Fire and Blood

הצבא מרחיק אותי מכל דבר שאני אוהבת.

החברים הישנים כאילו מעולם לא היו חברים באמת, אולי אמא צדקה והוצאתי עליהם יותר מדי כסף. עצוב יהיה לי לקבל בתמורה יחס קר ומצד שני יהיה לי עצוב אם לא, כאילו אני קונה את החברות שלהם עם מתנות.

ק.ג. "כועס" עלי כך מסתבר, "for all the times I stood them up", ציטוט שקיבלתי בכלל לא ממנו, ואין לי מושג למה הוא התכוון ועל "מה שעשיתי" למיתולוגי. אני חושבת שהוא מתמרמר על זה שלא פגשתי אותם בסופ"ש שהייתי בבית אז, כשהיה לד.א., חברה שלו יום-הולדת. אבל הייתי בדאון ועייפה, ולא היה לי חשק לכלום ועייפה מדי בכדי לנהוג. ואיך הוא מעיז להגיד שהוא כועס עלי "על מה שעשיתי לו"?! נפרדתי ממנו! מה הייתי אמורה לעשות! אני לא אוהבת אותו יותר, וכל יום יותר קל לי עם ההחלטה, אני יותר שלמה איתה ואני יודעת שהיא הייתה נכונה. ד.א דווקא חושבת שלא התאמנו.

האקס היה בטוח שאני הנפש התאומה וכאב לו שאף פעם לא הסכמתי. אבל יש דברים שמעולם לא נסכים עליהם, ודברים שלא אמרתי לו למרות שהוא רצה שאגיד לו הכל וטען שיאהב אותי תמיד. מה אם הייתי אומרת לו שאני חושבת שסקס ואהבה הם שתי דברים נפרדים, איך הוא היה מגיב אם הייתי סתם שוכבת עם אחרים? הפריע לו מספיק שיחות עם תוכן מיני עם אחרים, הפריע לו שאני משתפת פעולה עם הפלרטטנים, הפריע לו שהתלבשתי בצורה שאחרים מסתכלים עלי, ואפילו לא היה מוכן שיהיה שום דבר מיני (נשיקה) עם בחורה. הוא ביקש ממני להפסיק לשתף פעולה עם פלרטטנים, וביקש שלא אדבר עם כמה מסויימים כי "הוא יודע מה הם רוצים", גם אני יודעת מה הם רוצים! אבל נחמד לי לדבר איתם! נחמד לי שמתחילים איתי! נחמד לי כשמסתכלים עלי! איך זה שאפילו בבחורה אתה מקנא?? אנחנו אפילו לא מסכימים על הגיון שמאחורי אותו משפט, כמה ריבים היו לנו על משחקי קלפים, משחקי קלפים!! כשהוא הבין הכל לא נכון, (הוא אמנם חושב שזו אני, אבל תמיד כשכן ענו על זה בשאלות נפוצות- אני צדקתי, כלומר, אני זו שהבינה את ההגיון מאחורי ההוראות, מה שחשבו אלו שהמציאו את המשחק, והוא לא! אבל בכל זאת תמיד היה מתווכח!) ועל פיזיקה מודרנית, אנחנו גם לא מסכימים. הוא אפילו לא מסכים איתי שאנרגיה היא חומר, ועוד הרבה דברים. הוא היה עושה הכל בצורה אובססיבית בשבילי, השתנה בשבילי, ועשה דברים שלא מתאימים לו.

להיות איתי דרש ממנו להשתנות ממש.

הסקס שהיה טוב, בשלב מסויים לא סיפק אותי. לא היה לי מצב רוח, והייתי מתחרמנת רק ממשחקי תפקידים מלוכלכים וחולניים במיוחד, משהו לא תקין אצלי. הוא לא אהב את זה, אבל שוב, עשה את זה בשבילי. הוא בעיקר רצה לעשות אהבה. אחרי שקצת דפקתי אותו, הוא התחיל לאהוב את האגרסיביות, אבל לא את הדברים הממש קיצוניים. מצד שני, עמוק בפנים, מה שהוא לא רוצה להוציא לעולם, אך בסוף חשף בפני, מסתר לו צד אפל וקר, ופסיכוטי, אני שמחה ששיתף, כי זה מסוג הדברים שאתה יכול לחשוב עליהם תחת המסדרונות הפורבידים עמוק בפנים אבל אתה לא מדבר על זה. על מחשבות פסיכופטיות, סקס אלים, אונס, בו הוא נותן אגרופים פטאליים, לפנים, בועט בכל גופי ואונס אותי בלי הכרה. אבל כאב לו לחשוב על זה. כואב לו לחשוב עלי כאובה, או בוכייה, או פגועה בכל דרך. גם כשכתב על הרצון להרצוח את אהובי מול עיני, ואז אותי אחריו, להרוג שאת שנינו, לבסוף אמר שכואב לו לדמיין אותי ככה. את כל זה לא אמר לי. הוא כתב את זה בבלוג שנעל. אך הוא מעולם לא טרח להסתיר ממני את הסיסמאות. והסקרנות שלי גברה עלי, וקראתי דברים מזעזעים. שמרתי אותם לפני שאמרתי לו על זה, אבל הייתה לי בעיה במחשב וכל המסמכים נמחקו, ואלו ביניהם. אבוד, כי הוא כבר הוריד אותם.

לפעמים אני פוחדת ממנו. בלי חוק שיכלא אותו, הוא היה מוצא את אהובי והורג אותו. אני לא יודעת אם היה מסוגל להרוג אותי גם אם ממש היה רוצה. אבל אם היה הורג לי אותו, הוא היה יודע שכל טיפת חיבה שנותרה לי כלפיו הפכה לים של כעס ושנאה וזעם שלא יתוארו במילים, וידע שסיכוייו הקלושים לחזור אלי, מה שמחזיק אותו כנראה חי חוץ מהפחד להתאבד, אבדו לו לעד והיה מוצא את עצמו לוקח גם את חייו שלו.

