הזמן שעובר כנראה שהוא לא יחזור.
שעה,יום,חודש,שנה.
שנה שלמה שעברה.
בין אם הייתה מיותרת ובין אם לא.
ובין אם הזקתי לעצמי או עשיתי לעצמי טוב.
שנה עברה.
שנה של ציפיות ושנה לחכות.
תקופה שעברה, שבה נכבו לי העיניים וכבר הפסקתי להיות שמחה ומאושרת ומאורת פנים כמו שהייתי פעם.
תקופה שלמדתי בה הרבה דברים וקצת הפסקתי להתכחש למה שקורה לי.
הבנתי הרבה מאוד דברים ואני מתחילה ללמוד לאט לאט איך להתמודד עם כל דבר. מנסה ללמוד איך מתמודדים עם דברים בצורה בריאה
ועכשיו, שעברה שנה.
שנה שהייתי תלויה באוויר.
עומדת בפניי תקופה חדשה. נכנסת אליה באווירה חיובית ובצפייה גדולה למשהו טוב. שיבנה אותי ויעזור לי להתבגר.
אני יודעת. אני יודעת שיצא מהתקופה החדשה הזאת דברים טובים.
אני אשתנה,אבכה,אשמח,אצחק. ואגדל ואצמח להיות בן אדם קצת יותר טוב מעכשיו.
נמאס לי לפגוע.
בעצמי, בקרובים אליי,באהובים שלי.
האובססיה הנוראית עם האוכל תישאר. אבל כולי תקווה ללמוד להתמודד איתה טיפה יותר טוב.
להפסיק להרוס את עצמי.
לפגוע בעצמי פיזית.
להפסיק לחתוך.
להפסיק להיסתגר.
אני רק רוצה להיות אחרת אפילו אם זה במקצת.
אני מסתכלת על מה שעומד לבוא רק באור חיובי וטוב ובאמת שמחכה לזה בכיליון עיניים.
לתפוס אומץ וביטחון ולהפסיק להיות קטנה ומעוכה.
ואחרי שקיבלתי את מבוקשי ואני מתגייסת פחות עשרה קילו שירדו קצת יותר מדיי במהירות, אין ספק שההרגשה יותר נעימה.
אני אשמור על עצמי בשמונה עיניים. על הגוף שלי, על הנפש שלי.
אני אזכור שכל פעם שאני נשברת אני עולה לקחת אוויר. וזה לא נורא להישבר וזה לא נורא להזקק או לבכות.
וצריך לתת לדברים ביטוי במילים. כי זה הכי נכון והכי פחות מזיק מכל שאר האפשרויות.
אני אתחזק.
אני מפחדת.
אין ספק.
אבל לגיטמי. נראה לי לפחות.
זה משהו אחר. מסגרת שתחזיק אותי.
אני אולי אתפרק, אבל פחות.
ופחות מכל השנה הזאת שפירקה אותי והעיפה לי את הראש לכיוון השני.
ועכשיו, שהיא עברה.
יש לי חיוך על השפתיים.
אני מרגישה טוב.
אני אוהבת את זה, ונהנת מי זה.
ועכשיו באמת שיותר טוב.
מחר מתגייסת, אחרי שנה שהחזיקו אותי בבית. שנה ללא תכלית אמיתית ושום התקדמות בחיים. שנאתי את זה אבל גם נהנתי מקצת חופש.
אז מחר, עשרה קילו פחות.
אני עולה על מדים למשך לפחות השנתיים הבאות.
אין יותר סופש"ים אפלים של הסתגרות וכאב. כי אין זמן אחר לעשות דברים. רק שישי שבת. וזה פשוט אידאלי בשבילי.
זה עושה לי טוב באמת.