"מצד אחד את מסננת ולא מקשיבה ומזלזלת במה שאנחנו אומרים ומצד שני כשיש לך בעיה, את ישר יודעת להתקשר"
אני קוראת לכם לעזרה רק כי אתם רוצים שאקרא לה, כי אתם רוצים שאזדקק לכם, שאשאר ילדה, אני לא באמת רוצה לשתף אותכם, אתם פשוט מנדנדים לי לעשות זאת. לכל הרוחות, אני לא זקוקה לכם ויותר מזה, גם נורא קשה לי איתכם בחיי. יהיה לי נורא פשוט לוותר עליכם, ומשום מה, אני לא עושה את זה, למרות שאני מגיעה לתובנה הזאת בכל פעם מחדש כשאני בקרבתכם. הנשמה שלי חולה בכל פעם שאני שוהה בסביבתכם, אתם מרעילים אותי.
בימים אלו אני יודעת, ככל שהאושר היומיומי שלי רב יותר וחיי מספקים יותר, כך גם הנפילה כואבת יותר, הכעס והעצב are more easily triggered וההשפעה היא קשה יותר ויותר. תמיד חשדתי שיש לי הפרעה זו-קוטבית, היום אני כבר כמעט בטוחה, כי זה רק מחמיר.
איתכם פשוט לא טוב לי. כל הזמן חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילי. כל הזמן אומרים לי מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות, למה לעשות. די! תנו לי לחיות! תנו לי לבחור מה חשוב לי לעשות ומה לא, מה לעשות עכשיו, ומה לדחות למחר. ואם טעיתי, אני אלמד את זה בעצמי. זה לא עוזר לי שאתם מטיפים לי על משהו אחרי שטעיתי, וזה בטח לא עוזר לי כשאתם לא נותנים לי להתנסות ומנסים לכתיב לי איך לחיות!
אז נכון, אמרת לי 20 אלף פעם לשלוח את הפקס, אבל שתינו יודעות שלא משנה אם תגידי לי פעם אחת או מליון, הוא יישלח באותו זמן. את רוצה לחסוך מאיתנו את אינסוף הפעמים שאת גורמת לי להרגיש רע- עשי זאת בעצמך, כי אני כנראה לא אעשה זאת.
ומה לעזאזל מפריע לך שהבגדים שלי בארון מבולגנים??? את צריכה ללבוש אותם? את אפילו רואה את הבפנים של הארון?? מה את מחטטת לי בארון?! למה את בכלל נכנסת לי לחדר??
אז זה הבית שלך, נכון. אבל אני באה לפה רק בשבילכם, רק תגידי, ואקח את הדברים שלי ואלך.
ולחוץ לי לפתוח חשבון בנק כי אני רוצה אישור עבודה! שאני יכולה לקבל רק אם יש לי חשבון בנק! למה? כי אני רוצה לעבוד, כי התמיכה הכלכלית שלכם רק פוחתת עם השנים, ואני קונה לעצמי את האוכל והטמפונים, והדאודורנט והבגדים וגם תכשירים רפואיים, מה שפעם הייתם עוזרים לי. אז מדי פעם אתם עושים טובה ודואגים שאודה לכם מעומקי נשמתי כאילו החמש שקל הנוספים האלו היו פנסיה שלמה. אז כן, לחוץ לי לפתוח חשבון, כי אין לי כסף, אני לא יכולה להרשות לעצמי לטוס לחו"ל כל שנה! אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי רכב, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי בגדים וכן, גם עם אוכל ותכשירים בסיסיים קשה לי. אני לא מקבלת משכורת באמת, אני מקבלת משכורת זעומה וזה מה שיש לי.
האם הצעתם לי עזרה?
כמובן שלא, רק דאגתם לומר לי כמה כסף אני מוציאה על הטלפון מדי חודש, שאני "מדברת יותר מדי", אולי בגלל שמה שחזיק אותי בעולם הזה הם השיחות איתו, עם מי שאתם כל-כך מתעבים, לו רק הייתם מתארים לעצמכם איזה מזל יש לכם שהוא שם עבורי, כי בלעדיו, אני לא יודעת אם הייתי שורדת. לא פעם, לא פעמיים, לא שלוש ולא מאה פעם חשבתי להתאבד.