חשבתי שאולי הוא כבר התגבר עלי, אחרי שלא דיברנו הרבה זמן, ועכשיו גם בקושי מדברים, והוא הרבה עם חברים שלו, שהיו חברים שלנו, ועכשיו כאילו שוכחים ממני... אני לא בחרתי אותם. הם תמיד היו החברים שלו, וכנראה שכך זה יישאר. אני לא יודעת אם המיתולוגי יחזיק מעמד כחבר (friend) שלי הרבה זמן. כואב לו ומכעיס אותו מדי כדי לראות, לשמוע או לדעת שאני עם אהובי. ברגע שזה יצוף אל פני השטח, ויהיה גלוי, אני לא חושבת שיוכל לעמוד בזה. הוא לא ירצה לדבר איתי. אלא אם כן ייתגבר עלי איכשהו, וימצא מישהי שבאמת מתאימה לו. קיוויתי שאני כבר לא בליבו. אחרי שאני יכולה שוב להיות אני ולהגיד מה אני באמת מרגישה, כי כמה שלא ניסה לגרום לי להגיד הכל לא יכולתי. לא כי לא רציתי לשתף, פשוט כי לא יכולתי. ואולי אם היה יודע, לא היה אוהב אותי כל-כך, אולי. אבל אני עדיין לא יכולה. לאט הוא חסר לי פחות, כי אני מבינה, שלמרות שנתן לי את כל עולמו, כל מה שיכול היה לתת, אין לו את מה שאני צריכה באמת.

אני יודעת שלא אוהב אף אחד לעולם כמו שאני אוהבת את אהובי. ואני יודעת שחוץ ממנו, שהוא אוהב אותי בצורה שבני-אנוש לא יודעים ומכירים, אף אדם לא יאהב אותי כמו האקס. ועכשיו אני יודעת שאני שמחה שלא התפשרתי והסתכנתי ועשיתי את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. אבל אני יודעת, שגם אם האחד שלי חס וחלילה יעלם מהעולם הזה, לא אוכל לחזור למיתולוגי. לדעת שטוב לו עם הסיוט הכי גדול שלי. אולי לא כדי שיידע את זה. כמו כל מה שאני כותבת פה. זה ייפגע בו כל-כך. ופגעתי בו מספיק. בדיעבד הוא חושב שהוא היה נפגע פחות אם הייתי נשארת איתו ומשקרת לו לגבי רגשותיי. זה לא פייר. פעם אמר לי לעשות מה שטוב לי. ושאם להיות עם אהובי זה מה שאני באמת רוצה, אז כדי שאעזה זאת, למרות שהוא מעדיף שלא כמובן, ויהיה הכל כדי להשאר איתי. אבל אמר שהוא מעדיף שלי יהיה טוב. אבל היום אני יודעת שזה לא נכון. הוא היה מוכן להרוג אותו... כולם אומרים לו שיהיו לו יותר קל אם לא ידבר איתי, וגם לי כולם אומרים שיהיה לו יותר קל אם לא ידבר איתי. אבל זה ייפגע בו. אני לא רוצה לפגוע בו עוד. כי אם זה לא יעזור לו לשכוח ממני, זה רק יכאב יותר.

מצבי הרוח שלי משתנים בהתאם למינון הקשר שלי עם אהובי מסתבר. כשאני רואה אותו, מחזיק אותי במציאות המדכאת הזאת. ועכשיו כשמשהו מונע ממנו לענות לי, ליצור קשר כלשהו, אני אדם נורא. כל דבר קטן מעצבן אותי, אני מרגישה חסרת אונים. כל העולם נראה לי נגדי, וכל דבר קורה דווקא לי. זה תמיד קורה, תמיד מנצלים אותי, ואני שותקת ומקווה שאולי מתישהו יעריכו. אבל רק עכשיו זה מעצבן אותי, כשאין לי כוחות להתמודד עם זה. כשכל הזכרונות היפים מלפני כמה ימים, הופכים עתה לכעס, חרדה ותהhיה, איפה הוא, ומה מונע ממנו לענות לי.

אולי אני תלוייה בו יותר מדי, אובססיבית מדי, אוהבת מדי...אולי. אבל אני זקוקה לו. לראות אותו, לשמוע אותו, הוא הסם שלי. איתו אני באופוריה ותחושה שלא מהעולם הזה, זה סם חזק, הוא מחזיק מעמד גם יום בלעדיו, אפילו יותר. אבל מעבר לזה, בלעדיו, אני עצבנית, רוטנת, רועדת, כעוסה, מאשימה. אני משתגעת. כל הזמן רצות לי בראש מחשבות איך לראות אותו, איך לקבל את מנת הסם שלי, איך לצאת מפה, איך להציף את סיפורנו אל פני השטח, איך כבר לפוצץ את הסיפור הזה כך שאוכל להיות איתו.

מעולם לא הייתי צריכה משהו כל-כך. הוא האוויר שלי. בלעדיו כואב לי הלב, האוויר סמיך יותר, והריח שלו רץ לי בראש ומשגע אותי. אני כל הזמן בטוחה שאני שומעת את הרינגטון שלו, ומגלה שדמיינתי, ושהטלפון דמם כמו אבן קרה.

