השילוב הזה של ילדה חנונית כזאת שיוצאת לטיולים שמעדיפה תמיד ללבוש סניקרס, לבין הבחורה שלומדת תואר מתמטי קשה ורוצה להצליח בעולם ההייטק ולהוכיח לכולם (וגם קצת לעצמה) שהיא אמיצה, חזקה וגם נשית. 

אבל לא, אתה תשפוט אותי לפי רגע אחד של חולשה שבו הסקת מסקנות על אופי שלם. 

וואלה אני טובה בדייטים ראשונים. אני מלאה בחינניות, ואני עמוקה ופתוחה ומכילה.

אבל מפה ועד להיפתח רגשית, עד לספר את מה שעובר עליי ממש שם במעמקי ליבי, אוהו, זו דרך ארוכה.

אני חוגגת 4 שנים של חיים ללא קשר זוגי יציב. ואני לא מחשיבה את נטע. כי נטע היה אשליה אחת גדולה. הכל היה שם משחק דמה.

אמנם הרגשתי נאהבת אבל מה שהיה שם לא היה דומה ולו בקצת למה שהייתי רוצה שיהיה לי.

4 שנים בהם ניסיתי בדי הרבה חלקים מהם להיקשר, להתמסר, להיפתח ולנסות- ופשוט לא הצלחתי.

אז כן, אין פה חוקיות יותר מידי. זה לא שכולם זרקו אותי. אני הרבה פעמים גם חטאתי וחתכתי. גם אם זה לא היה איום ונורא, גם אם יכולתי לתת עוד צ׳אנס. אני גם הייתי בצד השני.

אני לומדת עכשיו קורס בכלכלה התנהגותית, והפרק האחרון של הקורס מדבר על ״איך אפשר לגרום למקבל ההחלטה לשנות את ההחלטה שלו״

החוקרים אומרים שמתן אינפורמציה או אופן הצגת הבעיה הם דברים שגורמים להטיה ויכולים לשנות את כיוון ההחלטה.

האם כך הדבר? האם באמת כל מה שנגיד ואיך שנגיד אותו ישפיע על ההחלטות של אנשים? 

אני חושבת שלא. כי בסופו של דבר, רוב האנשים פועלים לפי הרגש והאינסטינקט של מה שהם מרגישים.

הם באים עם תבנית מסויימת שבנו לעצמם בראש, ואם המציאות לא מסתדרת בדיוק עם התבנית הזו, יש אנשים שפשוט לא יודעים להתמודד עם זה, ומחליטים שזה לא בשבילם.

פעם מישהו אמר לי שהקיצון שבסיפור התת מודע הזה שלא מצליח לחבר את התבנית של מה שאני רוצה שיהיה לבין המציאות אלו האוטיסטים והסכיזופרנים. כשהאוטיסט רואה רק את המציאות ולא את התבנית של התת מודע ולא מבין דברים שכביכול לנו נראים ממש ברורים כי התת מודע שלנו יודע לנבא את מה שהולך לבוא. ואילו הסכיזופרן חי רק בתבנית הדמיונית שבתת מודע שלו, וממש רואה רק אותה. מתעלם מהמציאות לגמרי.

ואנחנו? אנחנו בטווח בין לבין. בין החיים שהיינו רוצים שיהיה לנו לבין החיים שיש לנו, בין איך שהיינו רוצים שהבנאדם שמולנו יתנהג אלינו לבין איך שהוא באמת מתנהג. הגדולה היא שאנחנו יכולים להתפשר על המציאות בלי לקחת קשה, לזרום איתה ולפתח סיפור חדש בתת מודע שתואם אליה.

ועדיין, החוקרים מציינים כי יש הבדל בין החלטה של 10 דולרים לבין 100. אפשר להקביל את זה לכך שבין דייט אחד לבין קשר של כמה חודשים יש הבדל. קלות הדעת שאנשים לוקחים את הסיכון ממסקנה של דייט אחד, של לחתוך למרות שאולי פספסת משהו ממש ממש טוב, היא גבוהה בהרבה מההחלטה של לחתוך ממשהו שכבר התרגלת אליו ויש לו השלכות והפסד גדול יותר במידה ותיקח את ההחלטה.

ברגע שמבינים דברים כאלה בצורה אנליטית זה גורם לי לחשוב שאני יכולה לתחמן את המערכת (שהיא המוח שלי) אני יכולה לקבל החלטות בצורה מודעת הרבה יותר, ולהבין תהליכים שלא בהכרח הייתי מבינה אחרת.

מה הבעיה? שזה רק המוח שלי. ואת המוח של האנשים שסביבי אני לא יכולה לתחמן.

בעוד רגע של הרהור,

סנואוויט