להיות או לא להיות?

מה כבר אפשר לכתוב בפוסט ראשון בבלוג שהכותרת שלו זה 'קצת עליי'? אפשר להתחיל ככה..:

שלום, אז בשבילכם קוראים לי יוליה, או יותר טוב ג'ולייט.  אני בת 15, עוד מעט וחצי. עולה לכיתה י'.  אני לא מושלמת. אפילו לא קרוב, מחפשת את יעודי בעולם כל כך גדול, לא יפה, לא מכוערת, לא חכמה, לא שנונה, לא טיפשה, לא מצחיקה, לא משעממת, לא רזה, לא שמנה, לא רגילה. מנסה לקבל את עצמי, בואו נגיד שאני עובדת על זה. אני אומרת לעצמי. זה מה שיצא זה מה יש. וצריך ללמוד לחיות עם זה. וזה דיי נוח, זה אפילו נחמד. אני אוהבת שינויים, אופטימית ברוב הזמן – מתוסבכת, אוהבת לקרוא – לפעמים. אוהבת את כל סוגי המוזיקה פרט למזרחית – שומעת רוק פאנק ופופ. לוקחת דברים קשה. בן אדם של לילה. ופחות או יותר מרוצה ממה שיש לי אפילו שאני קוטרית.

יש לי שיער מופרע וגלי שמגיע עד הכתפיים בצבע שטנים-זהוב (שלחרדת אימי צבעתי לחום אדום). עיניים תכלת, עור יותר מידי בהיר לטעמי. יותר מידי נקודות חן. אני נמוכה. מטר 57 זה נמוך. ואני לא מרוצה מהמשקל שלי. יש לי נמשים וסומק על הלחיים. ריסים ארוכים, שפתיים יפות אני מניחה (זה הדבר שאני הכי אוהבת בי) אף מעצבן ומכוער. אוזניים קטנות מידי.

ואם יש כאלה שנראה להם שזה יפה אז זה רק כי זה כתוב. וחוץ מזה יש לי הרבה תכונות לא טובות וחיים קשים. אבל כמו שכתבתי למעלה זה בסדר. אני חיה עם זה. ולא הייתי מחליפה את עצמי ואת החיים שלי. המטרה שלי היא לשנות, לשנות לטובה את הדברים הרעים ואת הדברים הטובים להשאיר.

אני קלמזי, מגושמת, מגנט של תאונות. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני מועדת 64 פעמים ביום. נופלת 36 פעמים. כמעט (למזלי) נדרסת בערך כל פעם שאני חוצה כביש. יש לי מזל שיש לי חברים ערניים ונהגים מהירי תגובה. אני דופקת את הראש או כל איבר אחר בארונות מיטות כיסאות שולחנות משקופים ולדובדבן של הקצפת, במדפים. לפעמים אני לא מבינה איך זה הגיוני שלא שברתי שום עצם. טפוטפוטפו. מישהו שומר עליי מסתבר, שימשיך.

אני שונאת מתמטיקה. אני שנאת. אני לא מבינה מי המציא את הדבר הזה. בשביל מה? ולמה כל המורות של זה חייבות להיות שמנות/זקנות/מרושעות/מפחידות/מכוערות?! תאמינו לי, אני אחיה הרבה יותר טוב אם כל פעם שהמורה למתמטיקה תיכנס לכיתה השלפוחית שלי תפסיק להתכווץ. היו לי כבר כמה סיוטים על המורה שלי בגיאומטריה. אני אספר לכם בהזדמנות.

למה פתחתי בלוג? מה אני, ילדה בת 15. קצת ילדה, קצת אישה, בעיקר מתבגרת, חושבת שהחיים שלה כל כך מעניינים? התשובה שלי היא – כן. לפעמים אני תוהה מי המציא אותי. מי זה הסופר הגרוע הזה, סופר ששילב בחיים שלי כמה מהדברים הכי נוראים, ובאותו הזמן כמה דברים נהדרים שהייתי מאכלת לכל אדם לעבור. אני תמיד אומרת שאני צריכה לכתוב את סיפור החיים שלי, הוא עצוב, שמח, מצחיק, מרגש, מוזר, דרמטי ובעיקר לא רגיל. חוץ מזה שלכתוב 'יומן', נקרא לזה ככה. זה באמת כיף.

