"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו." - הזקן

ביום ראשון אני חוזר מהתיכון אל אבא, מעיר אותו מעוד שנ"ץ מעורער.

ביום שני אני חוזר מהתיכון וישר הולך לנועה החברה, ובמקום להיות זוג אנחנו לומדים לבגרות.

ביום שלישי אני בטקס סיום של יואב אחי הגדול, שעכשיו חובש קרבי מוסמך.

ביום רביעי אחרי התיכון אני  הולך לאימון עם חברים מהבית ספר. מתאמנים עם מדריך שמכשיר אותנו בסגנון יובל עילם. ואחר כך הם מספרים לי כיצד עלה להם רעיון והם מיישמים אותו. רעיון מבריק ופטריוטי שישפיע על רבים, חשבו עליו לגמרי בעצמם. עצומה לממשלה לא לשחרר תמורתנו מחבלים במידה וניפול בשבי. הם לא מכירים את אבא ולא את אחי יואב ואני להפתעתם מסרב לחתום. אמרו, דיברו, ואמרתי רק שאחשוב על זה והלכתי משם. הם נשארו לעמוד זקופים וגאים, אך עם לסת שמוטה עד הרצפה ומבטם מופנה אל גבי המתרחק. בבית כשסיפרתי בערב על העצומה אמא צעקה, יואב שהיה ברגילה צעק ונועה כמעט בכתה אך לא התערבה, ורק אבא שתק. מאז שחזר מהמלחמה הוא רק שותק אז אני לא יודע אם בלב הוא גם כמו אמא צועק. למחרת חזרתי עם תשובה לחברים, הם שוב צועקים ואני? לא חתמתי.

עברו שנים אני תקוע בפקק בתחילת אמצע החיים, נועה ואני כבר לא. זאת היתה אהבת נעורים ועכשיו אני באוטו שומע 88 FM

עברו  חלפו ימי גלגלץ התוססים. לפתע נתקע אוטו לפני ולא מתקדם, כולם מאחורי נהיים חסרי סובלנות, כאילו לא מספיק שיש פקק

עכשיו לבחור המסכן גם המנוע שבק חיים באמצע המסלול. ואני חושב מה זה משנה, בסוף כולם מגיעים. עכשיו אנחנו בדרך.

והבחור במסלול לידי רוכן מהחלון הפתוח וצועק לי, תצפור לו! ומאחורי כולם שוב צועקים ואני? לא צפרתי.

-סיפור קצר מתוך קורס. מבוסס על כתבה בעיתון, לינק להתיחסות לכתבה.