מרגלת-סיפור בהמשכים

"זוכרת ולא מעוניינת?" חזר אחריה מאט כלא מאמין "את בטוח לא זוכרת אם את אומרת את זה, אבל אני אזכיר לך, אני לא אתן לך לשכוח"
מאט קירב את פניו לשלה, ליה ניסתה להתרחק אבל הוא לא ויתר, שפתיו מצאו את הדרך לשפתיה והם נצמדו אליהן בכוח. ידה של ליה עפה במהירות עפה במהירות ללחי של מאט, מה הוא חושב שהוא עושה?
"אמרתי לא!" היא אמרה והתרוממה, להפתעתה רגליה כן נשאו את משקלה. היא ידעה שהיא צריכה ללכת משם עכשיו, ומהר.
מאט תפס את ידה בחוזקה, הוא לא התכוון לתת לה ללכת.
"מאט תן לי ללכת" ליה אמרה, מנסה לשמור על קול יציב
מאט הצמיד אותה אליו ותפס בישבניה, מועך אותם. ליה ניסתה להשתחרר, היא תחפה אותו,בעטה והרביצה אבל הוא לא הרפה
"את יודעת שאני אוהב את זה בכוח" הוא לחש לה ונישק את צווארה
"די מאט" היא התחננה, דמעות החלו לרדת במורד לחייה
אבל מאט לא הקשיב, הוא דחף אותה בעוצמה וליה נפלה אחורנית, הוא נשכב מעליה  והוריד את חולצתה. היא ניסתה להדוף אותו מעליה, לגרום לו להפסיק אבל היא לא הצליחה. הוא היה הרבה יותר חזק ממנה. בשעה הזו אף אחד לא היה בפארק, לא היה טעם לקרוא לעזרה. היא ידעה שהיא אבודה. היא עצמה את עינייה כאילו מקווה שאם לא תראה אותו הוא יעלם. לפתע היא הרגישה את משקלו יורד ממנה, היא פתחה את עינייה בהפתעה וראתה את מקס עם מבט מטורף זורק את מאט על הרצפה.
"יחתיכת בן זונה מגעיל!" צעק מקס ובעט בבטנו של מאט בעוצמה "איך אתה..?! מה אתה חושב ש..!?!" מקס היה נסער, הוא בעט והרביץ בכל חלקי גופו של מאט.
מאט התרומם מהדשא בקושי רב,וברח משם כל עוד נפשו בו.
ליה לא האמינה שהוא הציל אותה. היא לא האמינה שהיא נצלה! היא לא חשבה על מה שיכול היה לקרות ,היא אפילו לא חשבה על מאט. לעזאזל,הדבר היחידי שרצתה לעשות כרגע היה לחבק את חזק את מקס ולא לעזוב לעולם.
"את בסדר ליה?" הוא התקרב אליה, קולו היה מודאג כל גופו רעד מכעס.
"נראלי" היא אמרה, קולה סדוק.
מקס התיישב לידה וחיבק אותה "אני מצטער" הוא לחש לה "אני מצטער שלא הגעתי קודם"

גוש חדש הופיעה בגרונה, היא ניסתה לא לבכות, היא באמת ניסתה. אבל הבכי היה חזק ממנה, דמעות חדשות הצטברו בעינייה ולמרות שנלחמה בהן הן זלגו ללא שליטה במורד לחייה.
"הוא.." מקס התכוון לשאול אם הוא הצליח לעשות לא משהו אבל היא קטעה אותו "לא,הוא לא הצליח" .
"ששש.. יהיה בסדר" אמר מקס וליטף את שיערה הזהוב.
"תודה לך" לחשה מביטה בעיניו.
הוא לא רצה להרוס את הרגע אבל המילים נפלטו מבין שפתיו "ליה,למה לעזאזל לא הקשבת לי? למה החלטת לשחק אותה עקשנית ולא להקשיב למה שאמרתי לך? למה עשית דווקא?" הוא עצר את שטף דיבורו כדי לבלוע את רוקו. היא הביטה בו ,לא יודעת מה להגיד. זה עיצבן אותה שעל זה הוא מדבר,על זה שהיא לא הקשיבה לו.
"ליה אם היה קורה לך משהו,אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי" הוא אמר כמעט בלחישה והחל ללטף רכות את ראשה. היא מחתה במהירות את הדמעות.
"די. אני לא רוצה לדבר על זה. זהו היה ונגמר. הוא לא הצליח לפגוע בי וזה מה שחשוב" היא ניסתה לחייך ושוב חיבקה את צווארו.

