"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו." - הזקן

זמן טוב להכריז שוב על חודש נתק. אחריי חודשים שמרגישים כמו שנתיים שכל פעם אני או היא יוצרים קשר.

אם יהיה לי מה להגיד, אכתוב. לעצמי. על נייר. לא לעצמי באתר שכולם כותבים וכבר לא קוראים. מקווה שלא תהיה סיבה בירוקרטית מצידי להודיע משהו

או גחמה רגשית שלה להגיד משהו, ושלא יהיו פיגועים והרוגים שהיא תחשוד ותהיה חיבת לשאול אם אני בסדר, ולסובב עוד איזו אמירה שלי מהלב

לאיזה משהו סרקסטי. ואחר כך להגיד מהלב שלה כמה חסר לה בן אדם שאמרה שהיא לא רוצה עוד.

כשבן אדם מעוות המציאות בתחילת קשר זה כי רוצה בקרבתך, ואחר כך היא מעוותת לרעתך. אבל כל ההכרזות, ההשקעה, הידיעה שהיא לא מתכוונת להחזיר חובות ולפדות הכרזות שלה, וההחלטה ההכרזה האחרונה היא די. כשכל הזמן זה בוא נעשה ככה ואני לא יכולה לחכות כבר לשלב הבא וההוא.

מה זה שווה? אף אחד לא יצבע עבורך את העיר בלבן, יוריד את הירח מאתר הזמנות מסין, ישבור לך את החלון בלילה שתפסיקי לנחור ותראי איך כל הכלבים והשכנים מייללים שיקראו למשטרה מזיופי שירה וגיטרה. כשבן אדם שם את כל ההכרזות והתכניות לעתיד, בהחלטה חד צדדית של מספיק.

אני אומר משהו פה נפגם. אני לא מקבל את זה יותר חד וחלק, אנחנו בוגרים ומבוגרים, מי שבחר מישהו ומשהו, ולא בוגר מספיק להגיד בזמן

יש כאן משהו שמציק, רק יתן לו להבנות. וזה נבנה ומתנפח, ואז קם אחד ואומר די וביי. לבד. חד צדדית. ואם אותו אחד גם מתישהוא ציטט

שני הפנסיונרים שלא התגרשו והתרגשו כי בזמנם היו מתקנים דברים...אז יש כאן משהו לא אמין ולזה אני אחזור כי היה טוב, רק אם יסכימו להיות בוגרים

איתי. ולהפנים שכל הזוגות שמאוהבים בתמונות והולכים יד ביד? כלום לא בא להם בקלות, אם זה בקלות? עוד חודש יפרדו. רק מי שעובד גם אחרי

העבודה קוצר הפירות לאורך השנים. ההסכמה והקלות היא בפשרה ולדעת שהחיים כבר מסובכים, אז למה לסבול? ולבכות שלא קיבלתם שום דבר

בקלות בחינם? תעבדו ותהנו, ותלמדו לראות הטוב שבחינם.

הפתעתי עצמי ברצון שיהיה לה טוב, ואם אני לא אז אתרחק. חלמתי שיש לה מישהו אחר. אני לא מתחרט על דברים שאמרתי ועשיתי.

לא ניסיתי כמו שאמרה להתעקש על ליבה הסגור והשבור מחיה ועברה. ניסיתי רק לאהוב אותה, לא התמודדתי עם הקשיים שחשבה שיהיו,

כי זה היה פשוט טבעי עבורי לאהוב אותה. עם כל המחסומים שלה, לא ראיתי אותם, רק אותה. מההתחלה היה לה קשה עם השלמות שבבחירה

שזה אני. פולנים כולנו, ואמא שלנו בתוכנו. והם והיא משפחה כל כך חולנית. עדין שלם עם הבחירה בה. גם אם חס ושלום יקרה משהו

אחרי 10-20 שנה. מעדיף להיות איתה ולהקדיש גם את השאר לאחריה. יש כאלו שלא צריכים אחת בכל נמל. מספיקה אחת. וכשהיא נפטרת

ממשיכים לקום כל בוקר ולשים את המדים, לא מחליפים. אחת כמוה.

