"לברוח"
פרק 1:
האחד אמר לך, "חיים, מה הם?
שמים, עצים, שדות פתוחים, ים, שמש, צחוק, אהבה, חברים, משפחה וחופש."
השני אמר לך, "חיים, מה הם?
אהבה כוזבת, קשיים, כאב, אומללות, בכי, סבל, אכזבות, פרידות, מוות ובדידות."
והשלישי אמר לך, "כל זה יכול
להיות שלך. כל זה יכול לקרות לך.
"כל זה יכול להטעות אותך. כל
זה יכול לשחק בך.
"כל זה יכול לפגוע בך.
"אז במה אתה בוחר?"
נעמדו שלושת האנשים, השלישי
שביניהם נעמד מקדימה, לבוש בגלימה שחורה וארוכה, והוא החזיק בידיו שתי קופסאות
קטנות, ושאל אותך, "באיזה חיים אתה מעוניין?" ואתה
ענית כמובן, "בחיי החופש, האהבה ושמחת החיים."
אז פרצו השלושה בצחוק, שתי
הקופסאות הקטנות מיטלטלות בידיו הרועדות של הבחור בגלימה, והשניים מאחוריו חושפים
שורות שיניים בוהקות ואש צוחקת מרצדת בעיניהם. והם צוחקים וצוחקים, צחוק מוזר
וצורם, לא נעים שכזה, ופתאום אתה מביט בהם מלמטה, והם מסתכלים עלייך בזלזול, גבוהי
קומה ומרשימים.
"כל כך תמים," אומר
הבחור בגלימה, חיוכו מתרחב. "ולמה שניתן לבן תמותה שכמוך את זכות הבחירה? את
הזכות שלך כבר קיבלת. אתה זכית לאהבה שאיש לא ראה לפניכן. אתה זכית לחיים שאחרים
אינם יכולים אפילו לחלום עליהם. מדוע שניתן לך כעת את זכות הבחירה? יש בני אדם
שזכו לבחור את דרך חייהם, כי עשו מעשים גדולים בעבר. תגיד לי, ילד, מה אתה עשית
שמגיעה לך זכות הבחירה הזו? גורלך הגיע לאן שאתה הובלת אותו, ולכן למעלה כבר נרשם,
כי נגזר עלייך לחיות בסבל."
***
ביל פקח את עיניו ומצמץ, מתרגל
לאור שחדר דרך החלון. הוא הביט לצד ימין, לצד שמאל, ואחר כך חזר להסתכל על התקרה
הלבנה. הוא עצם שוב את עיניו ונשם עמוק. הוא הביט שוב לצד ימין, מסתכל על התמונה הממוסגרת מלפני כמה שבועות בלבד ועל השעון המתקתק בקול לידה. השעה הייתה כמעט שלוש. וכעת – ביל המתין. לא לקח זמן רב עד שדפיקה
קטנה נשמעה מכיוון הדלת ואחותו נכנסה פנימה. ראשה של לילי בצבץ מאחורי הדלת,
אצבעותיה הדקות אוחזות בה.
"בוקר טוב, ביל," מלמלה
לאחיה. השני נאנח והסתובב הצידה במיטתו, מושך את השמיכה כלפי מעלה. "מה את
רוצה?" שאל. הוא שמע את הדלת חורקת מעט בזמן שלילי פתחה את הדלת בזהירות
והרשתה לעצמה להיכנס. היא סגרה אותה בזריזות והתקדמה אל עבר מיטתו שלא ביל.
"איך אתה מרגיש?" שאלה.
ביל נהם מתחת לנשימתו ולילי צייצה בשקט, מתכווצת. "מצטערת, אני פשוט – "
"זה בסדר, לילי." הוא
מלמל. "אני בסדר."
"אמא ואבא ביקשו ממני שאני
אעלה לראות מה שלומך, לא התכוונתי להפריע לך, הם פשוט רצו לדעת אם אתה מתכוון ללכת
היום ללימודים כי עברו כבר שלושה ימים." היא פלטה במהירות עד שהיה קשה להבין
מה אמרה. בלי אוויר בריאותיה, היא השפילה את מבטה והסתכלה על הרצפה, ממתינה
לתגובתו של אחיה.
