הדרך לעולם שלא קיים.

לבנה. כל כך לבנה שהשמש מסתנוורת ממנה. ואולי היא דווקא נהנת מי זה. להיות שונה, אחרת לא כמו כולם. 

היא גבוה. אפילו מאוד גבוהה. והעצמות שלה כל כך בולטות שלא בטוח שהכל בסדר אצלה בראש.

היא הולכת, היא רוקדת, היא יוצאת, היא עושה שטויות.

היא חוזרת הביתה.

לבד.

פושטת את השמלה, שחושפת תחתון וחזייה שנבחרו בטעם טוב.

היא מורידה את העקבים שחושפים רגליים סקסיות וארוכות גם בלי עזרה של גובה.

היא מפנה את הגב ומסתכלת לאחור. ממשת את הכתפיים ומרגישה את העצמות הבולטות האלה.

היא נהנת מהמחשבה שעכשיו היא שווה.

עכשיו היא אחרת.

היא לא יודעת שהיא תתפרק יום אחד והכל יעלם לה.

כרגע היא פשוט נהנת מהיותה היא.

אז מה אם דילגתי על ארוחה? היא חושבת לעצמה..

זה לא משנה כלום.. גם ככה לא יזיק לי להוריד עוד קצת.

זה יבוא לה בהפוכה שהיא לא תרגיש ובום. היא תמצא את עצמה שוב פעם במקום שחור ואפל.

היא עומדת מול מראה.

לבנה, פשוטה, עירומה.

ועדיין לא מרוצה.

לא מסתכלת בעין טובה על מה שהיא רואה. לא יודעת להודות על מה שיש לה עכשיו.. רק רוצה עוד קצת. או יותר נכון רוצה להיות פחות.

פחות גוף, פחות שומן, פחות מעצמה.

ואולי בעצם אפילו לא להיות?

אבל בעצם.. איזה זכות יש לה לא להיות? ככל שהיא תיתן לעצמה לצאת מהמקום השחור, האפל והמגעיל הזה היא רק תיתן למי שסביבה כוח להיות יפה,מבריק,חכם ואהוב.

אם היא תהיה במקום אחר אז כל מי שסובב אותה יחשוב קצת אחרת.

לחזור כל לילה, בודדה, לחדר שלה. ושוב.. המחשבות מציפות וחונקות.

מתי היא תצא מהמעגל חסר התקווה הזה?

אף אחד לא באמת יודע.

והלוואי שנמצא את עצמנו במקום טוב יותר. כולנו. גם היא..