זה מהבסיס ששכבתי איתו, (השני), רוצה לחזור לימים ששכבנו, לשתות ביחד. ועכשיו אני יודעת שזה לא מפריע לאחד שלי. אבל אני לא מסוגלת. אמרתי לו שאני לא יכולה, אין שניה שהאחד לא בראשי. אני לא מסוגלת לעשות שום אקט עם אף אחד. כל הגוף שלי מתגעגע לאחד. עובר בי רטט כשאני נזכרת בתחושה שלו בתוכי, והפטמות שלי מזדקרות רק מעצם המחשבה שלהן בפיו. מחרפן אותי שהוא לא עונה עכשיו. הבנתי לפני יומיים, אתמול, זה היה נסבל ולהיום כבר אין הסבר. זה לא פעם ראשונה, ולא שניה ולא שלישית ולא רביעית וגם לא אחרונה. ודיברתי איתו על זה אינספור פעמים. למה? אם יכולתי לשלוח לו עורב עם מכתב הייתי עושה את זה, מזה הוא לא יכול היה להתעלם. אבל היום יש שיטות מודרניות, מהירות, נוחות...שהוא פשוט לא אוהב, כמו טלפון סלולארי שהוא מעדיף לכבות ולהתעלם ממנו. אני לא יכולה לדעת מה הוא חושב על מה שאני כותבת, אם הוא קורא את זה ואם הוא מבין שחשוב לי לדבר איתו. אני אפילו לא יודעת אם הכל בסדר איתו, אחרי כמה ימים כאלו אני מתחילה ממש לדאוג ומגלה שהכל לא בסדר, רק שהוא לא יודע לדבר על זה.

זה מעצבן אותי. זה הורג אותי.

הוא אף פעם לא נותן לי לעודד אותו, ואני יודעת שאני יכולה, יכולה לעזור אם רק היה נותן.

למה אנחנו כל-כך רחוקים? למה?

מזל שהנגד שמשחק פוטבול לא נישק אותי. זה היה יכול להיות ממש לא במקום. אני לא יודעת איך הוא קיבל רושם מוטעה כזה בהתחלה' לא הייתי קרובה לרמוז שום דבר, אבל נראה לי שסדקתי קצת את הלב שלו. הוא משתדל לא להראות את זה. הוא משתדל להשאר ידיד כמו מקודם. למרות שעכשיו זה קצת מוזר.

גם את הבחור מהרכבת איכזבתי. הוא היה בטוח שיצא מאיתנו משהו נפלא. אבל נשארנו ידידים טובים.

(נכתב בתאריך 24-07-2010, לילה)

בכל מקום שכתבתי עליו ולכל אחד שסיפרתי עליו, סיפרתי רק כמה הוא מושלם, ואת כל הדברים הנפלאים שבו. לרגע לא העזתי להגיד עליו מילה אחת רעה.

אבל כמו אישה מוכה שלא מספרת ולמרות שרואים מהצד, היא רק מצדיקה אותו באהבה, ומספרת על הדברים הנפלאים שבו, כך גם אני, מספרת כמה הוא מושלם ומעולם לא מוציאה את מה שהורג אותי בו כל פעם מחדש.

מתי שמרגיש רע הוא פשוט מנתק קשר עם העולם, נכנס לקונכייה שלו ולנעלם עד שזה עובר לו. באמצע החיים, באמצע כל מה שחשוב, באמצע התכניות, הוא פשוט נעלם.

ועכשיו, שאני צריכה אותו כל-כך צריכה אותו, והוא... פשוט לא שם. הוא אומר שהוא לא רוצה לגרור אותי למטה איתו, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה כשהוא לא עונה רק באופן אחר.

כל החברים שלי נוטשים אותי, הצבא אונס אותי בכוח ואכזריות, בצורה הכי לא הוגנת שאפשר והוא לא שם בשבילי. הוא עוד שבוע טס לשבוע לחו"ל ובגללו לא נתראה לפני. יש דברים שאני צריכה לשאול אותו, יש דברים שאני צריכה להגיד. הוא הבטיח שייתקשר, ולבסוף, פתאום נפלה עליו מכת הדיכאון והוא פשוט הפסיק הכל. לא אחרי שנפגש עם חברים וחברות שלו (שזה בכלל מעצבן אותי!), בלילה שאחרי שסיים עם המחוייבות שגזלה ממנו את זמן הלימודים, מה שהבטיח לקחת כל סיכוי לראות אותו לילה למחרת (היום). אבל הוא לא ענה, למרות שהבטיח להתקשר בלילה עם המחוייבות, וגם לילה אחרי, ופשוט לא קיים. בעיית הזמנים שלו הרבה יותר גדולה ממה שאני מספרת, זה לא שהוא סתם מאחר לפעמים. לפעמים הזמן שלו נעצר, בעוד החיים שלי ממשיכים לרוץ. החיים שלי ממשיכים בלעדיו, והוא פוגע בי כל-כך, תקוע ככה מאחור. שוקע בתוך עצמו ומזניח את כל היתר.

זה שובר אותי, מנפץ אותי ומרסק.

הוע פשוט נותן לי לטבוע לבד בדמעות שלי ובבדידות.