ביל הסתובב שוב במיטה, יישר את גבו
והתיישב עליה. הוא הביט באחותו הקטנה, שעדיין הביטה ברצפה בידיים רועדות. מה קרה? היא חושבת שאני אתחיל לצרוח
עליה? אזרוק עליה איזו מנורה או משהו? מה לעזאזל היא חושבת? שאני משוגע? הוא חשב. טוב, זה נראה כאילו היא כבר ממש לא
יכולה לחכות לזה, וחבל לי סתם לשלוח אותה מהחדר מאוכזבת, נכון?
"טוב, את יכולה להגיד לאמא ולאבא – " הדגיש, "שאם הם
מעוניינים לדעת מה שלומי, הם יכולים קודם כל לבוא לבד, ולא צריכים לשלוח את הבת
המבוהלת שלהם למעלה כאילו הם שולחים אותה אל הגרדום. ואת יכולה להגיד להם שאני לא מתכוון ללכת לפאקינג בית ספר הפאקינג מזוין הזה כי פאקינג לא בא לי, בסדר?!"
לקראת הסוף קולו עלה לצעקה, והיא
קפצה בבהלה, ממלמלת "סליחה" בשקט. בראש עדיין מושפל וידיים צמודות אחת
לשנייה, היא רצה מחוץ לחדר וטרקה את הדלת. ביל יכול היה לשמוע את צעדיה יורדים
במדרגות, כבדים אך זריזים בו זמנית. כמובן שהיא כבר לא יכולה לחכות עד שתוכל
לספר לאבא ולאמא איך שהתפרצתי כך, חשב. בידיעה שהם ימהרו להתקשר לקבוע עוד
פגישה עם הפסיכיאטר שלי.
הוא לא טרח לקום מהמיטה, לעקוב
אחריה, או לעצור בעדה. הוא פשוט נשכב חזרה, התמקם בנוחות על המיטה, סידר את הכריות
שלו ואת השמיכה, וחזר לישון, נרדם לאחר כמה דקות של התמסרות לחשיכה.
זה היה אותו הסיוט. הם נסעו
במכונית שלו, וביל חייך
וצחק, כי הוא חייך וצחק. והם דיברו, על עתיד,
ומשפחה ואהבה, על כמה שהם אוהבים אחד את השני. השיר How do I live without you של Trisha Yearwood, התנגן ברקע בזמן שביל הסתכל עליו. ביל אחז ביד שלו בזמן שהוא נהג בעזרת יד אחת
בהגה, מעיף בו מבט כל כמה שניות ומחייך אליו. הוא סובב אליו את ראשו לגמרי, מרשה לעצמו
לשכוח לרגע מהכביש, והביט בעיניו החומות של ביל. ביל נשבה בקסם, והביט בו, מתקרב
אליו. שפתיהם רפרפו אחת על השנייה וביל החל לחייך.
“How do I live without you, baby?” הוא שאל.
“You don't.” ביל
לחש והצמיד את שפתיו לשלו, פותח את פיו ומאפשר ללשון שלו להיכנס ולחקור את הפה המוכר. הוא שיחרר את חגורת הבטיחות ונצמד אל
ביל, דוחק אותו אל מושב המכונית, כשלפתע נשמע קול צפירה חזק.
"טום!"
ביל קפץ מהמיטה, מסתבך בשמיכות
ונופל מהמיטה. הוא הזיע והתנשף במהירות, כאילו התקשה לנשום. הוא תפס בחוזקה בסדין המיטה,
מקלל בשקט בראש מושפל. דפיקה נשמעה על הדלת ואימו פתחה את הדלת, חצי מגופה מוסתר
מאחוריה, "ביל, דוקטור שטיינברג – " היא עצרה בפתאומיות. "מה קרה
לך?" שאלה בבהלה ונכנסה אל החדר. ביל החל לבכות לפני ששם לב. "אל תתקרבי
יותר," צעק לעברה. "תישארי איפה שאת." הוסיף בקול חלש. הוא העביר
יד רועדת בשיערו השחור.
"מאגי, מה הולך כאן?"
אביו נכנס אל החדר, אחריו אחותו, ואחריה הפסיכיאטר שלו. זעם בלתי נשלט פעפע בכל
גופו של ביל, גורם לרעד בגופו להתחזק. האם זאת הייתה נוכחותו של אביו? או של
הפסיכיאטר שלו? או אולי של שניהם? התשובה לא הייתה ידועה, אבל זה לא שינה הרבה
לביל. הכעס לקלל את אביו ואת הפסיכיאטר שלו, להרביץ להם עד שידממו, היה כבר חזק
מדי. הוא תלש את השמיכה מגופו ונעמד, זוקף את ראשו אל הנוכחים בחדר.