אני רואה לאן העם והמדינה והצבא והעולם ואלו שמרוויחים ממלחמה הולכים ומביאים אותנו, אני כבר לא יודע מה יותר מפחיד.

ההפחדות או האדישות. אני לא מתחרט שהתעקשתי לא להיות במשרד עם בנים אשכנטוזים ועירנקים פלצנים להחריד. ובנות שבוכות לאמא

שתצעק על המפקדת. אני לא מתחרט על לרוקן נחיריים משחור וירוק וחום של שבועות מלאי מדבר ואבק עם צעד. וכאבי כתפים, וגב.

ולכלוך שמנוני כמו מוסכניק, ולהתנדב לסחוב דברים מתכתים אחרים שאפילו לא יורים אבל אולי מסרטנים.

אני לא מתחרט שלא הצטרפתי למרד קטן שכלל השלכת פק"לים ונסיון לצעוד הביתה.

אני לא מתחרט שירדתי מהאוטו לפני 10 שנים ולא הקשבתי לאבי שאמר אנחנו לפחות הלכנו אחרי שרון. אחרי מי תלכו? אולמרט?

בסוף אתה לא הולך בשביל החברה (כיום במיל'), אמא, ועם ישראל. אתה לא יכול אפילו להרשות לעצמך לחשוב עליהם לפעמים. 

לא מתחרט על פעמים שאנשים הפליצו מהפה בשביל אנשים ונשים שלא יראו אחר כך לעולם, כן הייתי טיס טנק בשייטת.

והעדפתי לשקר או לשתוק, לקבל פרח ממישהי רק כי כנראה נראתי יפה כשעייף בירוק זית. סיפורים מובילים לריצה לשירותים

לשחרר דברים מלחיצים שעולים.

החברים, בשבילם הולכים. להיות איתם. בשביל הארץ. ולא משנה אם ירושלים שלנו או מחולקת. לא בשביל המדינה. לא בשביל

שחתכו לי ללא הסכמה בכתב אחרי 8 ימים לתפארת מדינת היהודים. בשביל הארץ, שטיילתי והכרתי דרך הרגליים. לא משנה

אם עצרתי לנגב חומוס בכפר, או חזרתי דרך ת"א. האדמה. שגם את החלק היפה כמעט שרפו לגמרי לפני 10 שנים.

הרבה שנים בכלל לא חזרתי לטייל שם. זה תמיד נראה קרוב מדי לסיכוי לעלות לאיזה מצפור ולראות יותר מדי.

אולי איזה שם הנצחה במצפור. לפני כמה שנים בתקופה הזאת, באמצע הלילה במיטה של חברה (כיום במיל') כשכל המשפחה

עד הקטנה שבגן בבית...קפצתי מהמיטה וצעקתי "לאאאאא". מיד קפצו עליי זוג ידים ואמרו שששש והחזירו למאוזן.

לפני מעט שנים, התעוררתי אחרי שקפצתי מתוך שינה כמה פעמים ונתתי אגרופים לחיברה (כיום בטיזי), באימה שאלתי למה לא

העירה אותי, וביקשתי סליחה ואמרתי שזה לא קשור לכך שהיא בת-עולה ביום יום ובחיינו תחת אותה קורת גג, פשוט

חלמתי שעולים עלי בלינץ'.

רק לאחר שזה קרה התיעצתי עם מישהו מהחברים שהיה מספיק זקן כמוני ולא כמו החדשים שלא ידעו מה לומר, ואמר

אז מה עוד חדש? בטח שלא אצלו. למה אנחנו חושבים על אותם דברים? מועסקים על ידי הם עד שצריך לחרבן אותם החוצה

בשינה כדי שלא נחשוב עליהם כל הזמן בערות? הרשות נתונה והכל פתוח בידינו. אבל לא יוצאים לחירות.