הדרך לעולם שלא קיים.

אין מנוחה. אין רגע למצמץ. מנסה לנשום ולהתרווח לאחור אבל משהו נתקע בי.

לוקחת עוד סיגריה, שואפת, נושפת את  העשן השחור הזה שנכנס לתוכי. 

לכלום אין טעם.

מנסה למצוא את הטעם לחיים האלה שנתנו לי בידיים דרך הזלילות שבסופן לכולן אותו הטעם בפה. טעם של בחילה. טעם של חור. טעם של כלום. כלום אחד שחור.

ושוב, מנסה לנשום להתרווח לאחור. ולא מצליחה. זה כאילו שהגב תפוס, זה כאילו שמשהו תקוע לי בראש ולא נותן לי מנוחה.

וכל פעם אומרת לעצמי את אותו הדבר. את רואה? את לא מרגישה עכשיו טוב יותר. זה הכל בועה אחת גדולה.

עדיף שזה לא היה קורה.

מרגישה תמימה, לא מבינה, מנסה לראות ולא רואה.

זה כבר נראה שאת באמת חייבת. את לא יכולה בלי. את צריכה את הכדורים האלה שאולי יכניסו בך קצת חיים וחיוכים. ואהבה ושמחה. ואמת. בעיקר הרבה אמת וטעם מבפנים לחיים שלך.

קצת קלילות, קצת טימטום. לא יזיק לי.

לקחת את החיים בצורה אחרת.

סמים.

אבל חוקיים.

מרשם מפסיכיאטר. זה אומר שזה חוקי.. לא? 

זה עדיין סמים.

אולי צודקים האנשים שלא יכולים בלי לעשן מדיי פעם. בעצם מה רע בזה? לראות את החיים בצורה קצת אחרת, לצאת מהכבדות.. למצוא את הכיף והיופי.

עולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות או שיש אפשרות לראות עולם ורוד דרך מוח שפועל על כדורים שמעלים את רמת הסרוטינין במוח.

זה כמו להיות שיכור.

כל הזמן.

בא לי.

בא לי להפסיק לנשום בכבדות ולהיאנח בצורה שמעידה על הכובד הזה על המחשבות שרצות לי בראש על הנטיות הדיכאוניות האלה.

אני רוצה לנשום ולהתרווח לאחור. להסתכל על השמים, לראות את הכוכבים. לחשוב מחשבות טובות. לחשוב כמה מזל יש לי בידיים. להסתכל על מה שיש ולא מה שאין. ואיך אפשר לשפר. ואיך אפשר לא ליפול כל הזמן.

רוצה לכתוב כל פעם שעצוב לי ולא לכתוב אחרי שעצוב לי ואני מכאיבה לעצמי. 

רוצה לחשוב בצלילות ולבחור בבחירות הנכונות. 

קר לי.

באמצע אוגוסט.

מה הקטע בכלל?

הדמעות מתחילות לעלות כלפי מעלה ויחד איתם גם הבחילה.

את משוגעת? את פסיכית? את חולת נפש! 

תרגעי כבר.

בא לי לצעוק על עצמי. ובא לי שזה יעזור.