאינו מעוניין.

הדבר הנוכחי שמעצבן אותי יותר מהכל - לא מוכרים חמץ בפסח. במיוחד בעיר ה'קודש', ירושלים היקרה, בה אין סיכוי להשיג חמץ ברדיוס הקרוב. איך התדרדרנו לכפייה דתית? אני לא מאשימה את בעלי החנויות כי אני יודעת שהם יאבדו חלק ניכר מההכנסות אם הדתיים יסרבו לקנות בחנות לא כשרה, אבל אני מחכה לרשת סופרמרקטים רגילים כאלה שיימכרו חמץ בפסח. אני מחכה להתקוממות של חילונים, שנמאס להם.

ובאופן כללי, העובדה שאני מוגדרת יהודיה משפיעה עליי בעיקר בתחומי החתונה והמוות. מתברר שזה לא משנה שאני לא חושבת שאני יהודייה - אלא מה שאותה ועדת רבנים חושבת עליי. כמו חוק "ברית הזוגיות" שעבר לא מזמן, ובעצם רק נתן לרבנות יותר כוח (הם אלו שמאשרים האם הם מקבלים את העובדה שאני לא חושבת שאני יהודייה!).

בסופו של דבר, אני לא מבינה דתיים. אני מכירה לא מעט כאלו, אנשים מבריקים שמסוגלים לדברים גדולים, אבל מגבילים את עצמם לפי חוקים ש'חכם' ל' או ס' אמר ובטעות הפכו למצווה. אני לא רוצה לומר להם איך להתנהג, אבל עצוב לי לראות אותם לכודים, נחנקים לאט. ויותר מהכל, עצוב לי שמדינה שלמה נסחפה, ונותנת לגיטימציה חוקית לכפייה דתית.