בואו נגיד שיש המון הצעות בחוץ. המון.

כשאני חושבת על הזוגיות שלי אל מול ההצעות, זה מאוד מפתה.

בזוגיות של שנה וחצי כבר אין את ההתחלה, את הפרפרים מכל מחמאה, את ההתרגשות שהוא אומר לך שהוא יעשה משהו מוגזם רק בשבילך.

בזוגיות של שנה וחצי יש הרגל. הרגל ונוחות. 

כשאת פוגשת אותו בערך פעם בשבועיים, אם לא פחות, ויש איתך כלכך הרבה בנים שרק משוועים להיות איתך.

אומרים לך משפטים כמו "תמיד חבר היה קיר בשבילי, אבל איתך זה שונה" ו"אל תשכחי אותי כשתפרדי ממנו" ו"אני כלכך מקנא בו"

"את מדהימה ואיכותית ובחיים לא פגשתי בחורה כלכך קלאסית כמוך", "החיוך שלך יכול להמיס פלדה".

אז מה, לא תגידי תודה? לא תסמיקי? לא תרגישי נאהבת למרות שיש לך חבר?

ואז כל מה שיש לי להגיד זה תודה. להרגיש את הפרפר שכמעט יוצא ולכעוס עליו שהוא חשב לצאת בכלל.

והאמת שכן. זה ללא ספק מערער. כשאומרים לך מילים יפות כאלה, מתנהגים אליך כאילו את הבנאדם הכי מושלם בכל העולם הזה, זה משכר, זה נותן הרגשה אלוהית. וזה ממכר. כן. אני באמת יכולה להגיד, בלי שום מסכה שזה ממכר.

וכל דבר ממכר, כמו שכולנו יודעים יכול להרוס את מה שיש לך, את הטוב שיש לך. לגזור אותו למלא חתיכות קטנות ולהשליך אותו לפח כאילו זה לא הדבר הכי טוב שקרה לך אי פעם. כי למי אכפת מזה, כשיש את הריגוש הזה, שעכשיו כ"כ חי לעומת ההרגל של השנה וחצי.

ואז אני יודעת שאני לא מוכנה לזה. 

הכל חוזר להיגיון ויוצא מהשכרות. ותכלס, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון.

משהו אחד שלמדתי בחיים האלה זה שלא עוזבים משהו טוב. לא חותכים במגמת עלייה.

שנה וחצי שלמות אני אוהבת את הבנאדם הזה, מאוהבת בו, חושבת עליו בלי סוף, רוצה שיהיה לו רק טוב, דואגת לו, מרגישה איתו הכי טוב בעולם, הכי נוח בעולם. יודעת שתמיד יש לי מישהו שיחבק אותי בלילה ויאהב אותי.

ואז אני יודעת שאני לא מוכנה לוותר על זה בשביל המשקה הארור הזה שנקרא פלרטוט, בעד שום הון שבעולם.

אני יודעת שלפעמים לוקח לי קצת זמן, וקשה לי לחתוך את זה כי זה כיף לי.

אבל אני מתעלה על עצמי, ועושה את זה.

אני עושה את זה כי טוב לי. ואני אומרת לו ש"אולי בזמן אחר, ואולי במציאות אחרת. וטוב לי. ואני מאוד מעריכה שהיית נוסע בשבילי שעתיים וחצי ונשאר בשבילי אחרי השמירה רק כדי להיות איתי והיית מוכן לעוד 7 שמירות נוראיות עם השניה כדי להיות עוד 7 שמירות שלמות איתי, וכן, זה מאוד מפתה, ואתה באמת מקסים. אבל אני אוהבת את חבר שלי. ואני לא מוכנה לעמוד שוב בסיטואציה כזאת. כי אני לא מוותרת על הדבר הכי יקר לי בעולם לא משנה כמה מילים יפות יגידו לי. וכמה כוונה תהיה להם"

חבר שלי מושלם. הוא המושלם שלי. אני אוהבת אותו. חושבת עליו. נמשכת אליו בטירוף. מאוהבת בו עד מעל הראש.

יודעת בדיעבד שאני לא צריכה את האסמס של הבחור החדש ש"את כלכך יפה ואיכותית" בשביל להרגיש טוב עם עצמי.

אני יודעת שיש לי מישהו שהוא בדיוק כמוני חושב רק עליי. שאני המושלמת שלו, והאהבה שלו מעניקה לי את הביטחון הכי כיף בעולם.

אז וואלה כן, הרבה פעמים יש את הפזילה הזאת מהצד, הפלירטוט הזה, שמערער פתאום את הזוגיות הרגילה והידועה, ואולי יש משהו הרבה יותר טוב בחוץ, שאני מפספסת.

אבל אני בוחרת לפספס את זה, כי אני נמצאת במשהו טוב. אולי הכי טוב שקורה לי בחיים האלה.

ואני לא מפספסת, כי אני מרוויחה משהו אחר. משהו אמיתי. משהו ששווה המון. שלא דומה לשום דבר אחר בעולם הזה.

אני אוהבת אותו.