אני לא מוצאת את חבילת הגלולות שלי ואני באמצע, ככה שעוד כמה ימים יהיה לי מחזור, ואין לי איך להשיג חפיסת חדשה, אז כנראה שאצטרך לשלם לרופא שייתן לי מרשם ולהתחיל לשלם על הגלולות שלי. ועד אז אני לא מוגנת.
החתול שלי צריך להבדק כי הלחי שלו התנפחה, אז קבענו להיום לוטרינר ועד אז החתול צריך להשאר בבית ולא לאכול, אז הוא בוכה שהוא רוצה לאכול\לצאת ואני לא מסוגלת לשמוע את זה, בא לי לבכות. הוא כל חמוד ומסכן. הוא גם כל-כך פוחד מהכלוב, פעם אחרונה שהכנסנו אותו הוא לא נרגע, הוא רק בכה והשתין מפחד ורייר. ועכשיו אין יותר וטרינר 10 דק' מהבית, צריך לנסוע חצי שעה... זה כל-כך עצוב לי, אני רק רוצה לחבק אותו ולבכות. רק שיפסיק לילל :'(
מתוקי שלי... כל-כך מסכן 
אני מרגישה שמנה אני מעל 50 קילו שזה לא היה מפריע לי אם זה לא היה ניכר אבל אני רואה את זה ואני כועסת על עצמי שאני שוב נראית ככה. שוב לא מרגישה בנוח ללכת עם צמוד או לחשוף את הבטן. אני יודעת שזה נשמע אנורקטי אבל זה גורם לי לרצות לא לאכול עכשיו. אני מרגישה רע שאכלתי כל-כך הרבה בשבוע וחצי האחרונים למרות שלא הייתי פעילה, וזה ממש ניכר. אני עולה בקלות ממש אבל לרדת זה חתיכת מכה.
אין לי מספיק כוח רצון לעצור את עצמי מלאכול דברים מתוקים, אני צריכה משהו שידרבן אותי, כמו שאז היה לי. אני צריכה להבטיח למישהו שלא אגע בכלל במתוקים.
מ-48 זה יחסית קל לרדת ל-45 אבל ב-48 הרגשתי טוב עם עצמי ולא היה לי מוטיבציה ממש לרדת עוד. עכשיו לרדת ל-48 נראה לי כמו צרה.
אבל אני לאחרונה שונאת לרוץ יותר ויותר, מה שפעם אהבתי.
אני חייבת לחזור לעבוד, ככה אני כל היום עסוקה ולא חושבת על אוכל. אני משתגעת עכשיו.
יש בעבודה כל-כך הרבה אוכל ואוכל כל-כך טוב ומלא קינוחים.... אבל אני חייבת איכשהו להכריח את עצמי בכלל לא להסתכל על זה, לאכול רק סלטים.
אני רוצה להיות רזה כמו פעם. אני רוצה משמעת עצמית. אני רוצה לא לאהוב אוכל. וסעמק איתכם אני לא אנורקסית.
עכשיו כשאני אצל ההורים אוכלים אותי הגעגועים בא לי להתפוצץ, הגעגועים לאהובי הורגים אותי, אני לא יודעת מה לעשות. אני משתגעת. כמו פעם, שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם והוא לא פה.
יש לי כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות עכשיו אבל אני לא מסוגלת להתרכז בכלום, כי אני רק חושבת עליו כל היום ומתחרפנת.
אעאאאאאאא~!@#$%^&*)(_+
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys