הדרך לעולם שלא קיים.

"היא אוביס הילדה הזאת.. היא יכולה להגיע למשקל נוראי.."

אני שומעת אותך. כן כן. נכנסתי הביתה כבר מזמן.. אני בחדר. הדלת פתוחה.

את נכנסת ושואלת מתי הגעתי הביתה ואני עונה שמזמן. 

הפרצוף שלך נבוך ושלי קצת כועס.

למרות שאת צודקת. אני לא אשחק אותה.

אבל עדיף שתהיי בשקט.

זה הסימן שלי.

שמישהו יציל אותי.

יציל אותי מעצמי.

כן אני אגיד את זה שוב. הלוואי שהייתי אחרת. הלוואי שהיה לי מקום לברוח אליו שהוא לא קשור לדבר הנוראי הזה שנקרא אוכל. בין אם טוב ובין אם רע זה כאילו תמיד יהיה המקום שדרכו יהיה לי נוח להתבטא.

וזה מלא בשנאה עצמית והרס עצמי. וכבר נמאס לי לחזור על איך שאני מרגישה אבל זה פשוט ככה. לא משתנה.

ואני עדיין חולמת, ועדיין רוצה. ולא אני ממש לא מרוצה. הלוואי  שהיה לי הסכם שעובד באמת עם עצמי. כל פעם שאת נשברת, תנשמי. קחי אוויר.

אבל אני מודה ואומרת. שאשה לוויתן זה דבר שביר.

וזה לא משנה שאני בן אדם עם עוצמה. וזה לא משנה שאני יודעת להתבטא דרך הגוף. וזה לא משנה שאני נהנת להגיד מה אני חושבת דרך הכתיבה.

כי אני נשברת.

ופוגעת.

שוב ושוב. וזה לא נפסק באמת אף פעם.

ובא לי להיות שונה ובא לי להיות אחרת. 

העיקר שיש לי תור לפסיכיאטר. כימקלים יועילו במקרה שלי.

אולי קצת פחות התעסקות עם עצמי. ואולי קצת אושר פנימי.

ואולי לרדת במשקל.

לא אולי בטוח.

אני יודעת שאם זה מספיק חשוב לי וברגע שאני מספיק חזקה אני מסוגלת להכל.

פחות 25 קילו בעבר.

ולא זה לא היה קל.

אבל אני נהנת מאתגרים.

זה הסימן שלי. עכשיו לחזור לשנות.

עוד מעט כדורים.

עוד מעט יצילו אותי מעצמי.

אז זה הזמן לחזור לשנות ולא לשקוע במה שיש. לא מעוניינת.

אני אשנה.