הוא לא סומך עלי שאני יכולה לעזור לו?? תמיד אחרי שזה עובר הוא יודע שיכולתי, אבל בזמן שזה ככה אי אפשר לדבר איתו. כל ה-SMSים שקורא כאילו חולפים כמו רוח לידו. אם הוא רק היה עונה! כוס עמק!!!!!!!!! שרק יענה!!! שיגיב לי!!!!!! רציתי לפרסם את זה היום, בזמן הפנוי שלי, שנגזל מידי בהגרלה לא פיירית, אני היחידה שקיבלה בסופ"ש הזה רק פעם אחת זמן פנוי, וגם זה, בשעות לא נוחות של היום, מ-8 בערב עד 8 בבוקר, וכשניסיתי להסביר להם למה זה לא פייר שאשתתף בהגרלה ליציאה לפעילות בשעה 5 בבוקר – כי להם היה פעמיים זמן פנוי, בשעות נוחות שמאפשרות להם ניצול מירבי, ולי היה פעם אחת- שגם ממנה גזלו לי זמן- כי אספו אותי מהמוצב שהייתי בו, באיחור של חצי שעה, וזה עוד היה כשלא אכלתי ארוחת ערב ולא התקלחתי- דברים שעושים לא על הזמן החופשי שלך! אז מה הם אמרו? ראשית אמרו שהיה לי זמן פנוי גם לפני (אה, זה שבו נתתם לי לזקוף בכוננות לשמור על הכל לבד ואתם הלכתם לאכול?? ואז שהודעתם לי שזה זמני הפנוי חצי שעה לפני שהייתי צריכה לחזור למוצב??? מה שנתן לי ממש מעט זמן להתקלח ולעלות- שוב- על המדים!!!!), כן, הזמן הזה היה בעיקרון הזמן שלך (אז למה לא באתם להחליף אותי בזקיפות מטומטמים!!!!!!!! אני לא יכולה לנטוש ככה!!!!!!!!!!!!! מה הקטע שלכם!!!), טוב אבל גם אנחנו יצאנו לפעילות על הזמן הפנוי שלנו.... (מסכנים!!!!! פספסתם חצי שעה מהזמן הפנוי שהיה לכם פעמיים באמצע הפאקינג יום!!!!!!!!!, הזמן הפנוי שלי כולל בו את ארוחת הערב, המקלחת, 6 שעות השינה, זמן ההתארגנות והעזרה לכם, ארוחת הבוקר, ובנוסף בזמנים שבכלל לא מאפשרים בעיקרון יציאה מהבסיס קל וחומר כניסה!!!!! תודה שאתם דופקים אותי עוד קצת ורוצים לקחת לי את המעט הזה!!!!!!!!!!).

וכשאהובי לא ענה לי, רציתי לקחת סכין ולמצוא לה שימוש יצירתי, אם היא רק הייתה חדה יותר, זה היה יותר פשוט. סכין צלילה משוננת שצמדה חזקה שלה לא באמת עושה משהו. נזכרתי בדם שנשפך ממני כששכבנו בדיוק בישא המחזור, הדם היה  אדום כמו אבני אודם, וטיפטף ממני כאילו וריד נפתח לי. הטיפות הגדולות של דמי על בטנו, ואברו אדום כולו. זה היה השלב שהפסקנו. כל כך הרבה נוזלים היו בי שהתחושה הייתה דומה לזו שיש אחרי שהוא גומר בפנים. רציתי לראות את זה שוב. אבל פחדתי.

הצלחתי לצאת, ניסיתי להתקשר לגלות שהוא מדבר בטלפון. הוא ליד הטלפון ומדבר!!! שלחתי לו הודעה עצבנית שהוא חייב להתקשר עכשיו, ומה הוא שלח??? שהוא צריך את המרחב שלו!!!! התפוצצתי. אתה לא יכול להגיד לי את זה במילים????? אני לא יכולה לשמוע אותך??? אתה לא יכול לשתף אותי??? למה זה חד צדדי???  למה באמצע החיים הוא תמיד עושה את זה?!?!?!  יצאתי לקנות לי בקבוק של וויסקי, מהקטנים האישיים, חשבתי לסיים אחד כזה, ולא היה לי זין לחשוב מה יהיה מחר ב-4 בבוקר כשאצטרך לקום לפעילות בגלים גבוהים, עם פלפליה כמפקדים, ואני בין שיכרות, האנגאובר וכאב לב, נוטפת ריח של אלכוהול. במקום הראשון שנכנסתי לא מכרו בקבוקים קטנים. גם לא היה להם רד לייבל, רק בלאק, אין לי כסף לאיכות הזאת. ואז ראיתי מבחר בירות צ'כיות שקנו אותי. קניתי סטרופריימן חצי וקוזל חצי. המשכתי איתם כמה מאות מטרים לחוף, התיישבתי על איזה סלע בודד, היה קשה למצוא כזה, שכחתי שזה חופש גדול. היה עמוס מדי לטעמי. סיימתי את הבירות והחלטתי לחזור להביא את המחשב ולצאת שוב, לאזור עם קליטת WiFi......-

(נכתב בתאריך 25-07-2010, צהריים)

-......רק מה, כשחזרתי, השומר הבן-זונה לא הסכים להוציא אותי. אני כבר ראיתי את עצמי חוטפת לו את הנשק ומאיימת עליו שייתן לי לצאת. אבל דמעות פשוט החלו לזלוג בעצבים. רצתי לחדר, וכנראה שהיבבות שלי רעמו מדי. מהר הגיעו אלי אחת ועוד שניים, וניסו לשאול מה קרה. לא היה לי כוח. לכלום. רק ביקשתי לכתוב מה עובר עלי! לכתוב שקשה לי, לשתף אותכם, לשתף מישהו, כי מי יש לי בבסיס??? גם אם מישהו יודע על האחד, לא הייתי רוצה לספר עליו דברים רעים. גם ככה קשה לאנשים לקבל את הסיפור שלנו, כי הוא מיוחד, קשה וחריג, אני תמיד מגנה עליו בסיפור ומספרת כמה הוא נפלא. להוסיף עכשיו שהוא לא עונה לי, שהוא מתעלם, שהוא היה אמור להתקשר, ושהוא כבר עשה את זה 20 אלף פעם, לא יגרום לאנשים לתמוך בי, באהבה שלי אליו. וזה סתם היה מעצבן אותי יותר.