מקס ניגב את ערפילי המקלחת מעל מראת האמבטיה שלו וטפח מי קולון על צווארו. התמונות שעלו במחשבתו היו נחמדות,אבל מסיבה כלשהי הן התחילו לגרום לו להרגיש עצבני. זו הייתה תחושה שהוא לא היה מוכן לתת לה שם,או לעודדה.אחרי ליל אמש רגשות של כעס הציפו את גופו,כעס כלפיה.הוא בפירוש אמר לה לא ללכת לפגוש את המאט המפגר הזה,אבל לא, היא הייתה חייבת ללכת. אם הוא היה מאחר בכמה שניות אלוהים יודע מה היה קורה לה. הוא נזכר בידיו המגעילות נוגעות בחוזקה בגופה השברירי,רק זה בלבד גרם לו לרצות להקיא.  לפתע ההבנה היכתה בו..  הוא פחד מהתחושות שלו כלפי ליה,הוא פחד מזה שהוא אוהב אותה. כן,הוא מקס רוביו,אוהב את ליה. הוא אף פעם לא הרגיש אהבה מה היא ולכן לא היה בטוח בכך שהוא באמת אוהב אותה,אבל אחרי אתמול הוא הבין שהוא אוהב אותה. הוא לא רצה אותה ללילה אחד,הוא רצה אותה לחיים שלמים. הוא לא רצה שאף ידיים חוץ משלו יגעו בה,הוא לא רצה שאף ידיים אחרות יחבקו אותה. הוא רצה לעשות את כל זה בשבילה,הוא רצה להיות שם בשבילה. תמיד.
נשמעה דפיקה על דלת דירתו.
הוא ניגב את שערו הרטוב,ואז כרך את המגבת סביב מותניו ועשה את דרכו דרך הסלון השקוע ובמעלה שלוש המדרגות אל הדלת הקדמית,משאיר טביעות רגל על רצפות העץ.
הוא פתח את הדלת,מצפה למצוא שם את פדרו,שכנו מעבר למסדרון,שתמיד היה צריך לשאול ממנו גומיות,או קמח,או אגרטל או כל דבר אחר.
אבל זה לא היה פדרו. בכלל לא.
זו הייתה ליה.
"ליה?" שאל מופתע. הוא לא ציפה לראות אותה.
"מקס,אני מצטערת על אתמול...הייתי צריכה להקשיב לך" אמרה לוקחת נשימה עמוקה.
"אני גם מצטער,לא הייתי צריך להגיב כמו שהגבתי" אמר.
"מקס,תבין,אני לא רגילה שאומרים לי מה לעשות,אני שונאת כשאומרים לי מה לעשות,ורציתי לגרום לך להבין שאני לא אקבל את זה. אתה עיצבנת אותי,ואני כמו ילדה קטנה החלטתי לעצבן אותך חזרה ולעשות לך דווק.."  מקס קטע אותה,הוא תפס בגבה והצמיד אותה אליו. הוא הרכין את ראשו והצמיד את שפתיו לשפתיה,לנשיקה מלאת תשוקה ואהבה.
"אני אוהב אותך" אמר כשהתנתקו.
"מה?" מילמלה,לא מאמינה למילים שיצאו מפיו.
 "כן,אני אוהב אותך! אוני יכול להגיד את זה עוד מיליום פעם,אני אוהב אותך. אני אוהב כל דבר בך. את החיוך שלך,את הנמשים הקטנים על האף שלך,אני אוהב את זה שלפעמים את מתנהגת כמו ילדה קטנה,אני אוהב אותך!" אמר ואז כשלא הגיבה המשיך "אני לא ידוע איך זה קרה,אבל זה קרה,אני לא רוצה להיפרד ממך אפילו לא לשנייה אחת,אני רוצה לבלות איתך כל שנייה ושנייה מחיי. אני רוצה להיזדקן איתך,ואני רוצה לעשות איתך ילדים...וכנראה מה שאני מנסה לומר לך הוא.." הוא עצר את דיבורו וירד על ברך אחת.
"תתחתני איתי?" שאל,מביט בציפייה כואבת בעינייה.
"כן" אמרה וכמה דמעות של אושר ירדו על פניה.
"אני אוהבת אותך" אמרה וחיבקה אותו בכל כוחה.
"אני אוהב אותך,ולא נימאס לי להגיד את זה" אמר סוחף אותה ללילה בלתי נשכח.