"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו." - הזקן

בהחלט קיימות בחורות שבימי הזוהר והפעילות כאן, בשיא התקופות כשעקבתי, אני והחוק החשבנו אותן ילדות קטינות שבוכות על אהבה נכזבת

לאיזה ערסון עם פה גדול מהכיתה, וכיום הן כבר גרושות ממורמרות שלא הושט להן קונדום בזמן. כועסות על הגרוש, עדין חולמות על אהבה

אבל ביותר מחוספס. ומכורות לצומי ברשת מהתמונות עם הילד שלהן מצד אחד, ומנסות להסתירו מהגברים כשהן מנסות להכירם ברשת.

מה שנורא הוא שבכל השנים, די זלזלתי בפורמט שבנות בעיקר (והרוב כאן נשי), כותבות על בחורים. וכשהלב כואב זה נשמע כה לא הגיוני

שהמוח חייב לזלזל. ורק עכשיו אני הגעתי למצב הזה. כדי שאנשים במרחבי וקרוביי לא יתאבדו מדכאון מדבק עקב הנסיון לשאול מה נשמע.

זה עדיין נראה לי פחות מקדם ממה שאני עושה במציאות עבורי ועתידי.

נראה לי מאוד לא פייר לקטר, כשיש אנשים שהם 4-5 שנים אחרי ועדיין בוכים ולא התבגרו (בעולם, לא רק כאן) מהקשר שהכאיב. עד המקרה של הבריטית שהתאבדה אחרי סטוץ עם האקס שכ5-6 שנים לא התגברה עדין עליו. ואני נזרקתי מחדש בכל פגישה מחודשת לאחר מכן, אך בדרך קסם נאספתי לסוג של קשר חדש. כמו הסיפור הקצר של אתגר קרת נדמה לי, על ההוא שמפנטז על ילדי השכנים ונישואין לשכנה אחרת, מבקש שלא יפריעו לו

על החיים שהוא חולם, בזמן שיש לו משפחה כבר בבית.

הדבר שהכי פגע בי היא שכל הזמן דיברה על הקטע הפיזי, נראה לי כרגיל עם אהבות לשעבר, אני זה שנשכב על הגדר. מקשיב לצלקות ליבן,

עובר דרך חתחתים איתן תוך כדי שהלב פתוח, ומאוהב הדדית. וגם התאבון והטעם והיכולות המיניות שלהן משתפרות ועולות, ואז זה נגמר.

וכל הבאים אחרי דורכים עלי במקום להחתך מגדר התיל. נראה לי שכמה שהיא בן אדם טוב, עם כל הגעגועים הפיזיים אלי שהיא היתה יותר מדי 

באגו לומר ולהעלות...היא עכשיו הולכת להפגע, לפגוע ולנסות לזמבר את האנשים הכי לא נכונים לה בעיר. וחבל לי שהיא גם דורכת עלי בדרך

ועוד מצפה שאני אהיה מחויב חודשים אחרי שזרקה, ואחזיק לה את המגבונים ואשים משהו מתחת לרגלי המיטה החורקת.

כמה שהיא מבקרת וחושבת ומחשבת פגיעותיה. היא זאת שמההתחלה לא ניתן היה לסמוך על דבריה לאחר הפרידה, ואני לא משנה

כמה תשקר על מי אני וכמה תשנא, תמיד  באמת ללא תנאי יאהב אותה. 

איזה מישהו נתן פה כותרת לא מזמן: הלב עולה על גדותיו

בד"כ זה משהו רע אגב, בשביל הלב. כשאנו מאוהבים, ומרגישים אנשים טובים עם עצמנו ועם אחרים ואיתה...

הלב מרגיש קל. מלא, פועם חזק, גדוש, אבל קל מאויר והליום.

גאות ושפל תלויים במשהו כמו הירח, כח משיכה, מצב החסה בשטחים.

ובלב, הגאות מפוצצת. אתה לבד, מתפוצץ הלב. היא נתנה פיפס, אתה מתפוצץ. היא מכאיבה, אתה מתפוצץ משפל בלב. עבר שבוע, אתה מתפוצץ.

היא כואבת, אתה מתפוצץ. היא מצפצפת עליך, אתה מתפוצץ. היא סוף סוף אומרת משהו על ואם לסבתא היו גלגלים אולי היינו חוזרים, כמובן

רק כשזה חסר סיכוי מבחינתה, אתה מתפוצץ מגאות הלב אליה. היא לא תבין מעבר לכאבה ולא הרגישה חייבת אף פעם, כי היא זאת שפוצצה לך

את הלב מלכתחילה בחוסר אכפתיות. היא בן אדם טוב בכלליות, והיא כל כך רעה אליך עם ובלי כוונה, ומבחינתה, שתתפוצץ.

