מה עם כל העשרות ומאות שלעולם לא אדע, אם זה מישהו שהכרתי, שפעם צחקנו ביחד והיינו קרובים עד שגלי החיים לקחו כל אחד לדברים אחרים. אף אחד בימינו הוא לא חבר רע. כולנו עמוסים, לשמור על קשר חברי טוב וקרוב כשרחוקים ועסוקים דווקא די קשה לרוב האנשים עם כל הטכנו' ה"חברתית" המרחיקה הזאת. יש מאות אנשים בארץ מאושפזים כדרך קבע, צמחים בדברים שלא אוזכרו בחדשות, אירועי לב, נסיונות התאבדות, תאונות דרכים משעממות, פצועי פיגועים וקרבות, שמשותקים למיטתם או לגופם ואינם מתקשרים עם הסביבה יותר.
פעם הם היו אני ואת. הם היו צעירים ויפים והיו להם הורים וחברים וחיים עסוקים, והיום הם רק נושמים, קקי, צנרת שמחזיקה אותם חיים. ואני לא יודע למה הוא לא מתחבר יותר, ולמה היא לא עונה למייל, ולמה הוא נעלם ממפגשים, והאם בסוף היא באמת התחתנה או נשארה רווקה.
ברשת הכי אנטי חברתית יש מאפיין בהגדרות שלכם. ניתן להגדיר מישהו מהחברים שאתם סומכים עליו, וכך הם כתבו שם אנשי החברה שאתם בוחרים בו לנהל את חשבונכם לאחר מותכם. הוא יוכל להכנס לנטר דברים מסוימים ולא תהיה לו גישה לדברים אחרים. וכך תוכלו להשאיר פתק לעולם גם אחרי שלא תהיו בו, שזה לא שאתם מסננים, אתם פשוט מתים. חוץ מההוא שתהה איפה אתם לעיתים ואתם בכלל לא קרובים, רציתם לומר לו שבכלל לא חשבתם עליו ושהוא סתם בפיסבוק כי יש אנשים שלא נעים למחוק, או לא לאשר, וכדאי שיפסיק לחשוב על חברים ומכרים מהעבר. חבל, אומרים על אלו שמתים...
אני חושב שעדיף שלא היה קורה ביננו כלום, לא אז ולא הקשר שעכשיו נגמר וזה כבר תכף חצי שנה העכשיו הזה. מסכנה שנפרדה ושברה לעצמה את הלב, כל פיפס כתבה מילה לעולם לא התקשרה, ועוד התפלאה כשבטקסט יותר קל גם לה מנופת צופים להפוך ולהוציא דברים חמוצים. ושנשבר לה הלב, מלדבר. זה בא ביחד, עם לא להגיד סליחה כלל.
ולא לקחת אחריות על מעשים של גועל. ועם כמה שלא בא לה... על כל הבנות שעכשיו ישבר או יחמץ בקרבן משהו, כי לא לנשים לוקח יותר זמן בימינו להתגבר. מדעית זה לגברים. וכל הנשים האלו שמשום רוצות. כשאני בזוגיות,
ואתה יוצא החוצה ומתהלך בתחושת שליחות שיש מישהי שמחכה, הן מריחות את זה ומביטות. ומשום מה גם כשאתה לבד, מדמם ומשאיר אחרי שבילי ביאוס, והן רוצות. המספרים עולים, הקטל ממשיך. מרגיש כמו תאונה ממשיך להתנהג רגיל, אולי זה השעון הביולוגי, אולי זה האתגר, אולי זאת
תחושת חיות אדירה של רגש, שהן חושבות שיוכלו לקפוץ עליה לשים אוכף לשייך ולומר שכל האהבה הזאת משויכת להן עכשיו.
אבל עכשיו הן נחמצות. מנסה וטועם ונשאר ומחזר ומנסה אבל בסוף יודע וכולן יודעות. הן לא היא, הן לא חצי אפילו. כמו שביל קליפות תפוזים. קילפתי השקעתי טעמתי, אמרתי מראש המצב כרגע שבור מבפנים, לא מתקתק, מאחר לכל מקום. מתעורר פעמים ביום.
בשעות הלא נכונות. עייף כל הזמן. משקיע מנסה, רק עטיפה. אתן לא היא. היא לא עצמה גם יותר. משהו בה החמיץ ומסריח. מלב שנחנק על ידי מוח
שעל כל דבר ישר יקפוץ ויגיב "אחד שיודע". קחי אחריות שקית וכפפות, ונקי את שביל קליפות התפוזינות. תדברי ותתנצלי אולי בפניהן.
ותגידי להן שנשבר לך הלב מהן. אבל אין לך שייכות ובעלות על מי שזרקת, ועוד אמרת לו שאת לא חייבת לו כלום. קיץ קריר ושפוי.
גם כשזקנים יש פעמים ראשונות, והן לא איתך יותר. כמו פעם ראשונה לחיות לפי חוקי הג'ונגל ולשכב בפעם השלישית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
