מעט ארוך, קצר בשבילי ביחס למה שאני רגיל לפרוק.
לא חפירה, אני מקבל את עצמי.
וחיפשתי במה להיאחז,
הרגשתי שאני נופל,
קיבלת אותי לחיקך,
והתחלתי אט אט להישבר,
וניסית לשנות אותי,
כשהבנת שאני לא ניתן לשינוי,
החלטת ללכת,
בטענה שאני לא מתאים לך,
בטענה שאת מרגישה שאת נופלת איתי,
אך מעולם לא ביקשתי שיתקנו אותי,
מעולם לא ביקשתי שינסו לשנות אותי,
בחרת לעזוב,
ואני עשיתי את הטעות,
להילחם עלייך,
בזמן שלא יכולתי להילחם על עצמי,
אני כבר לא אוהב אותך,
אהבתי את מי שהיית בשבילי,
אהבתי את האדם שהיית כשהכרתי אותך,
אלוהים יודע כמה בכיתי עלייך,
אלוהים יודע כמה בכיתי על עצמי,
אלוהים יודע כמה אני ממשיך לבכות על עצמי,
אלוהים יודע כמה אני ממשיך לבכות על העולם.
,
אני יודע כמה הכאבתי לך,
את יודעת שאמשיך להצטער יום ולילה,
את יודעת שאני לא לעולם לא אשתנה,
ואת יודעת למה?
כי טוב לי ככה,
אני לא רוצה להשתנות,
מי שמחפש את השינוי בי - כנראה שמשהו לא בסדר בו.
כמה שלא אהבתי את עצמי,
אהבתי אותך יותר משאהבת את עצמך,
כיום אני לומד לאהוב את עצמי,
לטוב ולרע, בעיקר לרע,
האם את כבר אוהבת את עצמך?
האם את כבר קיבלת את עצמך?
,
זה מעציב אותי,
כי את וקודמותייך הבטחתן את אותה הבטחה:
"אני לא אהיה כמו הקודמת", "אני יותר טובה", "אני לא (אהיה) כזאת", "אני אשאר", "הן לא יודעות מה הן הפסידו"....
מילא אני לא מאמין לשבועה, אך להבטחה?
עברתי תהליך ארוך,
מלא שנאה עצמית,
מלא התקרבנות,
והנה היום,
אני יודע שהרווחתי את עצמי,
והשתדלתי לא לשקר,
ולומר את האמת בכל רגע נתון,
ולהיות תקשורתי,
ולהיות אמיתי,
להיות אותו הגבר הרגיש שאני,
אותו הגבר שמעריץ את האישה שנמצאת לצידו,
אותו הגבר שלא פוזל לצדדים.
,
מודה אני לכן אקסיות יקרות,
לימדתן אותי דברים חשובים,
שאת רוב הדברים שכחתי במודע,
אך הכל נמצא אי שם בחדרי חדרים בתת מודע,
מודה לכן אקסיות יקרות,
למדתי לא לסמוך על כל אישה שתצוץ בחיי,
להאמין שמישהי רוצה בטובתי?
כן, בטח.
,
המעט שיכולתי לתת לעצמי,
זה לאהוב את עצמי,
אהבה ללא גבולות,
להיות האור בחושך,
לכל מי שחיפש את הנר הזה,
ולחלק,
פשוט לחלק,
אהבה ללא תנאים,
אהבה ללא מגבלות,
אני מושלם ואני לא בא לשפוט,
אני מושלם ואני לא בא להיות ביקורתי,
אני מושלם ואני יכול לומר שאני סוף סוף אוהב,
אוהב את עצמי,
ללא תנאים,
ללא גבולות,
ללא מגבלות.
♥
מה שסדנה יכולה לעשות, זה מדהים.