4 ילדים, אמא אחת. כמו גורים הם מטפסים וקופצים לידה ומסביבה. אחד נעמד לידה והתחיל להסתובב במקום עם מכנסיים מושפלים תוך כדי מתן שתן רציף. הילד רצה להיות ממטרה, כולם מחייכים וצוחקים מסביבה, אף אחד לא הספיק לצלם. וכמה שלקחו את הרגע המיוחד הזה של ילד ששם זין על 

מוסכמות חברתיות ועל אמא שלו ועלינו ומשתין במעגל רק בשביל לראות אם הוא יתקרב לעיגול המושלם של דה וינצ'י (התקרב) ובשביל הכיף,

כדי למלא כמה תווים ברשת בחייהם הריקניים והכואבים.

יום שני בנתק כמובן מתחיל עם טקסט שמכיל את הפעלים אוהבת, דואגת, מתגעגעת נורא. לא יודע אם כדאי ומה להגיב לה.

השנה התחמקתי מנסיון התאבדות עם קרובי משפחה A למען חג עם קרובי B. מקווה שאשרוד בהצלחה. נחרתי בהצלחה במיטה החדשה שלי.

ואני כבר מת לחזור מהחג ולא לצאת מהבית ולהשאר לעשות אהבה עם מכונת הכביסה שלי במרתון כביסה אינסופי. מעבדות לחירות...

יותר לא אביא כביסה למשפוחה או לאף אישה. יחי עצמאות הכביסה. אתמול החבר'ה רבו ולא עזר החג ושהם מייבשים עוד אנשים.

אני אחפש החזר אחרי החג.

זמן טוב להכריז שוב על חודש נתק. אחריי חודשים שמרגישים כמו שנתיים שכל פעם אני או היא יוצרים קשר.

אם יהיה לי מה להגיד, אכתוב. לעצמי. על נייר. לא לעצמי באתר שכולם כותבים וכבר לא קוראים. מקווה שלא תהיה סיבה בירוקרטית מצידי להודיע משהו

או גחמה רגשית שלה להגיד משהו, ושלא יהיו פיגועים והרוגים שהיא תחשוד ותהיה חיבת לשאול אם אני בסדר, ולסובב עוד איזו אמירה שלי מהלב

לאיזה משהו סרקסטי. ואחר כך להגיד מהלב שלה כמה חסר לה בן אדם שאמרה שהיא לא רוצה עוד.

כשבן אדם מעוות המציאות בתחילת קשר זה כי רוצה בקרבתך, ואחר כך היא מעוותת לרעתך. אבל כל ההכרזות, ההשקעה, הידיעה שהיא לא מתכוונת להחזיר חובות ולפדות הכרזות שלה, וההחלטה ההכרזה האחרונה היא די. כשכל הזמן זה בוא נעשה ככה ואני לא יכולה לחכות כבר לשלב הבא וההוא.

מה זה שווה? אף אחד לא יצבע עבורך את העיר בלבן, יוריד את הירח מאתר הזמנות מסין, ישבור לך את החלון בלילה שתפסיקי לנחור ותראי איך כל הכלבים והשכנים מייללים שיקראו למשטרה מזיופי שירה וגיטרה. כשבן אדם שם את כל ההכרזות והתכניות לעתיד, בהחלטה חד צדדית של מספיק.

אני אומר משהו פה נפגם. אני לא מקבל את זה יותר חד וחלק, אנחנו בוגרים ומבוגרים, מי שבחר מישהו ומשהו, ולא בוגר מספיק להגיד בזמן

יש כאן משהו שמציק, רק יתן לו להבנות. וזה נבנה ומתנפח, ואז קם אחד ואומר די וביי. לבד. חד צדדית. ואם אותו אחד גם מתישהוא ציטט

שני הפנסיונרים שלא התגרשו והתרגשו כי בזמנם היו מתקנים דברים...אז יש כאן משהו לא אמין ולזה אני אחזור כי היה טוב, רק אם יסכימו להיות בוגרים

איתי. ולהפנים שכל הזוגות שמאוהבים בתמונות והולכים יד ביד? כלום לא בא להם בקלות, אם זה בקלות? עוד חודש יפרדו. רק מי שעובד גם אחרי

העבודה קוצר הפירות לאורך השנים. ההסכמה והקלות היא בפשרה ולדעת שהחיים כבר מסובכים, אז למה לסבול? ולבכות שלא קיבלתם שום דבר

בקלות בחינם? תעבדו ותהנו, ותלמדו לראות הטוב שבחינם.

הפתעתי עצמי ברצון שיהיה לה טוב, ואם אני לא אז אתרחק. חלמתי שיש לה מישהו אחר. אני לא מתחרט על דברים שאמרתי ועשיתי.

