וואו.

מ2016 עד 2021 זה 5 שנים.

איך אני בכלל יכולה להסביר מה עבר עליי בחמש השנים האלה. 

האמת היא שאני כן הצצתי בבלוג הזה בשנים האלה, הצצתי. אבל אף פעם לא חשבתי לכתוב.

הסתכלתי והובכתי, וקראתי והתרפקתי, ונסחפתי והעליתי זכרונות שלי עם עצמי, כשהייתי ילדה. מה הבנתי.

מה אני מבינה בכלל גם עכשיו? מה השתנה?

טוב ללא ספק המון השתנה.

אני חושבת ומרגישה בכל ליבי שככל שעוברות השנים אני נהיית יותר חכמה, יותר מבינה, יותר יודעת, יותר מרגישה.

עברתי הרבה. נשברתי הרבה. ועוד לא קרה כלום. אוהו, מה מחכה.

אני מניחה שכל מי שהיה פה, בקהילה הזאת, גם אלה שהכרתי באמת, ואפילו אלה שנפגשתי איתם באותה תקופה, והאמת שהם כרגע לא יותר מאנשים שאני חברה שלהם בפייסבוק, הם אנשים רגישים.

כי מי צריך לכתוב? מי צריך לפרוק את כל המחשבות שרצות ורצות, ולא נחות, כל הרגשות שלא מצליחים באמת להביע אף פעם כמו שצריך, וכל המסקנות והתובנות שאתה מגיע אליהם בדרך? אלו האנשים הרגישים.

אז אני עושה את זה עם עצמי, את החושבים הבלתי פוסקים. במקלחת, עם המוזיקה, בריצה, בדרך לעבודה, בדרך להורים, עם הפסיכולוגית כשהייתי. אבל לפעמים זה גם לא מספיק. כי אני רגישה. כן. אני רגישה.

אני שלגיה, תמיד הייתי שלגיה. שיער שחור, עור בהיר, אדמומיות בלחיים ובשפתיים. תכלס קוראים לי ענבל.

ואני מסיימת תואר ראשון בכלכלה וסביבה, ועובדת בהייטק, בעבודה כזו של גדולים. ועושה קורס הדרכת פילאטיס (מה שלגיה הביישנית היתה אומרת על זה לפני כמה שנים? אני??? הדרכה? השתגעת?!) שלא לדבר על כמות הפרזנטציות שהיו לי לעבודות האקדמיות שלי, שדיברתי בשפה גבוהה, עם ניצוץ בעיניים והקפדה על כללי עברית תקינים.

לא אשקר אם אגיד שאני מרגישה ילדה שמחופשת למבוגרת, מצחיק כי מתישהו גם יהיו לי ילדים. ואז בכלל, מה נסגר. ילדה עם ילדים. הזייה.

החיים ממשיכים ואף אחד לא יכול לעשות רגע סטופ. הימים עוברים, השנים עוברות, העשורים עוברים.

בדיוק היום הייתי בדייט (שזה בכלל הזייה שאני בכלל כותבת על זה כאן, אני לא משתפת בדברים האלה גם את החברות הקרובות ביותר שלי), ואמרתי לו - "ואי השקיעה דועכת והיא כבר לא יפה, שמישהו יעשה סטופ" ואז הוא אמר לי איזה משהו קיטשי של "את יפה וזה מספיק" ואני בכלל הייתי ילדה שחולה על קיטש אבל הבחורים שהיו בחיים שלי גרמו לי להיגעל מזה, להתרחק מזה, כי לכו תדעו מי משקר כדי להשיג דברים, ומה זה מחמאות? זה רק כדי לתת לך להרגיש טוב עם עצמך, כדי להשיג דברים אחרים.

והייתי ילדה של קיטש, ועכשיו אני נגעלת מזה. אז בכלל לא הגבתי לו.

מסכן. מה נפלתי עליו עם כל הכבדות הזאת, בעצם. זה לא כבדות, זה רק במוח שלי, הוא שומע רק שתיקה.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי הוא קשור לכאן. ואני אוכלת סרטים. כי אני זוכרת במעומעם את הזוגיות המתוקשרת שלהם כאן. עזבו שאני מכירה מסתבר גם את האקסית שבאה אחריה. ולמה, למה הכל קשור אחד בשני.

זה אמור כאילו לרמוז לי משהו? שהכל היה הכנה אליי? או שבעצם אני צריכה להתרחק? או שאני בכלל לא יכולה להיות איתו כי אני יעני מכירה את האקסיות אז זה לא חוקי?

אתה צריך להיות אחראי לעצמך, ואף אחד לא מסדר אחריך, או מביא לך אוכל שאתה רעב, או מכניס לך כסף לחשבון כדי לשלם לך חשבונות. הזייה.

אתה צריך לקבל החלטות, עם עצמך, על עצמך, על העתיד.

 ולהיות מוסרי, ולחשוב על האחר, אבל גם להיות אגואיסט כי מה, אני הכי חשובה. אלה החיים שלי. למה לי להתחשב? למה לי להתחשבן?

אלוהים. מה זה.

כשעוצרים וחושבים, הכל כלכך כלכך מורכב ומסובך. אבל מי בכלל עוצר וחושב? החיים עפים לנו מול הפרצוף. אין זמן לעצור.

ואז קורונה.

קורונה שיבשה לנו את הכל.

אשכרה כבר שנה. שנה שלמה של כלום. שכל העולם עשה סטופ.

כלום לא יחזור להיות כמו שהיה.

העולם ישתנה לגמרי

זכרו מה אמרתי.

כמו המהפכה התעשייתית - ילמדו עלינו כמהפכה. לא יודעת אם יקראו לזה מהפכת הקורונה, או אולי המהפכה הדיגיטלית. זום יככבו שם. וכל המחקרים יהיו על כמה אפקטיבי זה לעבוד מהבית, ומה לעשות כדי שהעובדים יהיו פרודוקטיבים גם כשהילדים מקרצצים בבית.

חחחח ילדים. זה גם של גדולים מה זה.

זהו אין לי כוח יותר.

הזייה הכל.

אני לא יודעת מה לעשות, באמת. אני מבולבלת. ומרגישה שאני חייבת לקבל החלטות שגדולות עליי.

ואיך גדולים ממני אמרו?

להכחיש. הכחשה הכי טוב.

יאללה תקופת מבחנים.

אולי עוד אשוב לכאן. אולי זה טוב לי.

סנואוויט.