"החוצה!" צעק עליהם. "צאו החוצה!"
אחותו ואימו קפצו בבהלה, ואביו
הידק את אחיזתו בידית הדלת. "ביל – " הזהיר אותו.
"צאו מהחדר שלי, עכשיו!"
צעק ביל, מצביע ביד רועדת מזעם ובהלה על היציאה. דוקטור שטיינברג הביט בו במבט מלא
רחמים. "ביל, תירגע, אנחנו רק באנו לדבר איתך, לראות אם יש משהו שאתה צריך –
"
"כן, כן יש משהו שאני
צריך!" צעק עליו. "אני צריך
שתצאו לי מהחדר ושתפסיקו כבר להסתכל עליי במבטים הרחמניים שלכם כל הזמן!
אתם באמת חושבים שזה עוזר? ובכן – זה לא! אני מצטער מאוד להודיע לכם שאתם רק
הורסים הכול עוד יותר. אז אם לא אכפת לכם, אני רוצה להיות לבד."
הוא כבר התקדם לעברם, ודחף את אביו
בגסות מחוץ לדלת, אחריו נשרכים כל השאר.
"ביל, בבקשה – " מלמלה
מאגי. הוא טרק בפניה את הדלת. לאט, הוא החליק במורד הדלת, ונשען עליה. מכווץ
ככדור, הוא קבר את ראשו בין ברכיו, ידיו קבורות עמוק בתוך שיערו השחור. הוא לא
הצליח להוציא את התמונות האלה מראשו, והן רדפו אותו שוב ושוב, יום אחר יום,
מכאיבות וחורטות בו צלקות שלעולם לא יתרפאו. הוא רצה להיעלם, הוא רצה למות. הוא
רצה שמישהו יכאיב לו, כדי שתהיה לו סיבה מוצדקת לבכות, לצעוק, לצרוח. הוא רצה לקלל
את כל העולם הטיפשי הזה שגזל ממנו את שמחת החיים שלו. הוא רצה את טום חזרה.
הדמעות זרמו על פניו במהירות עד
שעיניו כבר לא יכלו לסייע לו בראייה ברורה. הוא משך באפיו ויבב בשקט. אימו דפקה על
הדלת שוב, וניסתה לפתוח אותה. ביל השעין את גבו על הדלת חזק יותר כדי שיוכל לשמור
אותה סגורה. "ביל, נו באמת, אתה סתם עושה הצגות. אני יודעת שאתה לא באמת רוצה
להיות לבד. קדימה, תן לי להיכנס, או לפחות לאחותך! דוקטור שטיינברג הלך, אם זה מה
שהפריע לך." היא נאנחה, קולה סבלני. "אנחנו יודעים עד כמה קשה לך הכול,
אבל תן לנו לעזור לך, בבקשה." היא התחננה. ביל חרק את שיניו. עכשיו הוא באמת
רצה להכות מישהו. "לכו כבר, תעזבו אותי בשקט." הוא אמר, אך קולו עלה
בקושי על לחישה. למרות זאת, הוא ידע שאימו יכולה לשמוע אותו.
"ביל, ביל תפתח את הדלת עכשיו
ותן לנו להיכנס! הטרור הזה חייב להיפסק! תפסיק להסתגר בחדר שלך כמו איזה מתבודד
אחד וצא החוצה!"
זה היה אביו. הוא דפק בחוזקה על
הדלת, פותח אותה וגורם לביל להידחף קדימה. ביל נעמד, זועם, וכעת כבר רותח מזעם.
"מה – אתה – לא – מבין? אני – רוצה – להיות – לבד!"
הוא דחף את אביו מחוץ לחדרו. "למה אתם לא יכולים להניח לי כבר?" שאל
בתסכול, לא טורח לנגב את הדמעות שזרמו על פניו. כך או כך – זה היה ברור שבכה.
"אני לא זקוק לרחמים שלכם. זה שאתם כאן, לא עוזר לי בשום דרך
כלשהי, ושהשטיינברג הזה ילך לדפוק את השכל של מישהו אחר – "
אביו סטר לו בחוזקה, ואימו פלטה
צעקה מבוהלת. "ג'יימס!"
ביל הניח את ידו על לחיו הבוערת,
פיו פעור.
"לא הכול מסתובב סביבך, ביל!
גם אנחנו אהבנו אותו. הוא היה כמו בן בשבילי ואהבתי אותו בדיוק כמו שאתה אהבת אותו
– "
"שקרים!" צעק עליו ביל.
