אף פעם לא עזבתי את ישראל לכל כך הרבה זמן. ומה שמצחיק הפעם, זה שאני יודעת שאני גם לא אחזור לתקופות יותר ארוכות מאשר ימים ספורים. אני חושבת שאני אתגעגע, אבל הקטע הוא, שאף פעם לא מצאתי את עצמי בישראל ואני גם יודעת שלעולם לא אמצא. זה פשוט לא המקום שלי על פני כדור הארץ. 

עכשיו אני בבית שלי באירופה (מה זה משנה איפה, אירופה זה מגניב. טוב נו, בירת ספרד.) ומחר אני ממשיכה לארה"ב. קשה לי לקלוט את זה. יהיה לי מוזר לראות את האוניברסיטה שלי פנים מול פנים ולא בתור תמונה בגוגל. בחיי שממש ממש ממש קשה לי לקלוט את זה.

באופן מוזר למדי, החלון שלי במטוס היה מלא באדים, למרות ששאר החלונות היו שקופים לגמרי. ככה כשראיתי את הקרקע הישראלית מתרחקת, היא הייתה מטושטשת, כאילו המחשבה שלי היא זאת שמדמיינת את המסע הזה, כאילו אני נשאבת לתוך איזה חלום. זה באמת חלום כשחושבים על זה, כולם אומרים לי שהם גאים בי על זה שאני מגשימה את החלום שלי. גם אני גאה בעצמי, גאה בחלום שלי, גאה בזה שאני לעולם לא מוותרת לעצמי.

לעולם לא אשכח את הילדות שלי ואת ההתבגרות שלי בארץ, את כל החוויות והחברים, המשפחה, המורים, בתי הספר, הצרות, העצב, הפחד, השמחה... החיים.

אוהבת.