היום עוד חודשיים בדיוק אני בת 21.

כל שנה זה נהיה קצת יותר מורכב הסיפור הזה ופתאום השנים הופכות כבדות יותר ובעלות משמעות רבה יותר.

כל שנה שעוברת זו שנה שהופכת לעוד סיום של פרק בחיים והמצאה של אחד חדש.

אז נשארה לי עוד קצת יותר מחצי שנה לשירות שלי בצבא ההגנה לישראל ואני חייבת להגיד שאלו רק שנתיים. אבל וואו, שנתיים מטורפות.

אני לא אמהר לסכם אז אצטרך לתקן את עצמי ולהגיד שהשנה וחצי האחרונות היו כבדות בטירוף, עברתי יותר מידי מעמסות על בנאדם רגיש ושברירי אחד.

שנה וחצי שהתחלתי ב110% מוטיבציה, 130% רצון לשנות ו80% לב ומוח מלאי ערכים, רק כי את ה20% הנוספים בזבזתי על מחשבות וחוסר החלטיות.

אני חושבת שמילדה שרוצה לשנות את העולם ולהעניק ולהשפיע על אנשים מתוך המערכת, הפכתי לילדה מנפצת בועות סדרתית.

ילדה שמה שמחזיק אותה זה שרק עוד שבת מגיע האפטר ואז רק עוד שבוע עד שאני רואה אותו.

ילדה שמבינה כמה שהמערכת הזאת חסרת כל היגיון אבל כבר לא מנסה לחפש.

ילדה שמתווכחת עם הכל כי היא פשוט לא מוכנה בשום אופן לקבל על עצמה דברים ולהגיד אמן בלי להבין אותם ולעשות אותם עם קצת ערך מוסף.

ואחרי כמה חודשים הפכתי לילדה שמבינה שמה שחשוב ומשנה זה החומר האנושי.

אין צורך לחפש משמעות בעבודה שגם ככה צריכה להעשות ואין בה שום תשוקה.

יצא לי לחשוב המון אם הייתי עושה בדיוק את המסלול הזה אם היתה לי את האפשרות לשנות או לא.

אני חושבת שהייתי עושה בדיוק את זה ובדיוק ככה.

הכאפה הזאת שקיבלתי הפכה אותי לבנאדם מפוכח. בנאדם שחושב ומוצא עניין בדברים גם כשהכי חרא בעולם.

בנאדם שמבין את כמות החרא שהפילו עליו עכשיו, אוכל אותו לאט לאט אבל תוך כדי חושב, תוך כדי מתעמת ולומד.

בנאדם שמתפתח. שמוכיח. שלא שותק.

וזאת הדרך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי.

תמיד לשאול למה. גם במציאות של צהל, גם בחוסר הגיון ובתוך מערכת סגורה וכולאת.

תמיד להטיל ספק. תמיד למצוא דרך אחרת.

ומצאתי את הדרך הזאת, שהיא שלי, בצבא. כמה אבסורד.

אני חוזרת הביתה ואני מכבסת לעצמי את הדברים היום

ואני פשוט שמחה שזה מה שקרה.

יש לי עוד חצי שנה של פיתוח עצמי.

תמיד אמרו לי שאני לא צריכה שיתנו לי פרוייקטים כי אני פשוט ממציאה אותם לבד.

ומול הקולגה שלי שדוחפים אותה ומעריכים אותה על סימון וי של פרוייקטים, אני רואה את עצמי- ממציאה את עצמי כל פעם מחדש ופשוט מתמלאת גאווה עצמית.

זהו!

שלגיה.