"כל מה שקרה היה תאונה מצערת
ביותר ואנחנו מבינים את הקושי והתסכול שלך אבל – "
"תספיק להגיד את זה!"
ירק ביל בכעס, ידו מחליקה מפניו אל צידי גופו. "אתה לא יודע שום דבר! אתה לא
מבין שום דבר ממה שאני עובר! אין לך מושג איך אני מרגיש... אין לך מושג מה אני
עובר כל יום וכל לילה... אין לך מושג!" הוא צעק עליו. "נראה אותך, איך
תרגיש אם פתאום אמא הייתה מתה. חושב שהיית מצליח לחזור לעבודה שלושה ימים אחרי שזה
יקרה? אם כן – אתה בהחלט יכול לנשק לי ת'תחת ולהעיף אותי חזרה אל בית הספר –
"
אביו דחף אותו באגרסיביות אל תוך
החדר.
"ג'יימס, ג'יימס מה אתה
עושה?" קראה האם בבהלה, תופסת בזרועו של בעלה.
"כן, ג'יימס, מה אתה
באמת עושה? מה? תכה אותי עכשיו? ובכן – קצת מאוחר בשביל זה, לא?" צעק ביל.
אחותו לילי כבר החלה לבכות בהיסטריה.
"אבא תספיק את זה..."
היא התחננה, רוקעת ברגליה כילדה קטנה שלא קיבלה את הצעצוע היקר ביותר בחנות.
ג'יימס דחף את ביל שנית, וביל דחף
אותו חזרה.
"אתה צריך ללמוד לשלוט בעצמך!
איפה המשמעת שלך? איפה ההתחשבות שלך?" קרא האב בכעס. הוא דחף את אצבעו בחזהו
של ביל. "ואיך שאתה תמיד חושב שאתה היחיד שסובל כאן! כאילו שהסבל שלך לא
מכביד עלינו מספיק גם כך! תפסיק להיות כזה רכרוכי ותתפוס את עצמך בידיים. אין לי
כוח לעקוב אחרייך כל היום עם זכוכית מגדלת ולדאוג שלא תתחיל לחתוך לעצמך ורידים או
תנסה להתאבד או משהו!"
"ג'יימס!" קראה מאגי.
"מה?" מלמל. תחילה הוא היה מופתע, ולא
ראה את זה בא. הוא השתדל להתעשת על עצמו במהירות. "אתם חושבים שאני עומד
להרוג את עצמי? פשוט ללכת יום אחד לגג של אחד הבניינים ולקפוץ משם?" הוא קרא.
"איזו מן משפחה אתם? באים הנה ומגישים לי את הסימפתיה המזויפת הזאת שלכם! אני צנצנת אם באמת אכפת לכם אם אני
פשוט אקום יום אחד ואקפוץ מגשר! אתם לא יודעים שום דבר על הכאב שאני עובר; אתם לא
עוזרים לי לעבור את זה בשום דרך שהיא; אתם לא מבינים שום דבר! שום דבר!" גופו
רעד מכעס. "אני פאקינג חי בזכותו! אני יכולתי להיות איתו עכשיו, ובמקום זה
אני תקוע עם המשפחה החרא הזאת! למה שאני באמת לא ארצה להתאבד? עם משפחה
כמוכם הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן!"
אביו סטר לו שוב.
"תפסיק את זה!" צעק עליו
ביל, מחטיף לאביו אגרוף בלסת. "אתה חושב שכל הסטירות שלך ישנו משהו?"
"ביל!" אימו הייתה
מזועזעת. "ג'יימס, ג'יימס אל תעשה את זה. תירגע!" היא אחזה בזרועו של
ג'יימס בחוזקה, הפעם רצינית הרבה יותר בקשר לזה. היא משכה את בעלה ההמום אחורנית.
הוא אחז בלסת הכואבת שלו, פיו מעט פעור, והביט בביל כאילו עשה משהו שערורייתי. זה
היה ידוע שמזג רוחו של ג'יימס היה משהו שקל מאוד להוציא מאיזון. ג'יימס היה בחור
שאת שלוותו היה אפשר להפר על ידי מילים בלבד, ולא נזקק הרבה בשביל להבעיר את הלהבה
שבו.