ואחד, אולי האדם שאני הכי מעריכה בבסיס, שתמיד היה אדם טוב לב ממש, והבנתי את זה מהר מאוד כשהגעתי ליחידה. הוא תמיד עוזר, תמיד מדבר בגובה עיניים, לעולם לא מתנשא או מדבר על אנשים לא יפה, הוא תמיד מקשיב, מתנדבר לעזור, ועובד כמו חמור. אני תמיד ממש הערכתי אותו. הוא תפס לי את היד, וניסה להרגיע אותי, לשאול, לנחם, וחזר על זה שהוא פה, והוא לא יכול לראות אותי ככה, ואיך הוא יכול לעזור, ומה אוכל אותי, והציע כל עזרה שיכול היה לתת. הוא הצליח איכשהו להוציא אותי מהבסיס איתו, המחשב היה איתי, אבל בסוף פשוט ישבנו ודיברנו. איכשהו מצאתי את עצמי מספרת לו את כל הסיפור מהתחלה. כמו כולם הוא מצא את זה מאוד כבד ומעניין ומיוחד. רק כמו שחשבתי, מילה אחת שלילית ומעודנת עד מאוד, למרות שדאגתי להדגיש את כל הדברים הנפלאים בו... גרם לו להגיד שלדעתו אני צריכה לנתק קשר עם אהובי! לנתק קשר!! איזו מן עצה מטומטמת?! הוא אמר שלדעתו זה הכי חכם לעשות. אני לא רואה שום דבר הגיוני בזה. איך אחיה בלעדיו?! איזה רעיון מטופש וחסר הגיון. לא שמעת מה סיפרתי לך עד עכשיו?! לא הבנת שאם הוא לא טוב מספיק בשבילי, אין אף אחד שיכול להעיז לדמיין שהוא כן?!?! שהוא 1000 רמות מעל כל מה שיכולתי להעיז לבקש בכלל??? הוא לא הבין למה לא נפרד מבת-דודה שלי אחרי כל-כך הרבה זמן, למרות שאהב אותי. ניסיתי להסביר על הנוחות, על הסיכון, על הקושי, על ההרגל, על אי הרצון לפגוע... והראתי לו שלי היה אותו דבר עם האקס... אז הוא אמר שגם האקס הוא תוצאה של האחד, ושאני לא הייתי אמורה להיות מסוגלת להשאר איתו כל-כך הרבה זמן. המילים רק עיצבנו אותי. עד שלבסוף הוא אמר שהוא ממש מקווה שהוא טועה. ממש ממש מקווה. אני יודעת שהווא טועה!!! אני לא יכולה להוכיח מה האחד שלי מרגיש, אבל אני *יודעת* מה הוא מרגיש, אני רואה את זה בעיניים שלו, כשמביט בשלי, אני מרגישה את זה באיך שנוגע בי, ואין דבר שיותר מתאים ונכון בעולם הזה משנינו, כשהוא בתוכי, אנחנו אחד.

ואם יש מישהו, משהו בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו, משהו שאני באמת מאמינה בו ובוטחת, זה הוא. הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה שם.

הבחור מהבסיס אמר שאהבה אמיתית לא צריכה שיהיו כאלה בעיות. הבהרתי לו כמה זה לא נכון, וניסיתתי להסביר לו, שזו לא החלטה של רגע לזרוק הכל, לנתק קשר עם המשפחה בשבילו. למרות שאני באמת מוכנה לעשות את זה בשבילו ואם זה יהיה המחיר, אותו אני אשלם- זה לא הזמן הנכון. לכל דבר עת, וצורה נכונה לעשות את הדברים. לא סתם לקח לי כל-כך הרבה זמן להפרד מהאקס. ולא סתם אני לא ישר זורקת להורים שלי את העובדה שאני והאחד אוהבים אחד את השני ודבר לא ישנה זאת. למרות שאני מתה כבר לעשות את זה ולהפטר מהעול. לעשות את זה ו"לראות מה יהיה", אבל אי אפשר, זה דורש יותר מזה. יהיה לי ממש קשה להתמודד עם נפילה מיידית כזאת, אני רוצה לעכל הכל קודם ולהכין את עצמי לגרוע מכל.

אני מקווה שברגע שאני ואהובי נחייה ביחד, נהיה זוג ראוי לכל דבר, הוא יפסיק להתעלם ממני ככה. אני מקווה שלא יהיה מסוגל, ולמען האמת, אני מקווה שלא יהיו לו עוד מצבים כאלה.

זה אוכל אותי.

כל פרפרי ההתלהבות שהיו בי הפכו לעשן סמיך ורע, וקשה לי לנשום וכואב לי בפנים. הלב שלי דופק חזק בראש ומכאיב לי, הבטן כואבת, העיניים אדומות והשרירים כואבים.

הלוואי ולא הייתי זקוקה לו בכזאת קיצוניות, שהייתי זקוקה לו רק כמו שזקוק לי. אבל בזמנים כאלה, ואיך שהקשר פשוט מתנתק... אני נהרסת.

והורס אותי שהוא לא מבין את זה, או מבין ולא עושה משהו בנידון.

אני רוצה שיידע כמה הוא מכאיב לי שהוא עושה את זה. ואולי אז יעדיף "לגרור איתי למטה איתו", ולא יתן ליפול למטה לבדי...

איתו גם גהינום נראה כמו גן-עדן. וגן-עדן לבדי לא שווה כלום. למה הוא לא רואה?

למה הוא לא מקשיב?

בא לי להעמיד אותו בנעלי, שייתקשר סוף סוף, ופשוט לסנן. ולסנן. ולדבר איתו רק אחרי שיחזור מחו"ל. שיחשוב עלי כל הזמן הזה שהוא שם, ויתהה למה לא עניתי, מה קרה לי, אולי קרה לי משהו, שיתגעגע ויכעס שלא ענה לי, ושאני לא עניתי לו...רק כדי שיבין. שירצה לשתף אותי במה שעובר עליו ואני פשוט לא אהיה שם.

אבל אני לא מסוגלת. כי ברגע שייתקשר, הלב שלי ירטוט ויתמגנט אליו, ואני אוכל רק לענות, ולנסות למתן את שיכול הדעת שישופע מכמות האדרנלין שתעוף לי בגוף, ולהסביר לו כמה אני כועסת (למרות שברגע שאשמע את כולו, אני יודעת שכבר לא אכעס), אני אצטרך להסביר לו כמה פגע בי ולהבין למה אחרי שהבטיח, הוא שוב פעם עשה את זה, ולגרום לו להבין שהרגע גזר עלינו לא להפגש זמן רב. שזה באשמתו!

