"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו." - הזקן

איזה מישהו נתן פה כותרת לא מזמן: הלב עולה על גדותיו

בד"כ זה משהו רע אגב, בשביל הלב. כשאנו מאוהבים, ומרגישים אנשים טובים עם עצמנו ועם אחרים ואיתה...

הלב מרגיש קל. מלא, פועם חזק, גדוש, אבל קל מאויר והליום.

גאות ושפל תלויים במשהו כמו הירח, כח משיכה, מצב החסה בשטחים.

ובלב, הגאות מפוצצת. אתה לבד, מתפוצץ הלב. היא נתנה פיפס, אתה מתפוצץ. היא מכאיבה, אתה מתפוצץ משפל בלב. עבר שבוע, אתה מתפוצץ.

היא כואבת, אתה מתפוצץ. היא מצפצפת עליך, אתה מתפוצץ. היא סוף סוף אומרת משהו על ואם לסבתא היו גלגלים אולי היינו חוזרים, כמובן

רק כשזה חסר סיכוי מבחינתה, אתה מתפוצץ מגאות הלב אליה. היא לא תבין מעבר לכאבה ולא הרגישה חייבת אף פעם, כי היא זאת שפוצצה לך

את הלב מלכתחילה בחוסר אכפתיות. היא בן אדם טוב בכלליות, והיא כל כך רעה אליך עם ובלי כוונה, ומבחינתה, שתתפוצץ.