אבל כל עוד הוא שם, זה לא יקרה לעולם. אז תגידו לו תודה, שהוא שם לשמח אותי, לשמור עלי ולהשאיר אותי קצת שפויה. כי פה עכשיו, בבית שלכם, אני משתגעת. אני לא שייכת לפה.
השיחות איתו היו שוות כל שקל.
"יש לך כסף?" אתם שואלים אותי לפני יציאות. כי אם אני אומרת לכם לא, אין לי כסף, זה לא שתתנו לי, זה שתשאילו לי, ותזכירו לי כל הזמן שאני חייבת לכם כסף.
וגם אם אבחר בבנק פחות טוב מהאחר, הרי עוד רבע מדינה לקוחות של אותו הבנק, כולם מציעים דילים דומים, ויחד איתי עוד הרבה בסירה, והסיכוי שתטבע היא בדיוק כמו הסיכוי של הסירה האחרת, בבנק השני, וזה לא באמת משנה, ואתם סתם מלחיצים אותי, גורמים לי להרגיש רע, חסרת אונים, אומללה. ולא סתם אני חושבת פעם אחר פעם לנתק איתכם קשר.
האם אתם בכלל שווים את כל המאבק הזה?
כל הכאב ראש הזה? יש לי עכשיו את המשפחה שלי, את אהובי, אישי היקר, ויש לי חברים שלא מעיקים עלי כמו שאתם עושים באופן שיטתי בצורה כל-כך נוקבת ועוד בלי לשים לב כמה אתם פוגעים בי.
איך אני מתפוררת לכם בידיים.
ואז אם תקראו את זה, שוב זה יישבור לכם את הלב, ושוב- גם על זה, תגרמו לי להרגיש רע, ולי להרגיש אשמה, ושוב אני אבכה לכם כמו ילדה קטנה, כמו שאתם רוצים, ואתרץ שזה לא בדיוק מה שהתכוונתי, ואתם בוחרים להבין את זה איך שנוח לכם ומסתכלים רק על מה שנוח לכם, אבל האמת היא, שלא טוב לי אתכם, אתם לא מספיק טובים עבורי, אתם עוול בחיי, ואפילו צה"ל יודע מזה, מבחינתו אני כבר לא גרה איתכם, בגלל זה הורידו לי פרופיל נפשי, בגלל זה הצלחתי לעבור תפקיד, בגלל זה קיבלתי כל-כך הרבה ימי חופש, כי כרגע אתם הבעיה, לא התמיכה. הבעיה.
אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני כשאני איתכם, אני לא מתגעגעת אליכם. ורוב הזמן אני גם לא אוהבת אותכם.
אני מעריכה מאוד את כל מה שאתם עושים עבורי, אבל אני אשרוד גם בלי זה. זה נראה לי פשוט לא שווה את מחיר הבריאות הנפשית שלי. אה כן, ואני גם כל הזמן משתמשת במצבי הנפשי המעורער והמוח המעוות שלי לתרץ את הדברים שאני כותבת ומרגישה.
תכלס, זה לא באמת משנה, זה המצב.
רע לי בגללכם. רע לי ממש.
הורה צריך להיות שם בשביל הילד כשהילד צריך אותו. לא לדחוק אותו כדי שיהיה צריך אותו. והגמול והאהבה יבואו אם תעשו את העבודה כמו שצריך. נכשלתם. עצם זה שכל-כך קשה לכם איתי, אחרי שתי עשורים לחיי, ושאני שוקלת ברצינות לעזוב אתכם, אומר שנכשלתם, ואחותי, גם איתה אתם מועדים להכשל, רק שלה אתם גם לוקחים את הכלים והאומץ לשרוד לבד בעולם, אז היא תשאר ילדה צעירה ופעורה לנצח ותהיה זקוקה לכם בצורה פתטית. נכשלתם שוב, הרסתם אותה לכיוון האחר.
אתם עושים איתה בדיוק את הדבר ההפוך מהדבר הראוי. אני צועקת לחופש, ואתם רק מקשיחים את הכלוב שלה. היא לא תגדל לעולם, אין לה מקום לגדול בכלוב, ואי אפשר לפרוש כנפיים בכלוב כל-כך קטן.
הייתי חייבת להוציא את זה.
אין לי כוח לקרוא את כל זה, על הזין שלי אם יש פה שגיאות הקלדה או תחביר רעוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys