 כינוי:
בת: 15 Skype:
EmilyNezek 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לאהוב, בחולי ובעוני
אני רוצה להיות מהבנות האלו, שמסוגלות לגרום למישהו לחייך או לצחוק או לבכות או לכעוס, מבלי להוציא מילה מהפה.
אני רוצה להיות הסיבה לחיוך של מישהו, לשמחה, כמו פעם- רק בלי להפגע הפעם.
אני רוצה להיות מסוגלת לשתות פקעת בתוך בטן של מישהו ולראות איך הפרפרים שבקעו עושים לו נעים. אני רוצה לראות איך הלב שלו עושה קווץ' כשאני מחייכת או בוכה. שמישהו יתאהב בי מעל ומעבר. אני רוצה לראות את האישונים שלו מתרחבים- כאילו הוא מקבל סטלה מקול הצחוק המתגלגל שלי. רוצה לראות את הפנים שלו פתאום זוהרות כשהוא מקבל ממני הודעה.
אני רוצה להיות נאהבת
אבל יותר מזה שאני רוצה שהוא ילמד אותי- איך אוהבים חזרה?
| |
מלצרות
אז אני עובדת עכשיו בשתי עבודות מלצרות. אחת זה קפה שקהל היעד שלו זה מבוגרים ודתיים בעיקר, והשני זה בר-מועדון. כמובן קהל היעד שלו זה זקנים גמלאים. (סתם)
בכל אופן, קשה לי וכואב לי בידיים. וכנראה שמהעבודה במועדון מורידים את המגש (אמןאמןאמן אני כל כך אשמח, ממילא זה מגש קטן ולא יציב והבנזונה הקטן הזה כל כך אוהב להתנדנד!) בעבודה השניה כיף לי, כי נחמד שם, והאווירה מקסימה. הבעיה היא שאני מגיעה רוב הזמן למינימום וזה ממש לא כיף. והאחמ''ש מתנכל אליי, הוא כאילו נתפס עליי מאז הראיון ופשוט עושה לי חיים קשים. נמאס לי ממש אבל אני חייבת שתי עבודות. אני חייבת את הכסף הזה. אוף. אני מתוסכלת
| |
אהבה כואבת
הם לא יודעים כלום על אושר. הם אומרים שבמציאת האהבה הם מוצאים את האושר. ואני לא מוצאת בזה הגיון. פעם, מצאתי אהבה. והיא הייתה יפה וכנה. והייתי בטוחה שהנה היא, חצי הנשמה שלי עומדת מולי, מנשקת אותי רכות על שפתיי. וזה קרה ביום האהבה, כששפתיו נגעו בשפתיי בלי הסכמה. וידו גלשה על ידי, וכשאמרתי לו שהמחשבות שלי מפוזרות כמו פאזל עם מיליון חלקים, הוא פשוט חייך את החיוך המקסים שלו, ופיזר את אצבעותיו על כל חלקיי גופי. מהבטן הוא גלש אל הרגליים, עיניו הביעו אהבה אבל עיניי שלי הביעו פחד. לחישות חוזרות ונשנות של ''לא'' ו''לא היום, לא עכשיו'' ו''אולי זה לא היה רעיון טוב שתבוא.'' אבל זה תמיד טוב שהוא בא, כי כשהוא בא אז העולם נראה יפה יותר. ולמה היום, כשהוא פתח את הדלת, עיניי חשכו? אתה בא מנשק מחבק, ולרגע אני מרגישה מתוקנת ושלמה. וגוף נוגע בגוף, וחום עובר בינינו. וזה רגע קסום, ששווה לנצור.אני מפנה לך גב, ואתה מניח עליי יד. וזהו קרב מוחות שנמשך מעל הזמן הדרוש. וכנראה שמשהו נשבר שם, ובין רסיסי הזכוכית על הרצפה אני מנסה להבדיל- האם אלו רסיסיי שלי על הרצפה, או רסיסי הצלחת?
אני אבודה
מבולבלת
והם לא יודעים כלום על אושר. כי אם הם היו יודעים מאומה עליו, לעולם לא היו קושרים אותו לאהבה.
וזה כמו מונופול שכולו טעויות, לכי עשרה צעדים לכיוון הגבר המושלם, תקני בית ברחובות כנרת שבאילת, מול הים. שלושה צעדים ימינה, לכיוון ההבנה, האהבה, הכמיהה והתשוקה ששניכם חווים ביחד. את צריכה לחזור עכשיו 4 צעדים (או בעצם, כמה שנים) לנקודת העיוורון שלך. אל תשכחי לעצור בכלא הרגשות שפעם היה נעול, ועכשיו הוא נפתח.
אבודה
מבולבלת
ככה השארת אותי עוד הרבה זמן אחרי שהלכת. בעצם, אחרי שאני גרמתי לך ללכת. הדבר הכי מצמרר כנראה שהיה בכל הסיפור הזה. זה שלוש מילים שחזרת עליהן כל הזמן. פעם, ייחלתי לשמוע אותן. והפעם הראשונה ששמעתי אותן, הן היו מתוקות מדבש. הנחת עליי יד, וכל מה שיכלת להגיד זה ''אני אוהב אותך'' לוחש לי את זה לתוך האוזן, והאוויר החם והמסריח שיצא לך מהפה, מגעיל אותי, קושר אותי לדמיונות על ניבים חדים וריר שזולג לך מפינות השפתיים. אני אוהב אותך. וזה אירוני, כי כל החדר היה מקושט בוורדים, ובלוני לבבות. ובעיקרון זה התסריט המושלם. זוג של שש שנים ברגעים שבהם הזוג הופך לאחד. אבל הריח, והידיעה. הידיעה שלא באה מיד, אלא רק אחר כך.
ובלילה, תמיד בלילה, מחייך אליי העבר בעיניים רעבות ואומר, ''הבאתי איתי את כל הצער שביקום.'' ומכבה את האור מהעולם.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