מעצבן אותי שהוא מבטיח להתקשר ואז נרדם. מעצבן אותי שהוא בטלפון ואלי הוא לא חוזר. מעצבן אותי שהוא יוצא עם חברים כשהוא אמור ללמוד ולי הוא אומר שהוא לא יכול להפגש כי הוא צריך ללמוד.

ומהצד, אני יכולה להבין למה אומרים לי שהוא לא ראוי לי, כי מי שרואה אותי שבורה ומספיק שהוא שואל למה הוא לא בא, ואני עונה שהוא לא עונה, הם כועסים על זה שכך פוגעים בי, ושאולי הוא לא באמת שלי כמו שאני חושבת.

אבל מילים כאלו רק מעצבנות אותי יותר. אף אחד לא יודע מה יש בינינו, ואף אחד לא מסוגל לדעת לעולם.

כי מה שיש לנו בכלל לא מהעולם הזה. הוא אסטרלי, קסום ושלנו.

ואני אוהבת אותו, כמו שום דבר אחר בעולם הזה.

אולי זה אגואיסטי מצידי שאני כועסת עליו כשהוא בדאון וצריך זמן לעצמו, אולי אני סתם אובססיבית מדי.

אבל סך הכל, הוא אדם בפני עצמו, וכמה שאנחנו זהים, אנחנו 2, ואם כמה שאני מקווה שזה ישתנה, אני נזכרת בכמה האקס השתנה בשבילי, ואיך זה הפך אותו בעצם לרכרוכי סה"כ, מהאדם הקר והקשוח שהיה, הוא היה מוכן לעשות בשבילי הכל, ולהפוך סדרי עולם. והיה זקוק לי כמו אוויר לנשימה. ואיך לקחתי לו את זה והוא מרגיש ריקני עכשיו, עד היום, כעבור כמעט חצי שנה, הוא לא מרגיש טיפה אחרת. הוא מתגעגע, וכועס ועצוב, ומדוכא.

אני פוחדת שאני תלותית כמוהו. אני פוחדת שזו החולשה שלי בעיני אהובי. הוא יודע שאני זקוקה לו יותר. והייתי רוצה שנזדקק אחד לשני באותה צורה. אבל לא שיזדקק לי ככה וישתנה בשבילי כך, אלא שאני לא אזדקק לו ככה, בקיצוניות, או לפחות אלמד לא להראות את זה ככה, שלא אהיה אובססיבית כל-כך. שאדע להניח לו, ואדע שהוא אוהב אותי, ואנצור אותו ואניח לו כשזקוק לכך, ולא אראה סימני חולשה. שאקבל את זה כעובדה קיימת. שאדע שהוא יצא למלחמה, מלחמה פנימית, ושאני אהיה רק היסח דעת, ואני עלולה להפגע אם אהיה בטווח הירי, והוא רק רוצה להגן עלי ולשמור אותי משם, גם אם זה אומר לשבת בחיבוק ידיים, להתגעגע ולשלוט עד שובו, לבדי בממלכה שלנו, בעולם שלנו. לנהוג איך שהיינו נוהגים ולהקל עליו. להופיע אצלו בלילות ולהכווין, מרחוק. כמו שאומנו לעשות במשך 7 שנים.

אני מקווה שייצא לי לפרסם את זה היום. זה תלוי אם יתנו לי לצאת קצת מהכלא הזה.

ויותר אני מקווה, שיקרא את זה. הבלוג מרוחק כמו יונה שעלולה להתפס על-ידי אויב, המסר גלוי ויכול להתפשט כמו שריפה בשדב קוצים, אבל אולי את המילים פה הוא ייקח לליבו. זה מרוחק יותר, אך אישי יותר מהתא הסלולארי שאימצנו לנו בלית ברירה. יעיל, אך בא עם מחיר כבר. שהוא לא תמיד מוכן לשלם.

יש סיכוי שזה יימשיך עוד מפה, לפני שאספיק לשלח את הציפור.

(נכתב בתאריך 25-07-2010, ערב)

עכשיו קיבלתי מייל תשובה ממנו, על זה שכן מפריע לו שאני כל-כך אובססיבית, ושאני לא יכולה למלא את חיי רק בו, ועלי למצוא עוד מקורות של סיפוק ואושר, ושאי אפשר לטבוע באהבה וללחוץ אותה.

אני לא בטוחה אם אני תמיד ככה, או שזה קורה רק כשהוא פתאום מתרחק ממני. כשהוא מתרחק ממני כשאני צריכה אותו, כשיש לי מה להגיד, כשהוא פשוט נעלם.

רציתי לשאול אותו אם הוא יוכל לבוא ביום חמישי לטקס הענקת סיכה, כי ההורים שלי לא יבואו.

רציתי שיבוא אתמול בלילה.

רציתי לשאול אם הוא יוכל לבוא ביום שבת הבאה, ההזדמנות האחרונה לפני שנוסע.

אבל הוא צריך את הספייס שלו.

אני רוצה להגיד לעצמי פשוט להפסיק ליצור איתו קשר. שייצור איתי אם הוא רוצה. איך הוא היה מרגיש הפוך? אם עד שהוא מתקשר לא הייתי עונה ולא הייתי חוזרת אליו?

איך זה שהוא ממשיך את הפעילות שלו עם חברים, ונכנס לפייסבוק ושולח לינקים ומגיב, אבל לי לא?

אין לי בצבא מקור אושר, אפילו לכתוב פה, לשחרר, אני לא יכולה. אני עכשיו במקרה ממש התמזל מזלי ויש לי שעה.

ידעתי שיהיה לו איכפת. אבל כשהוא שם אני לא ככה.