"זה לא ימשיך כך! אתה תתפוס
את עצמך בידיים, כי זה מפסיק כאן. אני לא מוכן לזה, אתה שומע אותי? אני לא מוכן
לזה!" קרא, מביט בביל בעיניים רושפות. "אתה תסדר את החדר שלך, תארגן את
מערכת השעות שלך למחר, כי אתה חוזר לשגרה. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו עלייך, או
עליי. אתה יודע מה? מצידי – תקפוץ מבניין אם אתה רוצה! לא אכפת לי יותר! או שאתה
מפסיק להסתגר בתוך עצמך כמו מתבודד משוגע שחותך ורידים בחושך, או שאתה יכול לקפוץ מהבניין הגבוה ביותר ברחבי תבל ולגמור עם
זה כבר! אבל אתה לא תידרדר לי עכשיו לסמים ולבדידות, אתה שומע? ממחר – כל זה נגמר!
אני לא מוכן שזה יימשך ככה! אם אתה לא מתאפס על עצמך – אתה יכול לשכוח מאיתנו
ולעזוב את הבית הזה. אתה לא תהיה רצוי כאן יותר, אתה מבין את זה?"
הוא הפנה את גבו אל ביל מוכה ההלם
והתנער מאחיזתה של אשתו. "עזבי אותי, מאגי." סינן וניער אותה
באגרסיביות. "אני הולך מכאן. כשאני אחזור, אני רוצה לראות את החדר הזה מסודר,
ואת הספרים של מחר בתוך התיק שלך, אתה שומע? אין שום תירוצים. אתה תלך מחר לבית
הספר אפילו אם אני אצטרך לגרור אותך לשם בעצמי! ואם אתה לא מוכן ללכת ללימודים –
תארוז את הדברים שלך, כי אתה עף מכאן! הבן שלי לא יהיה משוגע, אתה שומע? אם אתה
מתכוון להמשיך לחיות בחדר הקר והחשוך הזה שלך – אתה לא הבן שלי יותר!"
והוא עזב. חצה בסערה את הקומה וירד
בצעדים מטורפים למטה.
"ג'יימס, ג'יימס תחזור הנה
עכשיו!" צרחה מאגי, מבוהלת עד עמקי נשמתה. "זו לא הדרך לפתור דברים. לא
ככה! בוא הנה, נדבר על זה!" היא קראה והחלה לרוץ אחרי בעלה. טריקת דלת נשמעה
מהקומה למטה. מאגי קראה בשמו של בעלה, והדלת נפתחה ונטרקה שוב. היא יצאה אחריו,
כמובן. ביל לא ציפה למשהו אחר מאימו.
נשימותיה הקצרות של לילי גרמו לביל
להסתובב לעברה. היא עדיין בכתה, והביטה בו בעיניים גדולות והרוסות, כמו עיניי ילד
שנגזלה ממנו התמימות. הוא רצה לחבק אותה, להצמיד אותה לגופו ולבכות על כתפה, אך
במקום זה פשוט הביט בה, כאב חוצה את פניו. הוא לא יכל להתמודד עם כל זה, כל השיברון
הזה. היה לו כבר מספיק קשה גם ככה. הוא הסתובב ובכתפיים רועדות נכנס חזרה אל חדרו
וסגר את הדלת.
הוא נאנח, נשען על הדלת שלו. כשהביט
קדימה שדה ראייתו עדיין היה מטושטש בגלל דמעות חדשות שהחלו למלא את עיניו. זה היה
טיפשי מצד אביו להגיד את כל הדברים האלו; הרי ביל ידע שזה לא יקרה. אמא שלו מעולם
לא תרשה לו לסלק את ביל מהבית. זה או שביל נשאר, או שג'יימס מסתלק. זה עדיין כאב,
ביל הודה באנחה. כל המילים האלו שפרצו מפיו של אביו בלי טיפת מחשבה. ביל ידע שגם
אביו לא התכוון לזה, אבל לעזאזל, האגרוף הזה הרגיש כל כך טוב, וביל לא התכוון
להצטער על מה שעשה. בינו לבין עצמו – זה הגיע לאבא שלו.
הוא החל להתקדם לעבר החלון, שדרכו
חדר אור עמום של שמש חמימה. הוא הסיט את הוילון הצידה ופתח את החלון, נשען עליו
ומוציא את ראשו החוצה. הוא עצם את עיניו, נותן לשמש לשטוף את פניו. בשקט הוא עמד
שם, ולא בכה. אסור לבכות יותר. הוא עמד כך מספר דקות, עד שלבסוף החזיר את ראשו אל
תוך החדר. הוא פקח את עיניו ומצמץ מספר פעמים. משפשף את עיניו, הוא סילק את הדמעות
החדשות שעדיין המתינו לרגע בו יוכלו לפרוץ החוצה. הוא ניגש אל חדר השירותים שהיה
בחדרו ושטף את פניו. אחר כך יצא מהחדר והתיישב על המיטה. לידה, על שידה קטנה,
הייתה תמונה של ביל ושל טום, עומד מאחוריו. שניהם חייכו. ביל זכר, כמובן, התמונה
צולמה מספר שבועות לפני התאונה. זרועותיו של טום היו כרוכות סביב מותניו של ביל,
וידיו של ביל הונחו על ידיו של טום.
