היא מחייכת, יושבת מולי, ואני צוחקת יושבת מולה. וזה קשה שלא לראות, שמאחוריי החברה הכי טובה שלי יושבת הנפש התאומה שלי. ואיך זה יוצא, שאני ממשיכה להרחיק את מה שעושה לי טוב? הנה יושבת שם בפינה, הסנתר שלה נוגע בברכיים. אני זוכרת שהיינו יושבות ככה ביחד, אף נוגע באף וברך בברך. אז מה קרה?
-
"לעולם לא אחזור/חייל"
כמו אישה שמורחת מייקאפ ומשקיעה בזה עודף שעות, מעל זה נוצרת שכבה קטנה של פודרה. את הלובן המחוויר היא מגוונת עם אדום-סומק שיישבור את השגרה וידגיש את היופי, כך גם הנעליים שלי. אני הולך, ומסתכל מטה. מתגעגע אליה, זוכר איך הייתי מסתכל על אמא כשהייתי קטן, כשעוד לא ידעתי ללכת. היא הייתה כמו הנעליים שלי, זה די מחריד אני חושב להשוות את היופי האינסופי של האישה המושלמת למוות הקוטע של החיים. הנעליים שלי נמשכו בחול דביק וחיוור, מעליו שכבה דקה של אבק. את החיוורון, שלוחש 'מוות' עם כל צעד, מדי פעם שוברת האדמומיות של הנעל. והאם זה בגלל שהנעל אדומה או בגלל טיפות הדם והזיעה שנאגרות עליה עם כל צעד. אני מתאר לעצמי, שאלו הן לא המילים אותן היית רוצה לשמוע. ואני בטוח כמעט לגמרי, שאלו לא המילים אותן אני רוצה לכתוב. אבל זה מה שיוצא אל הנייר. ואני בטוח שאת קוראת ומתחילה לרעוד לאט לאט, והדף נע מהר מדי בין אצבעותייך ואת כבר לא מצליחה לקרוא ברור. הדף יתחיל להתקמט יותר ויותר הרבה לפני שתספיקי לסיים את כל הכתוב. בגלל ההבנה. אמא, אני יודע שאת קוראת את השורה הזו בהבנה, עם העיניים הקטנות והקצת מלוכסנות שלך, שתמיד היית סוגרת כמעט לגמרי. את מבינה את ההיגיון אבל את בחיים לא היית פועלת כך. אמא, אני מבקש שתביני בפעם האחרונה את המכתב המצמרר הזה, בלי יותר מדי מילים שייאמרו. אמא, אני רוצה שתשמרי את הנעליים ואת השאר תשרפי.
עריכה: חשוב לי לציין, ולא ציינתי, הנכתב נכתב על ידי בלבד. אלא אם כן צוין אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
