הדרך לעולם שלא קיים.

איבדתי את הראש.

עייפות שמגבירה את הרעב.צצבא שנותן לי אוכל שמישהו אחר עשה לי. חדר אוכל מלא בבנות, חלקן אוכלות חלקן פחות. 

כתוב על היד לא לאכול וצוחקים. טריגר שמחזיר אותי לנקודה אחרת.

לצד ערכים וחשיבות התפקיד שאני הולכת לעשות יש את העצמות הרזון העייפות החולשה שמושכת אותי. אני מתגעגעת מצד אחד מצד שני יש דברים שיותר חשובים.

הראש נאבד.

אני מרגישה את עצמי שמנה יותר. אני יודעת שאני מסוגלת להילחם בזה. 

את תרזי, את תצליחי להיות מצויינת בקורס, את תצליחי להיות מצויינת כמפקדת.

אפשר בכלל לשלב?

נכנסת לבלבלות.

מרגישה את החיוך על השפתיים למרות שאני רואה את הכרס שצמחה לי.

אני מתנחמת באימרה שאני יכולה ואני יודעת שאני יכולה להילחם בזה. אני יכולה לרזות.

הכל טמון בהחלטה.

הסופי שבוע הם הזמן היחידי בבית. 

לפעמים ההפרעות הורסות את הזמן הזה ולפעמים קצת פחות.

זה מבאס וזה עדיין נמצא בקו מחשבה אמנם קצת יותר במאוחרה של הראש.

מנסה למצוא ביטוי במילים למה שאני מרגישה בפנים.

זה קצת קשה.

להיות טובה בין טובות זה קשה.

זה אתגר.

זה מקשה.

אבל תורם.

עוד לא הייתי בסיטואציה כזאת טוטאלית שנתנה לי לשכוח מכל התקופה הזו שהייתה עד עכשיו.

הכל נורא טוטאלי וקיצוני.

חייבת סדר בראש, להירגע. 

לפשוט את המדים בבית ולהרגיש בנוח עם מה שנמצא מתחת.

צריכה עוד שליטה וחוזק.

איפה האני של פעם? כנראה שנעלם.

החשיבות של החיצוניות, של האסתטיקה של ההתעסקות בדברים שנראים לעין פתאום לוקחים חלק פחות חשוב בחיים שלי.

אולי זה השקט שלפני הסערה?

עד שאני ממש אתעצבן ואז אעשה שטויות?

מצד אחד בא לי.

אני רוצה בזה.

אני רוצה להבהיל, להפחיד. את עצמי.

מצד שני אני יודעת שזה היצר של ההרס העצמי שלי שיכול להרוס את כל מה שאני משקיעה בו את חיי כרגע.

כל כך נכנסתי לזה.

אני. אני הולכת להיות מפקדת.

לחנך אנשים. 

ללמד אותם דברים לחיים. לתת לאנשים את ההזדמנות האחרונה שלהם לחיים נורמטיביים וטובים יותר ברגע שיצאו חזרה לאזרחות.

אני צריכה את כל הכוחות שיש לי בגוף. 

אבל לפעמים לא בא לי שיהיו לי כוחות בגוף.

רוצה לחזור לשכב במיטה עם מעט מאוד שומן בתוכי. עם הרבה מאוד סחרחורות וכאבי ראש. לקום לראות שחור ולהתעלף.

מחזור כבר לא קיבלתי הרבה זמן. מעניין מה הסיבה.

אני רוצה שהכל יהיה מאוזן יותר.

כמו תמיד. 

אני טוטאלית.

אני צריכה אהבה ואני מודה בזה.