אין לי פה חברים, אפשרות למצוא חברים, אפשרות לצאת ולמצוא אותם, אפשרות לעשות מה שאני רוצה, אפשרות לאכול מה שאני רוצה, אפילו את המחשב אסור לי להחזיק פה. ממה אני אשאב פה אושר? עוד כשאני מגלה שקצת חברים שהיו לי, ואל, אני כבר לא בטוחה כמה הם באמת כאלה. ממה אני אשאב אושר כשאני חודש בבסיס? מהצעקות? מהפקודות? מהאוכל הגרוע? מהניצול? מהמדים המסריחים? מהחום? מהחרדה?

ממה?

לי אין אפשרות לצאת לפאבים, לבלות עם חברים, ללמוד מה שאני רוצה ומעניין אותי, לצפות בסרטים וסדרות, ולקרוא כל היום. הספר הוא אולי מה שמחזיק אותי פה, אבל לאחרונה, מחשבותיי נודדות ככה שאני לא מסוגלת לקרוא דף בלי להתחיל לחשוב עליו.

אני לא רוצה סקס מזדמן. זה מגעיל אותי עכשיו. אין לי פינה משלי בבסיס. החדר עם עוד 5 בנות מלבדי, הכתה שהייתה די פרטית- עתה נעולה לנו, חדר הכושר שבלילה היה ריק- עתה גם נעול, הנדנדה, נלקחה מאיתנו... לא נותרה לי אפילו פינה לבדי. כשבכיתי, ורציתי לבכות עם עצמי, ליוו אותי 3 אנשים שאין לי מושג איך שמעו בכלל. אין פרטיות פה.

אבל אני מוכנה גם את זה לעשות בשבילו. אני פשוט אשב בחיבוק ידיים, אכל את עצמי מבפנים, אעשה כאילו לא מפריע לי שאנחנו לא מדברים בכלל, ואחכה לטלפון ממנו.

אם זה יגרום לו להרגיש טוב, אני גם לא אענה.

אני לא רוצה לעשות דווקא, זה לא היחסים שאני רוצה. זה מה שהיה לי עם האקס. עשיתי לו דווקא. אני לא רוצה.

איך אני יכולה לחשוב על משהו אחר??

והשאלה היא, האם עכשיו הוא ייתקשר, כשהוא יודע שאני זקוקה לזה? או שיחכה עד שבאמת ובתמים לא אהיה כל-כך זקוקה לזה?

אפילו ללכת לפסיכולוג פה זה בעיה, בסיס קטן, מעט אנשים, מפקד שממנו אני חרדה. כולם יפתחו עיניים כשיראו שאני הולכת קבוע ביום מסויים, או שאני לא שם, המפקד לא אוהב את זה, למרות שהוא אומר מתוקף תפקידו שאם מישהו מרגיש צורך בלה בלה בלה, שרק יגיד, אבל הוא שונא את זה. כי הוא לא צריך את זה ולא באמת יודע את הצורך. הוא אמר את זה אחרי שמישהו מהבסיס התאבד. נפלא.

אני לא באמת מאמינה בפסיכולוגים, זה נראה לי מקצוע נחות שהולכים ללמוד. פסיכיאטריה יותר אמינה בעיניי. אולי אני צריכה כדורים.

אם לא הייתי אימורטאליסטית, אם החיים לא היו הדבר הכי חשוב, זה שנותן חשיבות לכל היתר, המקור, הייתי מאוד אובדנית. אבל אני לא. אני סתם דפוקה.

הלוואי והיו אומרים לי שאני פשוט לא מתאימה.

אם הייתי שוקלת 5-6 ק"ג פחות, הייתי יורדת 6 והיכולה לצאת על פרופיל נמוך. אבל אני לא ארד 10 קילו בשביל זה. למרות שאז אולי יוציאו אותי על בעיות נפשיות.

כאילו אעני פוחדת לקחת את האחריות על זה. אני רוצה לצאת ולא מעיזה. בעיקר בגלל ההורים שלי.

אבל כשאגיע הבייתה אסביר להם שאני לא רוצה להיות פה 3 שנים. אני מקווה שיבינו. כי אני לא רואה את עצמי פה 3.

אני תוהה אם יש לי מה להציע לאנשים. חוץ מאפשרות לנצל אותי, קצת צחוקים והרבה ידע (ולצערי לפעמים גם התנשאות), אין לי באמת מה להציע. מה אנשים מוצאים בי בכלל? אני מאוהבת בעצמי, אבל בלי שום סיבה טובה. אני לא יודעת עד כמה אני בן-אדם טוב כמו שאני אגואיסטית.

ואני אגואיסטית כי אני יודעת שהאדם אגואיסט מטבעו, ואני כאילו משתמשת בזה כתירוץ. עד שיבקשו ממני משהו, ואני ישר מסכימה, ועוזרת. ואף פעם לא נעים לי לבקש טובות.

הלוואי והייתי יותר כמוהו.

אני אפסיק להטריד אותו מהיום, לפחות אנסה.... *אנחה*.

אם לא אני לא היינו מתראים כבר חודשים. מתי הפעם האחרונה שבא אלי? תמיד אני באתי אליו.

אני מאמינה שלא נתראה עד ספטמבר. אלא אם כן בדיוק אז יכנס לדיכאון וינתק קשר, וימי החופש שלי ילכו סתם, ואני לא אראה אותו בכלל.

אני כבר לא יודעת אם זה נכון שיקרא פה.

אני מצטיירת פה כזאת ילדה קטנה. וזה סתם יחזק את הגישה שעוד לא התנתק ממנה, שהוא בעל הנסיון שמגן עלי, ומכוון, ואני לא מסוגלת ממש לעזור. אבל אולי זה מה שאני, ואולי תמיד אשאר ילדה.

אני רוצה לשנות בי כמה דברים. אני כבר שנים יודעת את זה. אבל האישיות שלי טבועה בי כל-כך חזק שקשה לי לשנות את זה. קשה לי להיות אדישה לדברים הרעים, קשה לי להיות אדם טוב, ולספוג את זה שמנצלים אותי, זה לא סוף העולם לעבוד קשה. לספוג את העבודה בשקט, לא להתלונן בכלל.

