אדם רנדומלי: "היי חני! מה קורה?"

חני: "הכל בסדר. מה איתך?"

שקר. שום דבר לא בסדר. אני קורסת. כלפי חוץ, אני חני הרגילה הצינית והמשעשעת. אבל בפנים, הכל מתמוטט. אני לא מסוגלת להתמודד. והאמת, זאת בעיה שקיימת לא רק אצלי. האדישות הזאת. החוסר רצון לשתף אנשים במה שבאמת עובר עליך.

היום לדומגא, הגיע השיא. אני, כידוע, מדריכה בתנועת נוער (נוע"ם). אני מדריכה כיתות ח' יחד עם עוד שני אנשים. לכולם היה לחוץ ולאף אחד לא היה זמן. לי יש המון עבודה מביצפר, לאחד היה טיול שנתי והשני רק חזר מחו"ל אז היה לו המון להשלים מביצפר. הזה שהיה בטיול השנתי, לא יכל להפגש ולהכין פעולה לכן נותרנו אני והמדריך השני. החלטנו להפגש ביום שני, היום של הפעולת תיכוניסטים של נוע"ם, היום שבו הוא מסיים ביצפר רק ב5 והיום לפני הפעולה. להכין פעולה כמו שצריך, לא הצלחנו. קבענו את הרעיון הכללי והמתודה של הפעולה ונחלק את הכנת הפעולה בין שתינו. הייתי עמוסה בדברים לעשות ולא ממש הספקתי לעשות שום דבר.

היום, יום הפעולה. פספסתי את ההסעה לסניף. אין עליי ארנק. התקשרתי, אין מוניות. חזרתי הביתה. התקשרתי לחברי לצוות שנמצאים שם בסניף מנסה לאלתר פעולה שלא הכנתי. דפקתי אותם. ממש. הם שם בסניף עם חצי פעולה ובלי חצי מהדברים לפעולה עם כל החניכים. תכננו לפצל את הקבוצה היום ולעשות שתי פעולות בנפרד. אני את שלי, לא הכנתי וגם לא הגעתי לסניף להביא להם את הקצת שעשיתי שמסתבר שלא היה עוזר בכל מקרה. הם יצטרכו לעשות פעולה אחת לקבוצה ענקית כשאין להם מושג מה לעשות. הכל הם יצטרכו לאלתר. והכל בגללי. נטלתי על עצמי את האחריות ולא עמדתי בה ודפקתי את הצוות שלי. המעשה הזה הפך אותי למשהו שתמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה. המדריך שהדריך איתי בצוות שנה שעברה. הוא פשוט לא עשה כלום ודפק פעם אחרי פעם אותי ואת המדריכה השנייה. שנאתי אותו כ"כ. והנה אני עושה עכשיו בדיוק אותו דבר.

אולי אני מגזימה. כולה פעולה אחת לא הולכת כמו שצריך. לא נורא. לא כזה סיפור. אבל בשבילי זה כן. כ"כ כן. כי זה לא רק הפעולה. זה ביצפר, זה הכל. אני כל הזמן אומרת שאני צריכה לעשות דברים ובסוף לא עושה אותם. למבחנים מזמן הפסקתי ללמוד כמו שצריך ורואים את זה בציונים. חבל שככה המצב. כי יש לי את היכולת להגיע להרבה מעבר איפה שאני נמצאת. אבל משהו מחזיק אותי פה. אני נשארת בינונית. ממוצעת. סתם אחת שלא באמת משנה שום דבר.

אם לא הייתי פה, האם זה באמת היה משנה משהו, משנה למישהו?

התחושה הזאת צורבת לי את המחשבות. מכתימה את החיים שלי.

צאי מזה כבר. זה כ"כ נמאס.