החברה הכי טובה שלי, או לפחות זו שהכי קרובה לתואר והכי קרובה אליי, היא אדם ממש מסובך. זו לא אשמתה ממש, אלא המשפחה שלה - כולם חולים, בעיקר אימא שלה, שחולה בטרשת נפוצה וכנראה בגלל זה היא דיקקטטור חולה שליטה. אני מדברת על ילדה בת 17 שבחיים לא נסעה באוטובוס כי ההורים שלה מפחדים, בחיים לא קנתה לעצמה משהו כי אין לה כסף משלה, משכיבה את אח שלה לישון כל ערב, עוזרת לאימא שלה להתקלח כשהיא חולה מדיי מכדי לעשות את זה לבד, מכינה לכל המשפחה ארוחת ערב בכל יום - ועדיין מצטיינת בלימודים. מאוד סיפור סינדרלה כזה, ה"אימא האמיתית" של האח הקטן שלה, הרבה יותר בוגרת חברתית ונפשית מאשר האחות הגדולה אבל החירשת שלה, תמיד הכי אחראית, מחזיקה את המשפחה ביחד. בקיצור, זאת היא.

עד לא מזמן היה ברור שאני היותר מוצלחת. לי יש חיים יותר קלים, אני יכולה לקנות לעצמי בגדים יפים, אני העצמאית, שיכולה לעשות מה שהיא רוצה. לי היה חבר, אני התנשקתי כבר, אני מתחילה עם בנים (בערך...), נשארת ערה בשעות לא סבירות במקומות לא סבירים, מתנדבת סוערת במד"א עם גופות כל כמה ימים, המבריזנית הספונטנית, הכייפית, המצחיקה.

ואז היא רזתה.

אני יודעת שזה טיפשי, אבל זה שינה הכל. היא פאקינג רזה ממני ב-4 קילו. וזה ממש מכאיב לי. פתאום היא החזקה, פתאום היא נראית ממש טוב, פתאום איבדתי משהו שלא ידעתי שאני צריכה. אני כותבת על המשקל שלי כל כך הרבה בבלוג (למרות שאמרתי לעצמי שאני מפסיקה עם הבלוגי דיאטה!) בגלל שאני לא יכולה להפסיק, אני מגדירה את עצמי לפי כמה שאני שוקלת. וגם כי אני בת, וכי אין בת שלא אכפת לה כמה היא שוקלת אלא אם כן היא נראית כמו מקל או מתה. ואני אומרת לעצמי שזה לא אומר שום דבר, אבל זה אומר לי המון. עד כדי כך שאני משקרת לה ואומרת שאני יותר רזה ממה שאני באמת כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. והיא האדם היחיד שפעם הייתי יכולה לספר לו הכל. אני לא יודעת מה לעשות כי אני מרגישה כל כך מטומטמת שאני מקנאת במישהי שהחיים שלה כל כך לא פשוטים על זה שהיא סוף סוף מצליחה במשהו והולך לה טוב, אבל אני לא יכולה להפסיק. זה לא שאני רוצה שהיא תשמין בחזרה אלא אני רוצה להיות רזה יותר, אני רוצה שוב להיות היותר מוצלחת, היותר נחשקת.

בכל פעם שהיא מספרת לי על הבגדים שנופלים ממנה, אני מרגישה שאני רוצה למות.

ואז אני הולכת לאכול משהו.

מה הקטע?

ובאמת שחוץ מלעבור את הגבול האדום שלי (להקיא או לקחת תרופות בלתי הפיכות) עשיתי כמעט הכל, אבל אני כבר מזמן במישור הפסיכולוגי של לרדת במשקל. אני אוכלת בצורה ריגשית נטו. אני ממשיכה וממשיכה לאכול גם כשאני לא רעבה כי זה כאילו המוח שלי רגיל לזה שאם אני אוכלת יום אחד אני ארעיב את עצמי ביום הבא, אז באותו יום אני אוכלת המון. המון. ואז יום אחרי זה שוב קורה, כי אני הפסקתי עם ההרעבות. וככה עליתי כבר 5 קילו. הצילו.

נכון כל הקטע של "לאהוב מה שאני רואה במראה"? לעולם לא ייקרה.