 כינוי:
בת: 15 Skype:
EmilyNezek 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2013
אהבה כואבת
הם לא יודעים כלום על אושר. הם אומרים שבמציאת האהבה הם מוצאים את האושר. ואני לא מוצאת בזה הגיון. פעם, מצאתי אהבה. והיא הייתה יפה וכנה. והייתי בטוחה שהנה היא, חצי הנשמה שלי עומדת מולי, מנשקת אותי רכות על שפתיי. וזה קרה ביום האהבה, כששפתיו נגעו בשפתיי בלי הסכמה. וידו גלשה על ידי, וכשאמרתי לו שהמחשבות שלי מפוזרות כמו פאזל עם מיליון חלקים, הוא פשוט חייך את החיוך המקסים שלו, ופיזר את אצבעותיו על כל חלקיי גופי. מהבטן הוא גלש אל הרגליים, עיניו הביעו אהבה אבל עיניי שלי הביעו פחד. לחישות חוזרות ונשנות של ''לא'' ו''לא היום, לא עכשיו'' ו''אולי זה לא היה רעיון טוב שתבוא.'' אבל זה תמיד טוב שהוא בא, כי כשהוא בא אז העולם נראה יפה יותר. ולמה היום, כשהוא פתח את הדלת, עיניי חשכו? אתה בא מנשק מחבק, ולרגע אני מרגישה מתוקנת ושלמה. וגוף נוגע בגוף, וחום עובר בינינו. וזה רגע קסום, ששווה לנצור.אני מפנה לך גב, ואתה מניח עליי יד. וזהו קרב מוחות שנמשך מעל הזמן הדרוש. וכנראה שמשהו נשבר שם, ובין רסיסי הזכוכית על הרצפה אני מנסה להבדיל- האם אלו רסיסיי שלי על הרצפה, או רסיסי הצלחת?
אני אבודה
מבולבלת
והם לא יודעים כלום על אושר. כי אם הם היו יודעים מאומה עליו, לעולם לא היו קושרים אותו לאהבה.
וזה כמו מונופול שכולו טעויות, לכי עשרה צעדים לכיוון הגבר המושלם, תקני בית ברחובות כנרת שבאילת, מול הים. שלושה צעדים ימינה, לכיוון ההבנה, האהבה, הכמיהה והתשוקה ששניכם חווים ביחד. את צריכה לחזור עכשיו 4 צעדים (או בעצם, כמה שנים) לנקודת העיוורון שלך. אל תשכחי לעצור בכלא הרגשות שפעם היה נעול, ועכשיו הוא נפתח.
אבודה
מבולבלת
ככה השארת אותי עוד הרבה זמן אחרי שהלכת. בעצם, אחרי שאני גרמתי לך ללכת. הדבר הכי מצמרר כנראה שהיה בכל הסיפור הזה. זה שלוש מילים שחזרת עליהן כל הזמן. פעם, ייחלתי לשמוע אותן. והפעם הראשונה ששמעתי אותן, הן היו מתוקות מדבש. הנחת עליי יד, וכל מה שיכלת להגיד זה ''אני אוהב אותך'' לוחש לי את זה לתוך האוזן, והאוויר החם והמסריח שיצא לך מהפה, מגעיל אותי, קושר אותי לדמיונות על ניבים חדים וריר שזולג לך מפינות השפתיים. אני אוהב אותך. וזה אירוני, כי כל החדר היה מקושט בוורדים, ובלוני לבבות. ובעיקרון זה התסריט המושלם. זוג של שש שנים ברגעים שבהם הזוג הופך לאחד. אבל הריח, והידיעה. הידיעה שלא באה מיד, אלא רק אחר כך.
ובלילה, תמיד בלילה, מחייך אליי העבר בעיניים רעבות ואומר, ''הבאתי איתי את כל הצער שביקום.'' ומכבה את האור מהעולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