ביל נאבק בין הרצון לשבור את
התמונה, לרסק אותה לרסיסים, או לפחות להפוך אותה כך שכבר לא יוכל לראות אותה בוחנת
אותו בכל רגע, מזמינה אותו להציץ לתוכה, אך מצד שני הוא רצה פשוט לקחת אותה,
להצמיד אותה אל חזהו, ולבכות, להתייסר על מה שהיה ולעולם לא ישוב. על הרגעים
המאושרים והקטנים האלו שכל כך חסרים לו עכשיו.
אבל אסור לו לבכות יותר. טום אף
פעם לא אהב את זה כשביל בכה, אז למה שישמח מזה עכשיו? ועוד מהעובדה שביל בוכה
בגללו? אבל ביל לא יכל לעצור בעצמו מלבכות. זאת הייתה הדרך היחידה שלו להשתחרר,
להתנתק מהכול. ובכול זאת – הפעם ביל לא בכה. הוא כבר היה עייף מדי מלבכות. החדר
שבו בילה כבר מספר ימים בלי לעזוב אותו החל להיראות קודר מבדרך כלל. לרגע אחד ביל
הרגיש קלסטופובי, אבל זה עבר אחרי כמה נשימות כבדות. ביל ידע שלחזור לשגרה, לבית
הספר, יהיה הדבר הנכון לעשות. אבל רק עוד קצת... להישאר כאן לבד רק עוד קצת... לא
אכפת לו שזה כואב... רק להישאר כאן עוד קצת... לפני שהוא יהיה חייב להשאיר את טום
מאחור... לפני שזה יהיה כבר בלתי אפשרי להתגעגע ולבכות...
הוא השאיר את התמונה שם, לא מסוגל
להפוך אותה ובכך לסלק את טום שלו מחייו. הוא הסתובב לצד השני במיטה, מפנה את גבו
אל התמונה – ואפילו זה היה צעד שבקושי הצליח לעשות - והתכסה בשמיכה, עוצם את עיניו
ומנסה לנקות את ראשו ממחשבות.
תאמינו או לא אבל בוורד כל הפרק הזה זה ארבעה עמודים. אחרי הרבה קריאה ב-LiveJournal דווקא היה לי חשק לכתוב פרק של שבעה עמודים. שתדעו לכם, יש לי פרק של שבעה עמודים. אם ישראבלוג לא היה זבל, גם הייתי מעלה פרק של שבעה עמודים, אבל מסתבר, כן כן, שיש פה הגבלת תווים גם בפוסטים ולא רק בתגובות, וישראבלוג פשוט נתקע אם כתוב יותר מדי בפוסט אחד.
גם אתם חושבים ברגעים כאלה, "האנשים שמעדכנים את הבלוג הרשמי של טוקיו הוטל עם כל התמונות והכפתורים והכתבות פשוט מדהימים! זה כישרון!"? כן, קרה לי. בתכלס, אני לא יודעת איך הם עושים את זה. לנהל בלוג זה קשה. איך אני יודעת? כי הבלוגים שלי אף פעם לא החזיקו מעמד ("חהחהחה, את לא מצחיקה אותנו") 
תהיו נחמדים ותגיבו ותגידו שהפרק יצא מזה מעניין ושאתם נורא מסוקרנים לדעת מה קורה בהמשך ומי זה טום הזה לעזאזל? זה אח של ביל? זה החבר של ביל? זה טום שאנחנו מכירים, או אחד אחר?
בקרוב תגלו 
נ.ב. גם להגיד "פרק יפה" או "פרק נחמד" בלי שום סמיילי, מתקבלים על הדעת לחלוטין. I'm a comments hugger (מה שאומר שאני אעריך כל תגובה שתגיבו. חוץ מתגובות רעות. אבל אם לא יהיו תגובות בכלל, גם תגובות רעות מתקבלותD:)
הלכתי לראות המסור 1. בוא נקווה שאני אשאר תמימה אחרי זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