קשה לי לא לחשוב עליו כל רגע.

אני חושבת שאני צריכה עזרה. ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לעזור לי. מישהו שיכול להוציא אותי מהבוץ, שיכול ללמד אותי לחיות. שיכול ללמד אותי להיות בסדר, ולא לטבוע בכעס ורגשות טיפשיים.

מישהו שיכול להזכיר לי תמיד, גם ברגעי כעס ודיכאון, וזה לא משנה.

אולי עדיף לי לדבוק בגישה הפסימית ולהזכיר לעצמי, שכנראה, אם כמה שאני רוצה להאמין שלא, ושזו התקווה היחידה והסיבה היחידה שאני חייה, להזכיר לעצמי שכנראה אמות בסוף. וכל האהבה האינסופית שלי תלך כלא הייתה. אם כמה שלהיות אופטימית זה כל מה שיש לי, ובלי חיים ללא הגבלה אין לחיי מטרה באמת, אני לא יודעת מה הסיכוי. אבל 50% שאני אמות בסוף. ושכל הילדותיות הזאת שלי והצורך בו מיותר.

אולי כאדם פסימי וקר יהיה לי יותר קל להתמודד עם הכל.

הלוואי ולא הייתי ילדה קטנה. ורק אני יכולה לשנות את זה, ורק אני יודעת מה באמת אני צריכה, ואני לא מצליחה להביא את זה על עצמי.

הייתי מקנאה בי אם הייתי מהצד נטולת אהבה יודעת מה יש לי.

אני צריכה תמיכה ואין מי שיעשה את זה. כי הוא רוצה כך נדמה שזה יקרה לבד. זה לא משהו שהוא אוהב בי.

לפחות יש בי משהו אחד שאני מרוצה ממנו, אני אמיתית. אני לא מתביישת במה שאני חושבת, ואני לא מסננת. יש לי רק לקוות שמישהו יאהב אותי איך שאני. שהוא יקבל אותי גם עם זה. גם עם הילדה שבי. אם הוא לא, אף אחד לא.

שיקבל גם את הצדדים הלא מוסריים. אני לא יודעת אם הוא יודע שהייתי צופה בהנטאי, גם המוסריים עוד פחות- בונדג', לוליקון וכיוב'. בזמנו הייתי צריכה את זה, כדי להתרטב, האקס חושב שאני דפוקה מבחינה מינית, הוא לא ידע אם זה כי משהו בו כבר לא משך אותי או שאני פשוט איבדתי את התשוקה והזימה שהיו לי, שהמינון ביחסי המין ירד לקראת הסוף דרסטית. ובמקום שאני אזום את זה כמה פעמים ביום, הוא יזם את זה וכמה פעמים בשבוע.

אבל אני לא בטוחה מה הייתה הסיבה. אני רק יודעת שאני בהחלט לא דפוקה מינית בקטע כזה. לא בקטע שאני כבר לא חרמנית, לא. אולי בקטע שמרטיבים אותי גם דברים שאנשים ימצאו חולים... שגם בזה אני קצת מתביישת. זה לא נראה לי תקין.

אבל לאחרונה, אני לא מצליחה להוציא מהראש את האחד, איתו זה מושלם. וזה תמיד מעורר אותי.

*הוא תמיד יהיה שם בשבילי, הוא הוכיח את זה 7 שנים, אין סיבה שזה ישתנה ועשיתי דברים גרועים יותר מלהיות ילדה אובססיבית*, אני אומרת לעצמי.

אני מניחה שבתקופה הקרובה אצטרך להגיד לעצמי שהוא לא פה. שזמנית הוא לא קיים בשבילי. כי מהחוסר בו אני לא יכולה לשאוב כוח, רק עצב. והוא יחזור כשיחזור. ואני אנשך שפתיי (*אנחה* ואזכר פתאום שזה עושה לו את זה), לא, אני אהיה רובוט קר, אעשה מה שאומרים לי, ואחרי שנתיים פה, אגיד את האמת. שאין לי כוח לספוג יותר. אצא מפה, בעזרת האמת. שהצבא מחליא אותי, ומכאיב לי בכל הגוף. מקשה עלי ומקצר את חיי. עד אז.

לבדי...

נ.ב. יצרה איתי קשר חברה מהתיכון, היא באמת הייתה חברה אמיתית ותמיד תמכה בי. איכשהו יצא שאנחנו רק בקשר SMSי, אנחנו רוצות להפגש. היא ממש מתגעגעת ואוהבת וגם לה קשה. נשמע כמוני כלפיה. לצערי רק עוד איזה 3-4 שבועות אולי אוכל להפגש איתה, וגם זה לא בטוח. היא באמת עלמה נפלאה, תמיד אהבתי אותה, תמיד עזרה, בן-אדם טוב, תמיד תמכה, הסכימה והתרגשה איתי. בשיעורים היינו מתכתבות אחת עם השנייה, במכתבים ארוכים ממש, משתפות אחת את השנייה בהכל ואוהבות. חמודה שלי...

אה, ואם מישהו שאני מכירה יקרא פה. הלך עלי ממש. זה אישי וכל-כך קל לשפוט להגיד לי דברים שאני לא רוצה לשמוע. גם האקס יבין פתאום שהוא שונא אותי הוא יחשוב ששיקרתי לו, שזה לא נכון. זה מעציב אותי. אבל די ברור לי שיש רק אחד שבטוח יקבל אותי בעולם. כן אתם יודעים מי. אבל אנשים לא צריכים לדעת. יש דברים שקורים בעולם אחר, בעולם אסטרלי שאליו רק 2 אנשים יכולים להגיע.

אה כן, ומסתבר שאת יום האהבה אחגוג לבד, עצוב.