קראתי לבלוג 'להיות או לא להיות' שמי שלא יודע, זה מ'המלט' שנכתב ע"י שייקספיר. והכינוי שלי הוא Juliet מהסיפור המפורסם 'רומיאו ויוליה' שגם הוא נכתב ע"י שייקספיר. מהסיבה שאני כמו כל נערה רוצה להיות שחקנית. אני לא יודעת אם זה יקרה, אני מאוד מקווה, פוטנציאל – יש. לפחות ממה שנאמר לי. בגיל 7 השתתפתי בפרסומת של 'וריאיטי' ארגון למען ילדים עם קשיים. עזרתי להם לארגן תרומות. הקמפיין כלל גם שלטי חוצות. הרגשתי כמו דוגמנית. עד היום אין לי מושג למה דווקא אני נבחרתי, אני לא יפה או כריזמטית. אני תוהה אם זה היה כי נראיתי כמו ילדה מוגבלת בגיל הזה. וגם שרתי עם שלומי שבת באירוע התרמה שלהם. בגיל 8 השתתפתי בסרט סטודנטים 'דף לבן' אני לא אתפלא אם אף אחד לא מכיר. בתור ילדה לבקנית שקראו לה אריאל. בגיל 13 בערך נרשמתי לקורס דיבוב ודיבבנו כמה סרטים מצוירים, הבימאית שלי יפה גבאי, הבטיחה לקחת אותנו לאודישנים ולדבב סדרות וסרטים שבאמת יפורסמו, בואו נגיד שהיא עדיין לא התקשרה. בכיתה ז' הזמינו אותי לאודישן של סרט קולנוע, הם הזמינו (::) לא ממש הבנתי את התסריט ולא התקבלתי. ומאז נעלם לי הביטחון על הבמה. בכיתה ו' אני וחברה ששמה ליהי, נרשמנו לקורס משחק, תיאטרון כזה במתנס של השכונה. מאז עליתי לחטיבה, נרשמתי לחוג תיאטרון, הם היו בסוף השנה שככה יצא שהפסדתי את כל הסדנאות והתרגילים ואת הלמידה, והצטרפתי בדיוק בעיצומן של החזרות למופע סוף השנה. קבלתי תפקיד קטן של שייקספיר. לא הבנתי מילה ממה שהיה כתוב שם, הכי מפליא שזה היה בעברית. הייתי בכמה חזרות עד שהבנתי שזה לא מתאים לי. חטפתי רגליים קרות ופרשתי כמה ימים לפני ההופעה. אני לא סלחתי לעצמי. והמשכתי שנה במגמת קולנוע בבית הספר, נטשתי את המשחק. שנה לאחר מכן הלכתי למגמת תיאטרון. וגם שם, באמצע השנה איכשהו נעלם לי כל הביטחון העצמי שבקושי היה לי. ופרשתי כמה חזרות לפני המופע. המורה שממש אהב אותי. הוא טען שיש לי כישרון ופוטנציאל גדול. לא סלח לי. שנה לאחר מכן הוא פוטר. הבנתי למה, הוא לא ממש לימד ודיבר כל הזמן על אקטואליה ודת ומוסר. דברים חשובים אבל לא בשיעור המתאים. חוץ מזה שהוא היה זורק עלינו עטים והיה נותן כאפות כאלה בעורף. ממש אהבתי אותו. שנה אחר כך, כיתה ט' שוב נרשמתי למגמת תיאטרון עם המורה החדש אסף. הוא היה מעצבן, לא נתן שום צ'אנס. ואת השיעור הראשון הוא פתח ב'החוקים של חדר תיאטרון'. הבנתי שתיאטרון זה לא בשבילי. אני כנראה לא מסתדרת עם העמידה על הבמה והמשחק המוגזם, הבנתי שיותר מתאים לי קולנוע. משחק מול מצלמה. עברתי למגמת תקשורת ששנה הבאה יקראו לזה קולנוע. ושם מצאתי את מקומי. עשינו סרטים, כתבנו, צילמנו, שיחקנו, ביימנו, הפקנו, ערכנו, נהנינו.

אני מביטה לי מעלה אל עבר השורות. הכותרת כבר לא נראית לי מתאימה. זה לא היה כ"כ קצת. אני מקווה שמי שנכנס וראה את הפוסט שעורכו כאורך הגלות, בערך.

ונשאר וקרא עד הסוף יחזור לכאן. אני מקווה לעדכן כל יום. פה אני בעצם אכתוב על הכל. יומן, דעות, ביקורות, חלומות, אהבות, אכזבות, אני אעלה לכאן ציורים שלי (כשיקנו לי סורק) סיפורים או שירים או קטעים אם יתחשק לי לכתוב כאלה, אעלה לכאן תסריטים שאני כותבת, סרטונים, סרטים, קליפים שאנחנו יוצרים במגמה, תמונות שחברים שלי או אני נצלם, עיצובים שאני מסרטטת. כל מי שאחד התחומים כאן מעניין אותו מוזמן להגיב ולבקש שאני אתמקד באחד מהם.

אוף יש כ"כ הרבה דברים שמעניינים אותי, כ"כ הרבה להספיק, כ"כ הרבה דברים נפלאים שאני רוצה לחוות. איך זה שחיים רק פעם אחת?

מטרה: להספיק הכל – כי לא חיים לנצח.

בפוסט הבא אני אכתוב 'קצת' על דברים יותר אישיים ועמוקים שלי. בבקשה אל תחשבו שאני אדם שכל כך אוהב את עצמו. להפך. אני משתדלת לאהוב את עצמי. אני עובדת על זה. תבינו הרבה יותר טוב מחר בפוסט. אני מבטיחה שאחרי הפוסט של מחר שאר הפוסטים יהיו יותר קלילים. או שאהבתם את זה?

לסיום, כן כן סיום אפשר לצרוח באושר, אני מקווה שלא ייאשתי אתכם. ושאתם לא חושבים עלי משהו רע ולא נכון. אני מקווה שתחזרו לכאן. יום אחד אולי. ואולי אז, יצא ממני משהו.

אז לילה טוב, וחיים יפים.

יוליה