לא ניסיתי כמו שאמרה להתעקש על ליבה הסגור והשבור מחיה ועברה. ניסיתי רק לאהוב אותה, לא התמודדתי עם הקשיים שחשבה שיהיו,

כי זה היה פשוט טבעי עבורי לאהוב אותה. עם כל המחסומים שלה, לא ראיתי אותם, רק אותה. מההתחלה היה לה קשה עם השלמות שבבחירה

שזה אני. פולנים כולנו, ואמא שלנו בתוכנו. והם והיא משפחה כל כך חולנית. עדין שלם עם הבחירה בה. גם אם חס ושלום יקרה משהו

אחרי 10-20 שנה. מעדיף להיות איתה ולהקדיש גם את השאר לאחריה. יש כאלו שלא צריכים אחת בכל נמל. מספיקה אחת. וכשהיא נפטרת

ממשיכים לקום כל בוקר ולשים את המדים, לא מחליפים. אחת כמוה.

אני רואה לאן העם והמדינה והצבא והעולם ואלו שמרוויחים ממלחמה הולכים ומביאים אותנו, אני כבר לא יודע מה יותר מפחיד.

ההפחדות או האדישות. אני לא מתחרט שהתעקשתי לא להיות במשרד עם בנים אשכנטוזים ועירנקים פלצנים להחריד. ובנות שבוכות לאמא

שתצעק על המפקדת. אני לא מתחרט על לרוקן נחיריים משחור וירוק וחום של שבועות מלאי מדבר ואבק עם צעד. וכאבי כתפים, וגב.

ולכלוך שמנוני כמו מוסכניק, ולהתנדב לסחוב דברים מתכתים אחרים שאפילו לא יורים אבל אולי מסרטנים.

אני לא מתחרט שלא הצטרפתי למרד קטן שכלל השלכת פק"לים ונסיון לצעוד הביתה.

אני לא מתחרט שירדתי מהאוטו לפני 10 שנים ולא הקשבתי לאבי שאמר אנחנו לפחות הלכנו אחרי שרון. אחרי מי תלכו? אולמרט?

בסוף אתה לא הולך בשביל החברה (כיום במיל'), אמא, ועם ישראל. אתה לא יכול אפילו להרשות לעצמך לחשוב עליהם לפעמים. 

לא מתחרט על פעמים שאנשים הפליצו מהפה בשביל אנשים ונשים שלא יראו אחר כך לעולם, כן הייתי טיס טנק בשייטת.

והעדפתי לשקר או לשתוק, לקבל פרח ממישהי רק כי כנראה נראתי יפה כשעייף בירוק זית. סיפורים מובילים לריצה לשירותים

לשחרר דברים מלחיצים שעולים.

החברים, בשבילם הולכים. להיות איתם. בשביל הארץ. ולא משנה אם ירושלים שלנו או מחולקת. לא בשביל המדינה. לא בשביל

שחתכו לי ללא הסכמה בכתב אחרי 8 ימים לתפארת מדינת היהודים. בשביל הארץ, שטיילתי והכרתי דרך הרגליים. לא משנה

אם עצרתי לנגב חומוס בכפר, או חזרתי דרך ת"א. האדמה. שגם את החלק היפה כמעט שרפו לגמרי לפני 10 שנים.

הרבה שנים בכלל לא חזרתי לטייל שם. זה תמיד נראה קרוב מדי לסיכוי לעלות לאיזה מצפור ולראות יותר מדי.

אולי איזה שם הנצחה במצפור. לפני כמה שנים בתקופה הזאת, באמצע הלילה במיטה של חברה (כיום במיל') כשכל המשפחה

עד הקטנה שבגן בבית...קפצתי מהמיטה וצעקתי "לאאאאא". מיד קפצו עליי זוג ידים ואמרו שששש והחזירו למאוזן.

לפני מעט שנים, התעוררתי אחרי שקפצתי מתוך שינה כמה פעמים ונתתי אגרופים לחיברה (כיום בטיזי), באימה שאלתי למה לא

העירה אותי, וביקשתי סליחה ואמרתי שזה לא קשור לכך שהיא בת-עולה ביום יום ובחיינו תחת אותה קורת גג, פשוט

חלמתי שעולים עלי בלינץ'.

רק לאחר שזה קרה התיעצתי עם מישהו מהחברים שהיה מספיק זקן כמוני ולא כמו החדשים שלא ידעו מה לומר, ואמר

אז מה עוד חדש? בטח שלא אצלו. למה אנחנו חושבים על אותם דברים? מועסקים על ידי הם עד שצריך לחרבן אותם החוצה

בשינה כדי שלא נחשוב עליהם כל הזמן בערות? הרשות נתונה והכל פתוח בידינו. אבל לא יוצאים לחירות.